עצמיוּת ומלאוּת הן שאלות דומות, שונות ומשלימות.
העצמיוּת שאלה אותנו: האם אני מזדהה עם הבחירה שלי? האם אני עצמי מגיע לפגישה עם הבורא, או בתיווך חיצוני שאינו אמיתי לי?
המלאוּת שואלת אותנו: האם אני מונח כולי בפגישה, או שחלק ממני נותר מחוצה לה? האם אני נוכח כאן עם כל כוחותיי הנפשיים והגופניים?
כלומר, גם אם שאלת העצמיוּת קיבלה מענה חיובי, ואני יודע שהמקום שאני נמצא בו הוא אכן המקום שלי וממנו אני בא לפגוש את החיים הממתינים לי בפגישה עם ריבונו של עולם שזימן לי את המקרה הזה, עדיין קיימת שאלה נוספת, משמעותית לא פחות: עד כמה אני “מושקע” בסוגיה? כמה קשב וריכוז, כמה פְּנִיוּת נפשית ומוטיבציה אני לוקח איתי לפגישה? כמה ממדים של האישיות והחיים שלי?
משל לאדם שבא להתפלל. הוא יכול לומר את התפילה בפיו (שיחתוך בשפתיו), ויכול להוסיף ולשתף את חוש השמע (שישמיע לאוזניו). הוא יכול (וצריך…) לשים לב למה שיוצא מפיו (שיכוון את ליבו), יכול להוסיף ולשתף את חוש הראייה על ידי הבטה בסידור, לשתף את חוש המישוש על ידי אצבע עוקבת אחר המילים, יכול לשתף אף את כל גופו (כל עצמותיי תאמרנה) את רגש האחווה שלו (תפילה בציבור או על החולים וכד’), את עולם הדימויים שלו (דחילו ורחימו), ועוד. אין שום ספק שככל שיותר חלקי חיים באים לידי ביטוי בתפילה, כך הוא “חי” אותה, בכל פעם מחדש.
לעומת זאת, כשחסרים ממדי חיים בפגישה שלי עם הבורא ורצונו, התפילה נעשית מרוחקת וקרירה, מונוטונית ועקרה, חלילה (כגוף בלי נשמה).
כשמשתדלים “לחיות אמונה”, ורואים את החיים וכל התפשטותם כרצף של נביעות חיים ופגישות מתחדשות של קבלת שפע וקיום מאת ה’, אין הכרח לחכות לרגעי שיא מסוימים של “חוויה אלוקית”, כמו תפילה או שבת, וכדומה. אם לא נזכור שהאמונה היא אמונת חיים, ו”חיים” פירושם שפע עצום של גוונים, אז גם כשסוף סוף תגיע “שעת כושר” אלוקית, היא תפגוש אדם דל חיים, שמביא איתו לפגישה כלים ספורים מתוך מגוון הכלים והכוחות העומדים לרשותו, וגם הם מצומקים. מה כבר יוכל ה’ הטוב לתת לו? רק לפי מה שיש לו יכולת לקבל, וחבל.
אבל אם אנו זוכרים שחיי אמונה הם “פגישה לאין קץ”, “נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים”, הרי שאנחנו לומדים כל הזמן על עוד ועוד כלים שלנו שזקוקים להחייאה, לומדים להשתמש בהם באמונה, רואים שהקב”ה חפץ ביקרם של כל הממדים והרבדים של החיים שלנו; ואדרבה דווקא אז, כשפוגשים עת רצון מיוחדת כמו תפילה ושבת, ובאים אליה עם כל הכוחות כשהם מוכרים, מוכנים ואנרגטיים – התוצאה יכולה להיות מופלאה ביותר.
המלאוּת שאנו דורשים בשבחה, אינה נחוצה לנו רק מההיבט הפסיכולוגי. התחושה המוכרת לכולנו, שככל שאנו “מעורבים עמוקות” בתוך תהליך או מצב, כך אנו מתמלאים כוחות רבים, היא תחושה עוצמתית וחיובית מאוד. אולם היא איננה הנושא שלנו, משום שאין בה חידוש ולא תוספת לענייננו, שהוא – הבקשה לחיות אמונה, ולא רק “לחיות בעוצמה גבוהה”.
כי באמת הכול מתחיל תמיד מהאמונה של הקב”ה בעולם שלו, ובבריותיו. יש לו אמונה בלתי נתפסת ואינסופית בכל אחד ואחד מאיתנו. בכל מקום וזמן שבהם הקב”ה נועד איתנו, אנו זוכים למענק נוסף ומיוחד של כוחות חיים בגוון ובטעם שנרקחו במיוחד עבורנו ולטובתנו. עלינו רק להתאים את עצמנו ככל יכולתנו לאופי הפגישה, כלומר להמשיך את האמונה האלוקית בנו – אל תוכנו. המשמעות המעשית לכך היא להידמות אליו: להרבות כלים וממדי חיים, להגדיל ראש, להסתקרן, ולהסכים גם להיות מופתעים לפעמים…
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
