ליל הסדר הקרוב יעמוד כולו בסימן שאלה. לא, אין הכוונה שהוא “עומד בספק”, את הספק מחינו מליבנו בפורים. הסדר שסידרו לנו חז”ל בליל חג החירות כולל שאלות, קושיות ותהיות, שדווקא בזכותן אנו קונים את החירות הנשמתית, הלאומית והאישית. מתפתחת בנו היכולת לחוות את השאלות שעולות בחיינו – באופן חיובי ובונה. “אמונה חיה” מנחה אותנו לעצור את שטף ההרגלים, ולשאול את עצמנו שאלות בסיסיות, ביחס לסיפור החיים שאנחנו מעוניינים לספר לעצמנו. זהו צעד ענק!
מדוע? כי עוד לפני כל תשובה משביעת רצון, סימני השאלה יוצרים תזוזה, תנועה חדשה שמפנה מקום חדש בתודעה, פותחת אפשרויות לשינוי שמכין אותנו לקבל סוג חדש של חיים, ממי שמעוניין בכך ומאמין שהדבר כדאי לנו – בורא עולם.
מטרת השאלות שתוקפות אותנו במהלך החיים היא להרגיל אותנו הרגל חדש, והוא: ההרגל לבחון מחדש את כל ההרגלים הישנים… כל מקרה או מצב שנוכל להגיב אליו מתוך תודעה מחודשת, ולא רק צפויה מראש ואוטומטית, מקדם אותנו לפגישה עמוקה יותר עם הקב”ה. לכן כל סימן שאלה הוא פתח חדש. הוא מעורר את המחשבה או הרגש, את הרצון, ומפנה דרך לתשובה חדשה.
כל התהליך הזה – הוא עצמו כבר הופעה של כוחות חיים חדשים.
התשובות יגיעו ויבשילו עם התקדמות התודעה. לפעמים נמצא תשובה מוצלחת מאוד, מבחינתנו, ולפעמים נעבור דרך כמה תשובות ביניים. לפעמים ניעזר בדמויות נוספות שנשתף אותן בסיפור שלנו, ולפעמים נגלה בעצמנו שהתשובה שהייתה נכונה אתמול לא מספיקה גם למחר, כי החיים זזו שוב. וזה אומר רק דבר אחד: מתנה חדשה ממתינה לנו, בתוך עטיפה מעניינת.
במה נתמקד? במתנה או בעטיפה?
לא לפחד מנסיגות
שאלות מתעוררות פעמים רבות לאור נסיגות, או ציפיות שלא מתממשות. נסיגות הן טבעיות, ואולי גם מעידות על בריאות ונורמליות. גם אם משך זמן מסוים התלהבנו על כיוון מסוים (בחיים האישיים, בעבודת ה’, במה שקורה עם כלל ישראל), ונהנינו מגילויים חדשים על עצמנו ועל החיים שלנו, סביר שנתעייף. סביר שנתפתה לחזור לחמימות המעורפלת של חוסר החשיבה ולנמנום של ההרגלים הישנים. אז מה? ברור שדרך חדשה דורשת משאבים ומאמץ, וכמו כל אימון פיזי, אין באמת אפשרות להשיג אתגר מסוים בלי מנוחה במהלך הדרך. אין זה מעיד על טעות! אין זה אומר ש”כל זה לא בשבילי”! ש”אני לא אצליח להשתנות לעולם”, חלילה. במחילה, זו שטות וילדותיות. אמנם אין כמעט מי שנמלט מתחושות כאלו, אך רובנו בהחלט מסוגלים להתגבר עליהן, ולחזור בכוחות מחודשים לזירה. האם באמת פסק הקב”ה להחיות אותנו – גם במהלך העייפות והנסיגה? – ודאי שלא. האם הוא אינו חפץ עוד לקרב אותנו אליו? הבל. אלא שהטבע יש בו כבדות, וזה בסדר, לכך נוצרנו. לפום צערא אגרא…
ובאמת, לא רק שמצב זה של רפיון הוא נורמלי, ואינו מעיד על חוסר הצלחה, אלא ההפך הגמור ממש. הכיצד? המבט השטחי והאוטומטי מסתכל על “רפיון” ככישלון וכנסיגה של רשלנות. בעצם זהו סיפור שאנו מספרים לעצמנו. רק סיפור. הרגל שהשלמנו איתו. למה שלא נפקפק בו עם כמה סימני שאלה בריאים?
הבה נראה: האם אני מאמין שהקב”ה נתן בי את טבע החיים הזה, שיודע להיחלש מדי פעם? האם אני מאמין שכוונתו בכל מקרה היא להיטיב לי? האם אני מקבל שבתוך העטיפה המאכזבת נתונה לי מתנה מתוקה? האם אני מעוניין לטעום גם את הטעם המתוק של רצון ה’ שמגיש לי את חוויית הרפיון? אם כן, אני במצב טוב מאוד, גם אם עדיין אין לי מושג כלשהו מה יכול להיות מתוק במצב מריר שכזה. למה? כי ברור לי שאני בידיים של הקב”ה גם כשאני חלש, ואולי יותר מכך – שיש קומת חיים שהקב”ה בוחר לתת לי דווקא כשאני מרפה, ומכיר במיגבלות שלי. (ואולי, אם כן, יש לי גם קצת תשובה לסימן השאלה?…)
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
