כבר אמרנו שעלינו לא ליפול למלכודת התפיסתית, שתיקון עולם מתקיים רק בהקשר של מסירות נפש גדולה, כמו של מתתיהו ובניו החשמונאים, או של השפעה כללית ועצומה כמו של גדולי עולם, כגון הרמב”ם, הבעש”ט והרב קוק. תיקון עולם שאנחנו מדברים עליו הוא שווה לכל נפש, ויותר מכך – הוא נתבע מכל נפש.
“ספר החינוך” ידוע בתור חדשן גדול מבחינת תפיסת המצוות כמחנכות ופועלות על העולם הפנימי של אדם מישראל, ובכלל על התודעה התורנית של כלל ישראל לדורותיו. הוא הראשון והפופולרי ביותר מבין “מוני המצוות”, שבחר לגעת בנושא הטעמים שלהן ופעולתן החינוכית באופן פרטני. המצוות כולן מיועדות לכולנו ולא רק לגדולי עולם, והטעמים שמעלה בעל “ספר החינוך” למצוות שווים לכל נפש. מתוך הקדמתו לספר ניתן להיווכח שהחיבור נכתב כביכול לבני הנעורים, לקרבם לתורה ולמצוות באמצעות סיכום קצר של כל מצווה מצד הלכותיה העיקריות וטעמיה הרוחניים והחינוכיים. אם נשאל אדם ממוצע, מהו העיקרון המצוי ביותר ב”ספר החינוך” בין “שורשי המצוות” שהוא מונה, סביר מאוד שנקבל את התשובה: “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”. ואכן, רבות מן המצוות זוכות לציון שורש זה כטעמן היסודי. אולם הלומד את הספר כולו רואה שאולי טעם זה הוא המוכר ביותר, אך לחלוטין אינו הנפוץ ביותר. ישנו עיקרון ושורש הנזכר במאות אחוזים יותר מאשר הטעם של “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”, והוא: “חפץ ה’ בטובת בריותיו”, “חפץ הבורא בישוב עולמו”, ובעצם הוא כעין שורש-על, שורש השורשים כולם.
הבורא חפץ בקיום עולמו, בתיקונו, בטובת בריותיו, וכל פעולתו מכוונת לכך. לשם כך הוא נתן תורה ומצוות, ולאור זאת צריך להבין את טעמיהן: “רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): “ה’ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ (=של עם ישראל), יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר” (משנה מכות ג, טז).
ולא רק תורה ומצוות, תורה ומצוות הן כמה מהדרכים של הבורא לעסוק בתיקון עולמו ובריותיו. ובאמת כל הנהגתו במציאות היא בבחינת המשך התיקון, ונתינת כוחות לנו, שנוכל בעזרתם להצטרף אליו ולהשתתף במעשה התיקון האלוקי הגדול.
ברור אם כן, שלא רק תורה ומצוות “רשמיות” עושות תיקון בעולם, ואולי אדרבה, תורה ומצוות שנעשות בהתעלם מתיקון העולם שבהן, או חלילה כאמצעי שלילי המביא לפגיעה וקלקול, אין בהן תיקון אלא חורבן. מכל מקום, לענייננו, “תיקון עולם” אינו פעולה שיכולה לקרות אצלי רק כשאני מתפנה אליה מעיסוקיי הרבים, ומוצא זמן “לקיים קצת רצון ה’ בלימוד תורה וקיום מצוות”. תיקון עולם זמין אצלנו בכל דבר ועניין, אם רק ניזכר בו ונשים ליבנו אליו, ונחפוץ לצרף עצמנו אליו.
אך זה עוד לא הכול!
כי “תיקון עולם” הוא יותר מאשר תשומת הלב לכך שאנחנו “ממילא מתקנים עולם” בכל צעד שנעשה: יש לנו מטרה לחיות ולעבוד אמונה, ופירושו של דבר הוא שכשעומדת לפנינו התלבטות כיצד לפעול, “תיקון העולם” אמור להיות גורם מקדם ומכריע בדיון הפנימי שמתנהל בתוכנו. כך למשל נשאל: ‘איזו – מתוך מגוון האפשרויות – היא הפעולה המשמעותית והמתאימה ביותר לחפץ ה’? גם אם הכול נחשב בעינינו לתיקון – איזהו המשמעותי יותר?’ או למשל: ‘יש לי זמן פנוי ואני מעוניין למלא אותו באופן חיובי, איך אעשה זאת כך שיהיה בכך תיקון משמעותי ותועלת למציאות?’
שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com
