הקב”ה מלא הקשבה ותשומת לב לעולמו: הוא נוכח ב”חוץ” וב”פנים” של כל הופעה ומצב, הוא מאחד את כל המציאות לתכלית הרמונית מופלאה, ורואה אותה בעין טובה. הוא גם עושה הכול לתיקונה השלם כראוי לעוצם גדולתו – ובמלוא עושר התגלויותיו: “שמות הרבה יש לי, ועל פי מעשיי אני נקרא” (שמות רבה ג, ו).
כשאתה רוצה להגיע לפגישה איתו מתוך מודעות ובחירה, אתה נוקט צעדים שעושים אותך מקביל ועומד נוכח רצון ה’ “כמים הפנים לפנים”. אתה מוצא בך את התכונות האלוקיות היסודיות, ומביע באמצעותן את הגישה והנאמנות שלך לחיים שבך, שבאים ממנו. מפה, ודווקא מפה, עולה הצורך הפנימי שלנו לִמְלֵאוּת של כוחות ולעושר של חוויה, ולכן גם לא פלא שההרגשה היא נפלאה כשזה מצליח. בכל מקרה – המטרה האמונית איננה “להרגיש נפלא”, אלא להיות נאמן לחיים, והתחושה הטובה באה מאליה. מי שמתחיל את הבקשה לחיים מלאים מהכיוון הפסיכולוגי, יקשה עליו לכוון את דרכיו, משום שהיעדים שהוא מציב לעצמו והקריטריונים שלפיהם הוא מודד את עמידתו באותם יעדים, מבוססים על קלישאות, כלומר על רעיונות שהוא אימץ לעצמו מתוך האווירה השלטת בתקופתו ובתרבות הקיימת סביבו.
במילים אחרות, למה פועם בנו רצון לחיות חיים מלאים? משום שהבורא מלא וגדוש עושר וחיים אינסופיים, וכך הוא בא לפגישה איתנו. כשנבוא מלאים – מלאי כוחות ומלאי כלים לקבל – נמצא אותו לקראתנו. אם לא נהיה מלאים מספיק, ייגרע חלקנו, וחבל.
ניקח דוגמה לכך מדברי הגר”א המפורסמים, שמביא בשמו תלמידו, רבי ברוך משקלוב, בהקדמתו לספרו “אוקלידס” (תורת הגיאומטריה). הגר”א אמר שמי שתחסר לו יד אחת בחכמות החול, יחסרו לו עשר ידות בתורה. דבר דומה ניתן לומר על מי שחסר לו יחס עצמי בריא לכוחות החיים הרבים שלו, שהוא פוגש בכל פינה בחיים: הכול נראה לו כמו “בלגן אחד גדול”, במקרה הטוב, או “מגרש גרוטאות” במקרה פחות טוב. אדם זה מגיע לכל מפגש עם הבורא מעמדת נחיתות. הוא אפילו לא יודע אילו כלים – כלומר כוחות חיים – עומדים לרשותו, ולא ימצא טעם לעסוק בפיתוחם כדי להמשיך לקבל שפע הולך וגובר.
האם הגיוני לשאוף למלאות?
כן! הדבר הכי הגיוני הוא דווקא לשאוף למלאוּת בכל תוכן שמונח לפנינו, אם אנו מעוניינים לעסוק בו ברצינות, ובאמונה חיה.
למה? כי האלוקות מתגלה בעושר, ותכונת העושר הפנימי היא אחד ממרכיבי היסוד באישיות שנבראה בצלם אלוקים, ולכן “כל ישראל בני מלכים הם”. אבסורדי לא להביא זאת בחשבון כאשר נפגשים עם נותן החיים דבר יום ביומו. אתה בן מלך! אתה עשיר גדול, והמון משאבים עומדים לרשותך, ומחכים בתור להגיע אליך מאת הבורא. לא תיקח?
איך זה נראה בחיים? ניקח דוגמא אחת מאתגרת: “להכין שבת” במלאוּת.
דווקא כשהנטייה היא להילחץ ולהלחיץ את כולם, אני מתכונן לקבל את תוספת החיים שריבונו של עולם שולח לי בבלגן של יום שישי. איך? אני “פותח” את כל הכלים שאני יכול לחשוב עליהם, מלבד כוחות הביצוע של בישולים וניקיונות: את כוח השיתוף: אני לא מנסה להחזיק לבד את כל המושכות; את כוח הסבלנות: אני לא נעלב כשאין שיתוף פעולה מצד הילדים תמיד; את כוח השמחה: את האהבה שלי למוסיקה שאני שם ברקע, ואני שר איתה בכיף; אני מפעיל את כוח הזיכרון, ונזכר בחלקים טובים בחיים שלי: המשפחה, השבת, האמונה; אני מפעיל את כוח התפילה ומקדיש כמה מילים לכל שלב ועיסוק במשך ההכנות; אני מייחד מקום להודיה לה’ על כל ילד שאני נכנס לחדר שלו ונדהם מול המהפכה שעשה שם. אני צוחק, מרגיש, מדמיין. אני יצירתי, חושב מה ישמח ויחבר את הילדים לאהבת וקדושת השבת. וכן, אני הולך מתישהו לנוח, שפוך מעייפות, כי אני מוצא כוח גם לפרגן לעצמי…
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
