“האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר, שיאמין בחיי עצמו ובהרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו – שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחוייב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה.
…וקל וחומר – העם בכללו צריך להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו ובנטיותיו, וללכת בהם בבטחה. אז יידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.” (אורות התורה יא, ב)
לאור דברי הרב קוק זצ”ל הללו, ניתן לתמצת את פרקי העצמיות: מהי ישרות אמיתית, בריאה ובסיסית? ראשית, אמונה עצמית בטוב שבנו; שנית, אמונה בזהות האלוקית של הטוב שבתוכנו. יש בנו טוב, כי אנחנו אלוקיים. זוהי עצמיותנו, ואידך פירושא הוא, זיל גמור.
כשאנחנו מחפשים עצמיות, בעצם אנחנו מחפשים חיים. במקום שההֶרגלים הפשוטים שלנו יוליכו אותנו בלא מחשבה וכוונה מספקת, כלומר באפס חיים, יש לנו אפשרות לחיות את האמונה שהבורא מאמין בנו: “לטעום” את חלקי החיים והמציאות שלנו ולזהות בהם את טעם החיים, כלומר את העניינים שמפיחים בנו חיים, על פי הניסיון שצברנו. אין להיבהל מחוסר ודאות בתשובה לשאלה “מה הכי עצמי לי?”. ככל שננסה לתקוף חזיתית את נקודת העצמיות, כך היא תחמוק מאיתנו כמו “חלקיק” קוואנט. אדרבה, המעקב אחרי עקבותיה וניחוח החיים הייחודי שהיא מדיפה בכל פינה בחיינו, מלמד אותנו דברים חשובים רבים על עצמנו, ועל טוב ה’ שממתין לנו.
השאלה “מה ה’ רוצה ממני?” בהקשר של “לחיות אמונה” הופכת לשאלה: “מה ה’ רוצה שאעשה עכשיו עם האופי והתכונות והכוחות שלי?”, ודווקא עם אלה, מפני שהם המקום האמיתי שלי, ולא עם תגובות והרגלים אוטומטיים שקיימים בתוכי מתוך סחף סביבתי. שאלה זו מתחרזת יפה עם השאלה הקודמת, בקשת תיקון העולם: איך אני הולך עכשיו “לפעול עם אל”, ודווקא באותם כוחות חיים המיוחדים לי וסוג האישיות המייחד אותי?
היושר הפנימי שלנו קיים בנו כסלע יסוד. אפשר לסמוך עליו, וניתן “לבנות עליו”. כמובן – בעין פקוחה של תורה והדרכה של בעלי ניסיון ודמויות מופת (מחנכים, צדיקים, יועצים וכו’). ובלבד שלא יתהפכו היוצרות: התורה היא “נר לרגלינו”, אבל רגלינו עצמן הן המוליכות אותנו. הנר הגדול ביותר לא יוכל להזיז אדם שאיננו מאמין שבכוחו לקום ולהסתער קדימה באומץ. ושוב – מדוע באמת בכוחנו לקום ולעמוד, ללכת ואפילו לרוץ ולעוף? משום שה’ בקרבנו, מחיה ומוליד ושוכן בכל אותם כוחות.
בהתמדה ובנחת, נחזור בכל הזדמנות לשאלות העצמיות ותיקון העולם: ‘כיצד אוכל להועיל, לתרום, לקדם, להניע את עצמי ואת המציאות שסביבי, החברה שאני חי בתוכה – מהמקום הנכון והאמיתי שלי? איך נכון לי להשתמש בתכונות האופי שלי, בכישרונות, אולי גם בחולשות שלי – כדי לבטא באופן הברור ביותר את היושר שבי, את המקום העמוק ביותר שמחובר למקור החיים שלי?’
האם זו שאלה גדולה וכבדה מדי בעבורנו? אולי. אבל למה להיבהל? הרי זו העבודה שבחרנו לעצמנו: להתרגל לפי הקצב המתאים לנו לנוכחות של האמונה שלנו בחיים ממש, בכל רגע ופרט, בכל צומת דרכים ומצב הנקרים בדרכנו בהשגחת ה’ הטוב. ריבונו של עולם מעניק לנו פגישות אישיות רבות מספור, ועלינו לאסוף וללקט את ניצוצות החיים ככל שתשיג ידנו.
לבירורים והתייעצות: amirduman@gmail.com
