האם ניתן לקחת את המושג המקובל בשיח הציבורי: “להצליח בגדול”, ולהתאים אותו במישרין לרעיון של תיקון עולם? מה תיחשב “הצלחה של ממש” בתחום תיקון העולם? בדברי הרמח”ל ב”מסילת ישרים” (סוף פרק יט) נוכל למצוא דברים חשובים בסוגיה דומה:
“ואם יאמר אדם: מי אני, ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו’? המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו: “לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם”. וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקדוש ברוך הוא שמח בזה… הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כוחנו, כי על כיוצא בזה שנינו: “לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה”.
שני דברים מדגיש הרמח”ל: את החיוב ליטול חלק ברצון ה’, כל אחד לפי כוחו, ואת חשיבותו וחביבותו של אותו מאמץ שלנו בעיניו, ושמחתו בנו כשאנו מתגברים על חולשת הקטנות העצמית.
אולי אפשר היה לבוא ולהקשות כאן על כך שהבאתי דברי ה”מסילת ישרים” הלקוחים מהפרק העוסק במידת החסידות: מה לנו ולחסידות? הרי זו מדרגה גבוהה מאוד בסולם המידות, ולא כל אחד יכול לדמות שכבר זכה להגיע אליה. באמת שאלה כבדה.
אבל התשובה די פשוטה, למען האמת. ראשית כול, רואים שהשאלה שם, בחסידות של “מסילת הישרים”, היא בדיוק אותה שאלה שאנו עוסקים בה: שאלת הקטנות העצמית. ומה דעתכם, האם הרגשת הקטנות היא בעיה של אנשים מיוחדים במינם דווקא? האם רק לאדם גדול “מותר” לחשוב שהוא קטן ולנסות להתגבר?!
מלבד זאת, כידוע הרמח”ל בחתימת ספרו “נזכר” להעיר הערה אחת אחרונה, בבחינת “המובן מאליו”, שקשה לנו קצת להבין איך הייתה נראית “מסילת הישרים” בלעדיה, והיא זו:
“וזה פשוט, כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה. כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חברו, ולא זה וזה דרך החסידות הראוי למי שעוסק בסחורתו. וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם, כל אחד ואחד לפי מה שהוא, ראויים לו דרכי החסידות. לא לפי שהחסידות משתנה, כי הנה היא שווה לכל נפש ודאי, הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרו בו, אבל הואיל והנושאים משתנים אי אפשר שלא ישתנו האמצעיים המגיעים אותם אל התכלית כל אחד לפי עניינו. וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב: “כל פעל ה’ למענהו”. ואומר: “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”.
כלומר, האופי של החסידות, לפי הרמח”ל, הוא הגמישות המציאותית. החסידות היא מידה שמשתרשת בריאליזם של החיים, ונופחת בהם נשמה. במובן הזה, גם אם אנו רחוקים עדיין באופן אישי ממימוש של פרטי מידת החסידות בחיים, הרי שהעיקרון הבסיסי שלה איננו זר לנו כלל: “הואיל ואיננו אלא לעשות מה שיש נחת רוח ליוצרנו בו”. וכבר ראינו ושנינו ושילשנו, שהיסוד של “תיקון העולם” הוא עומק חפץ ה’ בעולמו: לקיים את העולם ולתקן את בריותיו תמיד כפי האפשר. אם כן, ראוי בהחלט לקחת מכאן לקח גם לדרך האמונה והעבודה החיה, ולהבין שתיקון העולם קיים בכל דרך שנבחר לחיות בה את חיינו.
