טעות גדולה מלווה את הבאים לעסוק בעבודת האמונה החיה, ובה כולנו צריכים להילחם לא פעם ולא פעמיים, משום שהיא נאחזת ומשתרשת בקלות מחדש, אם מסיחים את הדעת ממנה. מדובר בתחושה שתרומתנו לעולמו של הקב“ה – זעירה עד אפסית. ניתן לומר שזהו השורש גם לשגיאות שדיברנו עליהן קודם לכן, המחשבה שתיקון עולם שייך לאנשים גדולים או למעשים גדולים במיוחד, או המחשבה שכשאני עוסק בחיים האישיים שלי, באותו הזמן אני מחוץ למשחק של תיקון העולם “האמיתי”.
כאילו שעל מנת לתקן עולם אני חייב להיות מה שאני לא: אני קטן ואנוכי, ודורשים ממני להיות גדול ולצאת מהדאגה לעצמי לטובת נתינה לזולת. תחושה זו מחלישה מאוד את השאיפה לתיקון עולם, וגורמת למחשבה “זה לא בשבילי”. ממילא זה נשאר כהלכתא למשיחא, כעניין שזקוק ל”עת רצון” מיוחדת כדי לרתום אותי אליו.
מבלי להיכנס לשאלה אם אמנם אנחנו כה קטנים ואנוכיים (תשובה: לא ממש), השגיאה נעוצה כבר בשאלה, או בהנחת היסוד שלה: מה הן “דרישות הסף” או הנתונים הדרושים כדי להימנות עם חברי המועדון היוקרתי “מתקני עולם”? ובאמת זו טעות. תיקון העולם אינו “שלנו“, אלא של מי שברא את אותו “העולם“, ומתקן אותו תמיד בכל עת ועל ידי כל פרט ועניין במציאות כולה. מבחינתו של הקב“ה “הכול מתוקן לסעודה“ כבר, ויש רק צורך שיתגלה הדבר לעין כול.
ידוע הדבר שבלשון הפנימית של התורה נקרא העולם כולו המוכר לנו, על כל הנגלה והנסתר שבו – “עולם התיקון”, בין היתר משום שהרעיון שעומד ביסודו הוא השבת הכול על מכונו ותיקונו, וכך נעוץ עקרון התיקון בעצם קיומו של כל מה שקיים ומתרחש בעולם כולו. אם נשתמש בציטוט הקצר הנזכר ונגזור ממנו את ההשלכה אלינו, נוכל לומר: “הכול מתקין את עצמו לסעודה” בלי הרף. “הכול” זה באמת הכול, לא רק מעשים כבירים או דמויות גדולות במיוחד, ומבחינה זו גם לא משנה אם זה מלווה בתחושה ובמודעות מלאה או לא. אם יש לנו הרבה מודעות ותחושת חשיבות, התיקון ייראה כך, ואם לא – הוא ייראה קצת אחרת, ומה בכך?
באופן זה מובן שגם מה שפועל באופן גלוי נגד רצון ה’ הברור בתורה, כל הרע שבעולם ובאנושות הכללית ובאדם הפרטי, גם זה חלק מהתיקון. הכיצד? אמנם האדם בוודאי עלול לקלקל בכוונה או בשוגג, אבל לשמחתנו האחריות על התיקון היא של הבורא ולא שלנו, כך שהוא בחכמתו משתמש גם בקלקול על מנת לתקן, ואין קלקול שנשאר בקלקולו לעולם. המקלקל הפסיד רק לעצמו, ולא למציאות, בסיכומו של דבר.
לאור כל זה, דבר אחד ברור – אין אמת רצינית בתחושות הקטנות שלנו ביחס למושג “תיקון”. הקטן מתקן במקומו ובזמנו בדיוק כמו הגדול. גם הבוחר שלא לתקן כלום ולהתייאש מעצמו – הוא מתקן בכך, יהיה מה שיהיה, ומקיים רצון הבורא בכך. אם כך, חבל להישאר בצד החשוך של התיקון, לא? הדרך לצד המואר של התיקון פתוחה תמיד, ולא צריך בשבילה כרטיס כניסה מיוחד או “תשלום דמי רצינות” להוכחה כלשהי. המשימה של “תיקון עולם” מבחינת הדרך של “לחיות אמונה“ היא אחרת: דווקא להיות בדיוק מי שאתה, ולהיפגש עם הקב“ה, עם הרצון שלו, החכמה שלו, התיקון שלו – ולהצטרף אליהם, להידמות לו, להיפתח אליו, להיות אכפתי כלפי רצונו וכלפי עצמך – במקום שלך עכשיו. אם כך נעשה, נזכה לקבל תוספת של כוחות חיים, נזכה להתחדש, אולי גם נגיע למחוזות חדשים של תיקון מואר יותר (גדול יותר? מי קובע מה גדול ונחשב בעיני הקב”ה? אולי מה ש”גדול” הוא מה שהכי מתאים לי בדיוק ברגע הנוכחי, מה שהכי מדויק לחיים שריבונו של עולם מבקש לתת לי כרגע?).
שאלות ותגובות: [email protected]
