כאשר ראובן מציע לאחיו להשליך את יוסף לבור “למען הציל אותו מידם, להשיבו אל אביו” – מה מניע אותו? כאשר יהודה ניגש ליוסף, מתוך מטרה להציל את בנימין מעבדות, מתוך מה הוא פועל? כאשר חיילינו מחרפים נפשם על קדושת השם, העם והארץ – מה דוחף אותם קדימה מול הסכנה? האם יש להם אג’נדה, או שיש להם עולם ערכים? האם יש הבדל?
יש הבדל. ההבדל הוא מהותי וחריף מאוד: אג’נדה היא חיצונית, ואילו עולם של ערכים הוא אותנטי ופנימי. אג’נדה מתחילה מסימון מטרה כלשהי, וכל הדרכים כשרות כדי להגיע אליה. העובדות לא יבלבלו את בעל האג’נדה, שייתכן והוא מגויס אליה בעבור טובות הנאה, קידום אישי או ריגוש אחר. תחת הכותרת “בעלי אג’נדה” נוכל למצוא פוליטיקאים, עיתונאים, עורכי דין, יח”צנים וידוענים למיניהם, לוביסטים, פירסומאים, שכל אלו מתוקף “מקצועם” פועלים מתוך ולמען נרטיבים שאין להם בהכרח קשר פנימי אליהם. ומסתבר שגם שופטים ומצביאים, נבחרי ציבור ופקידים שאינם נבחרי ציבור, יכולים להתגייס עבור אג’נדה כלשהי, ועינינו רואות וכלות.
משום כך בעל האג’נדה הוא גם אופורטוניסט ולא עקבי: היעד הוא החשוב, האמת פחות. אג’נדה היא מהות הקונספציה.
לעומת זאת, ערכים הינם פנימיים ואישיים, דורשים הזדהות עצמית ונבחנים בכל עת ותקופה מחדש. הם דורשים מהאדם עבודה פנימית והתמסרות, ולא מעט הקרבה. האמת הפנימית היא הלב של סולם הערכים, והיושר הוא מהותי.
מאחר שאג’נדה היא חיצונית לאדם, הוא יהיה מוכן להקריב עבורה בנחישות מרשימה אחרים זולתו, כמובן, אך לעולם לא יישא מיוזמתו באחריות אישית למעשיו. כאשר יעמוד למבחן המציאות, ייפלו הקליפות הזרות, ומתחתן יתגלה כלי ריק או אגואיזם נבוב. אך בעל הערכים, כמו בעל המידות הישרות והמתוקנות, שעומדות למבחן מתמיד ולא קל, גם בשעות מבחן קשות יתקלפו רק השיקולים החיצוניים (שאין אדם חף מהם), ומתחתם תתגלה האישיות המזוהה עם הערכים, תבוא מסירות ואחריות אישית, יציאה מן האגו והדאגה רק לעצמי, ותופיע הקרבה, של אמון אמיתי ואמונה ערכית.
העם הזה, הצדיק, העניו, המופלא – התגלה ומתגלה כבר שבועות ארוכים ונשגבים, בתפארת בניו ובנותיו, גדולת רוחו ואומץ ליבו. מתוך קדושת מועדי תשרי, התקדשנו בקדושת “מקדש ישראל והזמנים”, ה’ צבאות, מלך ישראל וגואלו, אשר הוא ראשון והוא אחרון, ומבלעדיו אין אלוקים. עם ישראל יוצא מהאג’נדות החיצוניות, ושעת המבחן חושפת יום יום ושעה שעה את נקיות רוחו ויושר סגולתו, את מסירותו ואחריותו לבניו ולארצו. עם ישראל ראוי למנהיגים לפי גדלו, והוא יזכה להם. מנהיגים שהתאימו איכשהו לפנים הקודמות של עם ישראל – או שיגדלו בהתאם, ייצאו מהאג’נדה ויבררו את ערכיהם היותר עליונים (או לכל הפחות, יכפפו את האג’נדות לערכי היסוד של האומה), – או שייעלמו וישחררו אותנו מפגיעתם הרעה.
תחתם יבואו – והם יבואו! הם באים, צומחים וגדלים, מתוך השורות, מבין החרכים, חרכי הירי ברק”מ, ומאחורי הכוונות, מפות הקרב וסוכות האבלים. הם לא ידוענים, לא ביקשו גדולה לעצמם, לא ביקשו מלחמה ולא כותרות, הם נחבאים אל הכלים, אל מחסני הציוד הנתרם לחיילים, ארגוני העזרה לעקורים מביתם, ואל הקבוצות השקטות לשמרטפיות לאימהות מגויסות-קורסות. הם לא גיבורי המקלדת, והמדבררים-עצמם-לדעת באולפנים קרים ומנוכרים. יבואו הטובים והטובות, מתוך עמם, פנים חדשות, מסורות ולוקחות אחריות. יקומו לנו רועים שבעה, או שבעים, או שבע מאות אלף. העיקר שיהיה רועים נאמנים.
והם יהיו, כמו יוסף, כמו יהודה, לעץ אחד.
שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com
