מוזר או משעשע? מביך או מפעים? כל אחד ממכריו ומוקיריו של הרב אלישע זצ”ל, יש לו את הזיכרון שלו מתקופת ההתוודעות וההיכרות הראשונית איתו, ולכולם יש בעצם מכנה משותף אחד שמצליח איכשהו לכלול את רוב-ככל הרשמים שעשתה בנו דמותו: הוא היה שונה. ויותר מזה – הוא לא נכנס לשום תבנית או הגדרה שהיכרנו.
גם לא נכון יהיה לומר שהוא “יצר לעצמו הגדרה בלעדית משל עצמו”, משום שהוא היה ייחודי בכך שלא נענה, לא התפתה, לא נפל שבי אחרי תבניות, הגדרות, מעמדות, משרות, כותרות, תארים… תמיד בתנועה וחתירה להשתפרות, מפתיע בהתחדשותו: “חדשים לבקרים רבה אמונתך”.
הרב אלישע היה מפתיע במקורות ובאסמכתאות לא צפויים, או בחידושי הבנה גאוניים למקורות קלאסיים ונדושים. אבל יותר מזה: הגאונות שלו הייתה הרבה יותר מלהסביר עמוק יותר או נכון יותר – הוא ידע איך לחורר את הלב, לפרום את המסווה והמעטפות החיצוניות, ולהבעיר בנו רצון לשינוי, כיסופים לתורה חיה, לחולל תנועה בנפש ובחיים. כך אצל היחידים, התלמידים (שתמיד נקראו אצלו: ‘חברים’), וכך בחברה, ובקהילות הרבות שפרחו הודות למאמציו בכל הארץ.
לחיצת ידו – פורקת עצמות וכתפיים בעוצמתה. וכמה קיים בשמחה את הציווי: “ושנא את הרבנות”… כמעט מעולם לא נענה לפנייה: “הרב”, וכשהיו מעיזים לקום לכבודו בכניסה לשיעור היה תופס את הראשון שנקרה בדרכו בכתפיו, ומטיחו חזרה לכיסא. חיות התורה שלו הייתה חזקה, פיזית ממש. איך היה מתעורר אחרי עוד שבוע סוחט כוחות, לקראת קבלת השבת, איך היה לומד כל הלילה לפני בריתות בניו, ובבוקר רק נראה יותר שמח ואנרגטי.
בשיחות סעודה שלישית בישיבה, תמיד ישב בסוף, כאחרון התלמידים, ולעולם לא בשולחן הרבנים. אני זוכר שיחה אחת כזו במיוחד: שבת פרשת תזריע ומצורע. הרב אלישע בחר ללמד את ההפטרות לשתי הפרשיות הללו: צרעת נעמן, וארבעה מצורעים. בידו תנ”ך, והוא מקריא פסוקים מתוכו, מבאר ובורא בנפשנו את הסיפור כמו חי לנגד עינינו. אבל משהו בהתנהלות הלימוד הטריד אותי, ולא הצלחתי לשים את האצבע עליו. רק במוצאי השבת, כשעיינתי שוב בחומש, גיליתי עד כמה גדול הנס: אלישע הפך לנביא! כי הרב אלישע, שהקריא, כאמור, ארוכות מתוך הספר, החליף בכל מקום שהוזכר השם “אלישע”, למילים: ‘הנביא’, או ‘איש האלוקים’…
הרב אלישע היה מספר סיפורים מחונן, סיפורים מהחיים, ולי, התמים, לקח זמן להבין שכל הסיפורים אודות “איש אחד” היו תמיד על עצמו. סיפורים לכאורה פשוטים וטבעיים, יומיומיים, ששינו לי ולחבריי את תפיסת המציאות של “תורה חיה”, ו”תורת חיים”. כמו הסיפור על “איש אחד” שעולה לאוטובוס ואומר “בוקר טוב!” לנהג, שממלמל: “תודה, מהבוקר עוד לא היה בנאדם אחד שאמר לי מילה טובה, עד שבאת…”. וכמו הסיפור הבא: רחוב יפו, בואכה תחנה מרכזית בירושלים (בעידן טרום רק”ל וגשרי מיתרים למיניהם). חפץ חשוד! שוטרים עוצרים את כל התנועה העולה ברחוב, ומנגד את כל התנועה היורדת, כדי ליצור “מרחב בטוח” לטובת החבלן שיגיע. אחרי דקות ארוכות הוא מגיע. מתלבש בציוד מיגון מסורבל (עוד לא היו רובוטים), ניגש לבדוק. הציבור רוטן, עיכוב רציני. לבסוף מגיעה הבשורה: הכול תקין. החסימה משתחררת. הציבור משחרר אנחות רווחה ועצבים, ושועט לדרכו. רק “איש אחד” ניגש לחבלן, שעסוק בקיפול הציוד, מזיע כולו. “תודה”, הוא אומר. “מה זה?” החבלן מסתובב בפרצוף תמה. – “תודה לך, רציתי רק לומר לך תודה”, והחבלן מתחיל לבכות: “תמיד צועקים עליי, אף פעם לא אמרו לי תודה…”
