בפעם הקודמת נוכחנו שלא רק גדולי האומה לדורותיהם נחשבים “מתקני עולם במלכות ש-די”, ולא רק מעשים דגולים של מסירות נפש בקנה מידה עצום בלבד עומדים ב”תקן” של “תיקון עולם”.
כאן נוסיף דגש ונשאל שאלה: האם המשמעות של “תיקון עולם” היא תמיד עשייה לטובת מה שמעבר לעצמנו? אם אני רוצה לישון או לאכול משהו מפנק – האם זה פוסל את הרעיון?
תשובה: לא ולא. כל דבר ועניין במציאות הוא בעל פוטנציאל לתיקון עולם, גדול או קטן. אין כל סיבה גורפת לומר שתיקון “אמיתי” הוא רק מה שכרוך בהעדר טובת הנאה עצמית. למה הדבר דומה? למאבק שמנהל האדמו”ר רבי אברהם מסוכטשוב, בעל “אבני נזר”, בהקדמת ספרו “אגלי טל”, נגד הסוברים שאדם שנהנה ושמח בלימוד התורה שלו, הריהו לומד תורה “שלא לשמה”. איזה עיוות! האם אדם מקיים רצון ה’ דווקא בכך שהוא סובל?! אלא ודאי שהדבר תלוי ראשית כל בכוונה הפנימית: אם אדם מחבר בין הפעולה והמעשה שלו לבין עולם רחב יותר של רצון ה’, אין ספק שהכוונה מרימה את המעשה להיות בעל ערך חדש וגדול יותר. הכלל המוכר אומר: “כל מעשיך יהיו לשם שמים”, כלומר אפשר, ללא ספק, שכל מעשה בעולם יהיה נעשה לשם שמים, גם אם הוא קורה ביני לבין עצמי ולתועלתי. וכך כידוע פסק הרמב”ם (הלכות דעות ג, ב-ג) הלכה למעשה:
“צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּכַוִּן לִבּוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו כֻּלָּם לֵידַע אֶת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַד. וְיִהְיֶה שִׁבְתּוֹ וְקוּמוֹ וְדִבּוּרוֹ הַכֹּל לְעֻמַּת זֶה הַדָּבָר. כֵּיצַד? כְּשֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה לִטֹּל שָׂכָר, לֹא יִהְיֶה בְּלִבּוֹ לִקְבֹּץ מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא יַעֲשֶׂה דְּבָרִים הָאֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא דְּבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶם מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וִישִׁיבַת בַּיִת וּנְשִׂיאַת אִשָּׁה… הַמַּנְהִיג עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה, אִם שָׂם עַל לִבּוֹ שֶיִּהְיֶה כָּל גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו שְׁלֵמִים בִּלְבַד, וְשֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים עוֹשִׂין מְלַאכְתּוֹ וַעֲמֵלִין לְצָרְכּוֹ, אֵין זוֹ דֶּרֶךְ טוֹבָה. אֶלָּא יָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גּוּפוֹ שָׁלֵם וְחָזָק כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ יְשָׁרָה לָדַעַת אֶת ה’. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין וְיִשְׂתַּכֵּל בַּחָכְמוֹת וְהוּא רָעֵב וְחוֹלֶה אוֹ אֶחָד מֵאֵיבָרָיו כּוֹאֵב. וְיָשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בֵּן אוּלַי יִהְיֶה חָכָם וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל. נִמְצָא הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ כָּל יָמָיו עוֹבֵד אֶת ה’ תָּמִיד… מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ בַּכֹּל כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא צְרָכָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ שָׁלֵם לַעֲבֹד אֶת ה’. וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יָשֵׁן, אִם יָשֵׁן לְדַעַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו וְיָנוּחַ גּוּפוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה וְלֹא יוּכַל לַעֲבֹד אֶת ה’ וְהוּא חוֹלֶה, נִמְצֵאת שֵׁנָה שֶׁלּוֹ עֲבוֹדָה לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְעַל עִנְיָן זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ (אבות ב, יב): “וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם”. וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ (משלי ג, ו): “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ”.
מה שמעניין הוא, שלא רק שדרך זו נותנת “הכשר בדיעבד” לכל הדברים שממילא אנחנו עושים, אלא היא מובילה אותנו עוד צעד חשוב קדימה – שאליו אנו מכוונים בכל מהלך דברינו – העיקרון של “לשם שמים” ותיקון עולם הופך להיות פרמטר קובע, ראשון במעלה, כדי לדייק אותנו בבואנו לבחור לעצמנו דרך פעולה. כלומר מלכתחילה, ולא כהצדקה שבדיעבד וממילא.
שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com
