שאלת העצמיוּת של עבודת “האמונה החיה” יכולה לתת לנו הארה גדולה בנושא התפילה. מקומה של התפילה היה תמיד מעורפל-משהו בעיני האדם. ערפול זה לובש צורות שונות, כגון השאלה בדבר “שינוי הרצון האלוקי” מחד גיסא, או הקושי האישי עם “הנוסח הקבוע והשגרתי” מאידך גיסא. עקב תהיות אלו ואחרות נוצר בנפש פעמים רבות מחסור ב”תפילה אמיתית”, וכנגדו באים ניסיונות למלא את החיסרון בשירה וריקוד בתפילה, או בדקדוק הלכתי פרטני, שמטרת כולם להביא לידי הרגשה ש”יש כאן בכל זאת משהו ממשי”.
האם זהו כל סיפור התפילה שלנו ושל הדור שאנו חיים בו? מה תוכל לספר לנו האמונה החיה על התפילה?
“לחיות אמונה” פירושו, ראשית כל, לחיות בתודעה קבועה של מפגש עם ריבונו של עולם (שאלות הפנים וחוץ, העין הטובה והאחדות). שנית, לבטא בכל מצבי החיים שלנו את האמונה הגדולה של הבורא בנו (שאלות תיקון העולם, העצמיוּת והמלאוּת). עבודת ה’ החיה נעשית על ידי בחירה נאמנה וראויה בטוב ובתיקון העולם, אך חשוב לא פחות – על ידי בני אדם העובדים ומביעים את אמונתם מתוך עצמיוּת גדולה, ומלאוּת כוחות החיים שלהם.
הבה נספר מחדש את סיפורה של התפילה, אך לא מבחינת עצם ערכה, חשיבותה או תפקידה. הפעם, לשם שינוי, נזכיר ונספר לעצמנו שוב את סיפורו של המתפלל, את הסיפור שלנו.
המתפלל הראשון בתורה הוא אברהם אבינו, בפרשת הפיכת סדום: “וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָֽאֲנָשִׁים וַיֵּֽלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה’. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?”
מיהו אברהם המתפלל? אדם “עומד”, אדם “ניגש”. אלו הם פעלים ששייכים ל”מקום”, למרחב, לעולם שבו נמצא המתפלל, ודווקא מתוך עולמו באה תפילתו. כלומר, כשאברהם יתפלל בעוד רגע על סדום, זה יקרה לא משום ש”כעת דווח מפי מקור בכיר” שגזרת כליה מרחפת על כמה אלפי בני אדם, אלא משום שסדום נמצאת בתוך עולמו, היא חלק מקיומו ומחייו עוד הרבה לפני כן. מן הסתם אברהם כבר מודאג זמן רב ממצבה של סדום, ובפרט מאז שלוט בחר לשבת בה. היא הייתה תמיד חלק מהמפגש התמידי עם מי שנותן לו את חייו: “עודנו עומד לפני ה'”.
באו חז”ל וגילו טפח נוסף: “עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה’. אָמַר רַבִּי סִימוֹן: תִּיקּוּן סוֹפְרִים הוּא זֶה, שֶׁהַשְּׁכִינָה הָיְתָה מַמְתֶּנֶת לְאַבְרָהָם” (בראשית רבה מט, ז). כלומר, האם אתה סבור שאברהם זימן עצמו למפגש עם השכינה, ו”ניגש להתפלל”? האמת היא שריבונו של עולם כבר “זימן עצמו” כביכול, עוד קודם! נדמה לנו שהאדם מתפלל ואז הקב”ה מעניק לו חיים, אך בעצם זה הפוך ממש. הכול מתחיל מריבונו של עולם: הקב”ה נותן שפע חיים וכוחות, אירועים ומצבים, נותן לנו מרחב ו”מקום עמידה” – “עודנו עומד לפני ה'” – וחיים אלו דוחפים אותנו להתפלל ולהיפגש עם מקור החיים הללו: “ויגש”. וכיצד בדיוק החיים “דוחפים” אותנו לאותו מפגש חי? באמצעות שאלה! “האף תספה צדיק?” – הרי זה בלתי נסבל! וההתקוממות הפנימית מתפרצת בתפילה יוקדת.
הוי אומר: אם אתה רוצה להתפלל באמת, “תעמוד – תיגש”.
פירוש: לא בכדי התפילה נקראת “עמידה”. איפה אתה עומד? מה המקום שלך? האם אתה בכלל מכיר אותו? “מפת הדרכים” של עצמך ברורה לך? הרי כל זה נתן לך הבורא! קודם כל, זַהה את העולם שלך, את המרחב הפנימי והחיצוני שאתה חי בו את חייך. הַכֵּר את המוטיבים המרכזיים שבו, את ה”שכונות” החזקות והחלשות שבו. בדוק מה לימינך ומה לשמאלך, “הלנו אתה, אם לצרינו?” ובאופן די טבעי תוכל לגלות מה דוחק בך, מה דוקר ומה מסעיר, מה גורם לך לזעוק ומה גורם לך לשיר. ואז “תיגש”. תעמוד לפני ה’ – וכך תיגש אליו.
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
