בכל התנ”ך כולו, מופיע הביטוי ‘מה זאת’ אחת עשרה פעמים בלבד, מתוכן עשר פעמים בצירוף השורש עש”ה: “מה זאת עשית?”, “מה זאת עשה אלוהים לנו?”, “מה זאת עשינו, כי שילחנו את ישראל מעובדנו?”. רק פעם אחת ויחידה, שואל הבן התם: “מה זאת?” ללא כל צירוף או סמיכות.
כל הפעמים האחרות הן תמיד טענה ותלונה, תביעה והאשמה: מה עשית?! מה עשינו?! מה עשו לנו?! המילה “זאת” במקרים אלו היא כעין “הארכה ספרותית” לצורך הדגשת הטענה, שכמעט תמיד תהיה מקבילה בלשון המדוברת שלנו לתלונה ‘למה?!’, ‘למה אני?! למה זה קורה לי? למה עשית ככה? איך יכולת?!’ ואכן יש דוגמאות רבות אחרות בתנ”ך בהן מופיעים ביטויים דומים, בעלי אופי של האשמה או תלונה וטענה, ללא המילה “זאת”. למשל: “מה עשיתי לך?! (אתון לבלעם), “מה עשית לי?! (בלק לבלעם). אם כך, כיצד נוכל להבין את פשר שאלת הבן התם: “מה זאת?” האם פירושה מין שאלה כללית: ‘מה קורה פה, חבר’ה?’
אין הדבר כן. אם התם ותמימותו מסתכמים רק בחוסר התחכום המילולי או השכלי, לעומת החכם או הרשע ששניהם מפרטים יפה את שאלתם, אין בכך שום חידוש, מובן מאליו שעלינו להשתדל להתאים את התשובה ליכולת הקליטה שלו. אלא ודאי שרצון ה’ הוא שננסה לפגוש את האופי המיוחד של כל בן או בת, שהוא המתבטא גם בסגנון הדיבור והניסוח.
גם חז”ל במשנה ניסחו את דבריהם כך: “ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו”. והרמב”ם פירט: “לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה הבן קטן או טיפש אומר לו… ואם היה גדול וחכם מודיעו… הכול לפי דעתו של בן”. למה רבנו הרמב”ם חזר פעמיים על המילים “לפי דעתו של בן”? כידוע, לשון הרמב”ם במשנה תורה היא בסגנון לשון חכמינו במשנה, והמושג ‘דעות’ פירושו תכונות נפש ואופי, ולא רק קיבולת שכלית. הרמב”ם רומז כאן שאין להסתפק במענה חיצוני לשאלה ולניסוח, אלא לרדת לשורש הנפש השואלת, ולנסות לפגוש את הסיבות וכוחות החיים שבאו לידי ביטוי חיצוני בשאלות ובמילים כאלו ואחרות.
אם כן, מהו אופיו של התם, הבא לידי ביטוי בשאלתו: “מה זאת?” ההשוואה האמורה לעיל, לכל הפעמים האחרות בהן מוזכרות המילים הללו כתביעה ותלונה בצירוף לשורש עש”ה, מלמדת דבר גדול מאוד: התם אינו מאשים ואינו תובע איש זולתו. הוא לא פונה כלל החוצה, ואינו מחפש פתרון מעשי. הוא לא שואל ‘מה אתם עושים?’ או ‘למה אנחנו עושים?’, וכדומה. הוא לא מגיב בכלל לאירוע או לסביבה! ההתרחשות כולה בתוכו, והוא מתמלא פלא: מה? מה זה? המציאות החיצונית פועלת עליו – פנימה, וזה מה שחשוב לו. לברר לעצמו קודם כל, מה ריבונו של עולם נתן ונותן לו כרגע.
אכן יש להתפלא קצת על הבנים המתוחכמים, שחוזרים כל שנה מחדש על שאלתם, ו”שוכחים” את התשובות המוצלחות שקיבלו בשנים הקודמות. אבל התם צודק מהם בנקודה הזו: כל פסח וליל סדר שבא עלינו לטובה, מחדש בנו פליאה חדשה, שאינה דומה לקודמותיה משנים שעברו: “חדשים לבקרים רבה אמונתך” – ‘אמונתך בי, שנתת בי נשמתי בחמלה, ורצית לחדש את חיי באהבתך. אם כן, איך תיראה ותפעל בי החירות והאמונה של שנה זו וכל מאורעותיה?’. זו שאלה לא קלה בכלל. היכן האבא שיידע נפש בניו?
בעלי הפנימיות גילו לנו ש”זאת” הוא כינוי חיבה עדין וסודי שבין הקב”ה לכנסת ישראל, ולנשמת ישראל. תלאות האהבה המופלאה שנרמזו בשיר השירים, כמו עוברות עלינו בגלוי בשנה זו. יהי רצון שנדע לפתוח ליבנו לפלא חיינו וחיי אומתנו, ונמצא את שירת גאולתנו השלמה על אדמת הארץ הטובה.
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
