העצמיות שלנו, אם נהיה כנים, עומדת תמיד בסימן שאלה מייסר: האם אכן מעשינו והחלטותינו מגיעים ממקום עצמי, או שמא מ”נגיעות” ושעבודים צדדיים? לכן חשוב שנברר האם יסוד ה”עצמיות” ניתן בכלל ליישום בחיים.
הרב קוק זצ”ל במקור מיוחד בעוצמתו (“מוסר הקודש” פ”א) נוגע בעצב החשוף הזה ואומר כך:
“את האופי העצמי אי אפשר לשום אדם לדעת, אפילו של עצמו, וקל וחומר של זולתו, לא של יחיד, וקל וחומר של אומה.
אנו הולכים סביב למרכז של הידיעה, עסוקים אנו בהשערות ובאומדנות, לכוון על פי המעשים הגלויים, שגם נסתרים ברובם ממנו, וביחוד סיבותיהם המסובכות, ועל פי תעודות כאלו מדברים אנו על דבר אופי מיוחד ונשמה מובדלה. מוכרחים אנו להחליט, שידיעתנו בזה תלויה היא על בלימה, והמשפט לאלהים הוא.”
העצמיות היא בלתי מושגת אלא בהשערה ובאומדנא, אך אין זה נחשב לחיסרון אלא למעלה: “המשפט לאלוקים הוא”. העצמיות שלנו היא ניצוץ האלוקות, היא המפגש שלנו עם הבורא, האינסוף. ברוך השם שאי אפשר להגדיר אותה באופן סופי וסגור! משום שרק מתוך האינסופיות, שמבחינתנו תמיד תהיה מעורפלת, אפשר לשוב ולהתחדש ולקבל חיים וכוחות נוספים בכל עת רצון.
הרעיון איננו לתת לעצמנו תשובה “אחת ולתמיד” וממנה לגזור בכל פעם את “המעשה הרצוי”, אלא “ללכת מסביב”, להקיף ולטעום דרך המעשים ותנועות החיים את טעמו של האופי הפנימי העצמי המיוחד לנו – שהוא בעצם רצון ה’ להיות במפגש איתנו, כל אחד בפני עצמו בקרבה אינטימית. הקב”ה מתווה לנו “קורות חיים” כדי לגרום לנו לתהות מי אנחנו, וליתר דיוק – מי אנחנו בעיניו. לאט ובתהליך מדויק הוא מלמד אותנו את סוגיית העצמיות, רומז לנו ומנחה אותנו בעדינות לשים לב לעצמנו. ואנחנו? אצה לנו הדרך, ובמקום להיות קשובים ופתוחים לקבל נגיעות של חיים עצמותיים, אנו מחפשים “לסגור עניין” עם תשובה ברורה שתענה על הצרכים הבוערים שלנו: ככה נכון או ככה? זה מה שה’ רוצה ממני או משהו אחר? אם אעשה כך – האם זה יהיה טוב מספיק בשבילו?
ובאמת, מה שהוא רוצה איננו רשימת מטלות לביצוע, או “ביצוע חָלָק” של משימות מוגדרות כאלה ואחרות (למשל: “שולחן ערוך”). הוא רוצה שאנחנו נהיה פה, בעצמנו, ולא שהמשימה תהיה פה. לצורך משל: הוא רוצה שהנחת תפילין או תפילה שלי תהיינה שלי, ולא “כמו ההוא”, אפילו אם ההוא צדיק הדור. והוא רוצה, לפי אותו עיקרון, שהנחת התפילין שלי והתפילה שלי היום תהיינה נכונות ואמיתיות לי כיום, לא משום שהיו נכונות לי אתמול ושלשום, אלא משום שהיום אני אדם שפוגש את הקב”ה מחדש, ומתחדש בשפע חיים שלא הופיע בעולם עד היום, לא אצלי ובטח לא אצל מישהו אחר במקומי, גם אם הוא צדיק הדור.
כלומר, בקשת העצמיות אינה באה רק משום שזה כיף ומושלם יותר להיות עצמותי מאשר סתמי ונגרר, (שהיא בקשה ראויה ולגיטימית, אך אנושית פשוטה ולאו דווקא אמונית). העצמיות האמונית חייבת להיות חלק מהחיים, מטבע העובדה שהחיים הם של הבורא ולא שלנו. החיים שלו הם עצמוּתיים לחלוטין, ואת העצמיות שלו הוא בחסדו בחר לתת לכל יצוריו כשנתן להם חיים. לכן מתבקש כל כך שנרצה בעצמוּת ונרגיש לא לגמרי בנוח להיות חסרי עצמיות, וגם ברור לחלוטין שבאותה נשימה נבין שאין סיכוי שנרד לעומק שורש העצמיות שלנו ב”הארה” של רגע מכונן אחד בחיים ובזה נמצה את הנושא. העצמיות דורשת משא ומתן פנימי, דרך ההתחככות במשעולי החיים הבנאליים ביותר לפעמים, לא פחות מברגעים מכוננים ומשמעותיים מאוד מבחינתנו.
לבירור והתייעצות: amirduman@gmail.com
