מה השתנה אצל אסתר המלכה בין “ואני לא נקראתי אל המלך זה שלושים יום”, לבין פרץ העשייה וההתגייסות המוחלטת, רגע אחר כך? מהו בעצם ההבדל בין מי שחי חיים “מלאים”, למי שלא? האם ההבדל ביניהם יהיה רק ב”עוצמת העשייה”, שהראשון כולו מונח במתרחש, והשני “הראש שלו במקום אחר”? – או אולי ההבדל גדול בהרבה: הם יפעלו אחרת, וחייהם יקבלו מסלולים שונים? האם אדם שנמצא במְלֵאוּת כשהוא פוגש מצב או אירוע בחייו, היה בוחר ופועל אחרת בהיותו “רדום”, או שהוא רק “ערני יותר”, אך למעשה מתנהג על פי אותו קו פעולה מוכר?
אוסיף ואומר, שגם אם הרווח של המלאות יהיה “הוספת עושר לחוויית החיים” ותו לא, זה שווה המון. אבל האמת גדולה ומשמעותית יותר מכך, משום שאנו לא עוסקים בשיפור איכות החיים שלנו בלבד, (שהיא אמנם מטרה חשובה ומתוקה מאוד,) אלא באמונה – במפגש עם הבורא שמתקיים במציאות ובחיים. אנו באים להיפגש עם הקב”ה בנקודות המפגש שהוא מזמין אותנו אליהן, כלומר בתהפוכות חיינו. ככל שנביא את עצמנו לכל נקודת מפגש ביתר שאת, וביחד עם כל הממדים שלנו שנוכל לתת להם ביטוי, כך יתפתח המפגש באופן אחר, עשיר ומשמעותי יותר, ולכן גם יוביל למקומות שונים. הציפייה שלנו היא לחיות את החיים שלנו כפי שריבונו של עולם היה מעוניין שנחיה: “לעת כזאת הגעת למלכות!” – לא רק במובן הפשוט :’הסיבה שנבחרת פעם למלכה, היא לשם הרגע הזה’, אלא עמוק ומתוק יותר: ‘העת הזו היא מפגש חדש ומופלא עם מסבב הסיבות, שעושה אותך מלכה אמיתית עכשיו, על עצמך, על העולם ועל השעה’.
משום כך איננו מסתפקים בבקשה לחיות את החיים המוכרים לנו, הידועים מראש, “רק עם קצת יותר פלפל”. הצימאון לחיי אמונה יביא באמת שינוי בחיים, אך לא במובן של החלפת האישיות או הסביבה שלנו, אלא החזרת כוחות החיים והבחירה לידינו, ממקום שבו הפקרנו אותם לידי ההרגל והסחף החיצוני – “הדור קיבלוה“.
מובטח לנו שככל שנהיה מורגלים לתת את הדעת על מגוון כוחות החיים שמזמן לנו המפגש התדיר עם הקב”ה, כך נשים לב יותר לכל רגע, וכל עניין שנפגוש בחיינו יהיה בשבילנו שי צופן חיים מאת בורא עולם – במיוחד בעבורנו.
סיפור פגישתם הראשונה של הרב קוק והרב אריה לוין, זכר צדיקים לברכה, כפי שסיפר עליה רב אריה עצמו, מאיר נקודה זו:
“זכרתי ימים מקדם, משנת תרס”ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו, לעלות על אדמת הקודש ביפו. שיחרתי בראשונה את פני הרב קוק זצוק”ל, שקיבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד. שוחחנו בדברי תורה.
אחרי תפילת מנחה יצא רבנו, כדרכו בקודש, לשׂוּח בשדה לצמצם מחשבותיו, ואני התלוויתי איתו. בדרך קטפתי מבלי משים איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואחר כן אמר לי בנחת, כי מעודו נזהר מאוד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח: “כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו ‘גדל’. כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה…”
הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בלבי, ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר.”
הרב זצ”ל היה אז בן ארבעים שנה, ורבי אריה לוין – בן עשרים. מתי נגיע אנו לידי מידה זו? אולי לעולם לא, אך אנו מבקשים ללכת בדרכם של רבותינו גדולי האמונה, ולהידבק כמידת יכולתנו במידותיהם הטובות. מעשה מופלא זה עוסק בפגישה של צדיק צעיר לימים עם צדיק גדול, שמשתדל להקשיב לדבר ה’ שמופיע מכל פינה במציאות בשפע של חיים. אירוע זה עצמו גרם שינוי עצום בחייו של הצעיר, משום שעוצמת שפע האמונה החיה שנחשפה לפניו באותה ההזדמנות היתה עזה כל כך, עד שאי אפשר היה לו להישאר אותו אדם…
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
