נשאלתי שאלה: אמרת ש”תפילה חיה” באה ממקום של עצמיות, כלומר מתוך העולם האישי של האדם שמתפלל. אבל זה לא ככה! התפילה היא בעיקר כללית, ובעיקר קבועה! היא לא “מחכה לי” שאחפש את עצמי, וגם לא ממש עושה רושם שחשוב לה בכלל מה קורה איתי. יש דברים חשובים מאוד שצריך להתפלל עליהם, וזהו. אם במקרה זה גם פוגש אותי “על הדרך” – הרווחתי.
תשובה: הרבה שגיאות במעט מילים… יש הרבה מה להשיב, אך זו פשוט לא המטרה שלנו כאן. כי בדבר אחד השואל צודק, שהוא הדבר החשוב מכול: כך הוא מרגיש! קיימת תחושה שהתפילה איננה איתנו, לא תמיד קשורה לעולם שלנו, וזה גודל השבר. מטרתי איננה “ללמד זכות” על התפילה. לתפילה אני לא דואג, היא תהיה בסדר, בעזרת ה’. אבל מה יהיה עלינו? על המתפללים הנבוכים והמתוסכלים מ”חוסר הצלחה כרוני” בסוגיה זו?
“לחיות אמונה” מלמד אותנו שלא ייתכן שהמקום שלנו איננו רלוונטי. ולמה? משום שהמקום שלנו, המרחב שכל ממדי החיים שלנו פועמים בו, הוא אלוקי. הוא מתנת שמים. עוד לפני שהוא קיים אצלנו הוא קודם כל קיים אצל הבורא, ורק משם הוא מופיע אלינו בחידוש מתמיד ובאמון אינסופי: “חדשים לבקרים רבה אמונתך”.
אחד הביטויים המקסימים לעובדה זו הוא דברי חכמים במשנה: “וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא”. מתי התפילה היא “קבע”? כשהיא כפויה עלינו מבחוץ, בתור נוהל ומסגרת והוראות שימוש. אבל התפילה אינה אשמה בכך, כי הדבר תלוי בנו ולא בה: “אל תעש תפילתך” – אתה המתפלל אחראי לעשות את התפילה שלך. ואם כך, אל תוותר ותקבל אותה כגזרה ומצווה בעלמא, מחוץ לעולמך ולמקומך, כי הלא “אברהם עודנו עומד” – לפני מי? “לפני המקום ברוך הוא”!
“רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַמּי אָמַר: מִפְּנֵי מָה מְכַנִּין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ ‘מָקוֹם’? שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין עוֹלָמוֹ מְקוֹמוֹ”. המקור לכל העולמות, המקומות והמרחבים כולם, הוא המעניק לנו את מקומנו – ומשם באה ועולה התפילה שלנו, בחום ובכנות, ברחמים ובתחנונים לפני המקום – גם ביחס לדברים “הקבועים והחשובים”.
ובכל זאת, עוד שאלה: יש פער גדול בין מה שמתרחש בחיים שלנו לבין התפילה. הן ביחס לתפילה אישית ואינטימית, שלא פשוט לאדם להביע עצמו בתפילה באופן טבעי, הן ביחס למצוות התפילה הקבועה, שלא ברור כלל איפה המציאות שלי פוגשת את מה שכלול בתפילה: מזמורים, ברכות שונות וכו’.
תשובה: בדיוק! “לחיות אמונה” אומר שבמקום “לתקוף” את הפער הזה מכיוון התפילה, ולנסות למשוך ולהוריד את התפילה אלינו, כגון לעשות אותה “נגישה” ו”מעניינת” ו”חווייתית” (ריקוד ושירה במקרה הטוב, שיחות רֵעים ועלוני שבת במקרה הרע) – פשוט תתרכז בחיים שלך. תקוף את הפער מהצד שלך. אל תדאג לתפילה, דאג למקום שלך לפני ה’. “תעמוד – ותיגש”, כמו אברהם אבינו.
הסיפור של “התפילה כמסגרת משעממת ומתישה” הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, שיש לו אחיזה כלשהי במציאות, אך בוודאי איננו כל הסיפור. מדוע שלא נבחר לספר את “הסיפור של התפילה שלי” ביתר שלמות? הרי גם לנו באופן אישי יש רצונות כלליים, ואכפתיות מכלל ישראל ומן האתגרים שהוא עובר בדור הזה. האין זה נפלא? הרי גם לי כאדם יחיד יש עניין בקשר קבוע ויציב עם הבורא שאיננו תלוי ומותנה במצב הרוח שלי וברמת הקשב והריכוז שלי כרגע. והרי זה מתאים כל כך לרעיון של נוסח תפילה קבוע ומחייב: פגישה קבועה המבטאת את הברית המוחלטת בין ה’ יתברך ובין כל אדם בכל מצב שהוא! ומה מתגלה? שהמקום האישי שלי יכול להתכתב מצוין עם התפילה המוכרת לנו. האם זה לא חלק אמיתי בסיפור התפילה שלנו? מתוך גישה כזאת גם הנוקשות שב”קביעות” מתרככת, והיחיד מוצא בקרבו יותר ויותר נקודות השקה אישיות ורעננות עם התכנים הקבועים של כל חלקי התפילה.
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
