פעם אחת בשבת הגדול, דרש רבי אייזל חריף מסלונים דרשה עצומה בחריפות ובקיאות בסוגיית “שיעור מצה”, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, לשמחת לב בני העיר. ביציאתו מבית הכנסת, תפסו עני אחד ואמר לו: רבי, ומה יועילנו “שיעור מצה”, כאשר “מצה” עצמה איננה בנמצא? מיד חזר רבי אייזל לבית הכנסת, עלה לבימה וקרא: רבותי! דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי! “שיעור מצה” להלכה ולמעשה הוא עד כדי שיהיו מצות מצויות ברווח לכל בני העיר, ובפרט לעניים…
כזכור, הלכות הפסח ב”שולחן ערוך” מתחילות ב”שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום”, והרמ”א מבאר מיד שהמנהג החשוב ביותר הוא חלוקת “מעות חיטין”-“קמחא דפסחא” לעניים. כל שאר הדרשות והשאלות מתחילות אחר כך.
ופעם אחת, מסופר עוד, בשבת הגדול אחר דרשת היום, חזר הרב הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ לביתו עייף ויגע. אמרה לו אשתו: מפני מה אתה עייף כל כך? אמר לה: יגיעות הרבה יגעתי בדרשתי, לעורר רחמי העשירים על העניים. הרי חג הפסח הקדוש ממשמש ובא, והמצות ביוקר, ואף שאר צרכי החג עולים בממון הרבה, ולרש אין כל, ואם אחיו העשיר לא ירחם עליו – במה יעשה העני את חגו? אמרה לו אשתו: ובכן, האם הועילה דרשתך? אמר לה: הדרשה פעלה מחצה – העניים כבר מוכנים לקבל… (עגנון, תכריך של סיפורים, עמ’ 141).
החופש לקבל
משעשע, כי לכאורה העני הוא ב”מצב צבירה” תמידי של “מוכן לקבל”. האם יש צורך לשכנע אביון להסכים לקבל עזרה? מסתבר שלפעמים אכן כן, ואין זה משעשע כלל. הרבה אנשים מתקשים או ממאנים לקבל סיוע בתחומים שונים, מסיבות של כבוד עצמי, בושה, השלמה, חוסר הבנה ועוד. לא זו בלבד, אלא שגם כאשר העזרה ניתנת בפועל, השלכות ה”קבלה” עלולות להיות שליליות וכואבות, לטווח ארוך או לתחומי חיים נוספים. למשל הדבקת “תווית”-“סטיגמה” משפילה, הערכה עצמית ודימוי נמוך, כלפי פנים או חוץ, תלות שאינה נפסקת, וקשיים נוספים. כלומר, סוגיית ה”קבלה”, גם כאשר היא מוצדקת ונדרשת מאוד – זקוקה לעיבוד ועיכול נכונים, מבחינה נפשית ורוחנית. לפעמים העזרה בבירור העולם הפנימי (האישי, הזוגי, המשפחתי) מול הצורך בקבלת תמיכה וסיוע – היא חלק חשוב ביותר במכלול העזרה הנדרשת! וכעין זו כלול בעומק דרשת הלל הזקן בתלמוד: “די מחסורו אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו”.
משום כך, יפה דרש רבי נפתלי, שזכה לפעול על עניי עירו שיסכימו להיות “מקבלים” לכבוד הפסח. ההלצה אמנם אמיתית, אך בעומקה טמון סוד החירות: אם כל השנה העניים (או “כל דצריך” – כל מי שמצפה לישועה בכל תחום בחיים: משפחה, רפואה, וכל חיסרון בחיי היחיד והציבור שמצריכים שינוי לטובה), נסחפים בזרם החיים ומנסים לצוף ולשרוד בשטף הצרות שמאיים תמיד להטביעם, הנה בהתקרב זמן חירותנו, יוכלו גם הם לצאת ממיצרי העוני המשפיל, ולשאת את גורלם מתוך בחירה, לקיחת אחריות ונקיטת צעדים חיוניים לשם יציאה מן המצר למרחב – צעדים מעשיים, וגם עבודה פנימית שתזקוף את קומתם האמיתית: כל ישראל בני מלכים.
והחופש לתת?
את העשירים עדיין צריך לשכנע – לתת. האם חשודים העשירים בעינינו בהעלמת עין? לאו דווקא. חזקה על העשירים שטובת עם ישראל לנגד עיניהם, אך לא די בכך. ה”עשיר” (בממון, בדעת, ביכולות וכישרונות, במשפחה לתפארת וכו’) גם הוא צריך לצאת לחירות, ואולי יותר מכולם. כי העני, החסר, לבו יודע את מרת נפשו, ומכיר היטב בחסרונו. אך העשיר – לכאורה בן חורין הוא כל השנה כולה, ואיך יתחדשו חייו באביב? מה יזיז אותו קדימה ויוציאו לחירות עולם, ולא לחירות מדומה שאינה אלא עבדות ושיעבוד להרגלים ולמחויבויות חיצוניות ש”המעמד (הממוני, הקהילתי, החברתי וכו’) מחייב” אותם? את העשירים, את העשירות שבתוכנו אנו נדרשים להוציא לאור, לתת לכוחותינו האישיים והלאומיים דרור, לחזור אל עצמיותנו ולהיות בנים למקום ברוך הוא.
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
