אנו שואפים להיפגש עם רבש"ע לא רק ב"פינת הדת", באיזו פינה בחיים שמוקדשת לו. האם מילוי החובות התורניות עונה על שאלת האמונה המרכזית? שאלת האמונה החיה היא האם אני פוגש את הקב"ה בכל המציאות, ולא רק אם מילאתי כראוי את חובותיי כלפיו. לכן רצוי מאוד להתחיל את הבירור מנקודת הזמן שאנחנו נמצאים בה: ימי הזיכרון והעצמאות, ולפני כן – יום השואה.
לאן אנו שואפים באמירה "מפגש עם הקב"ה"? אני חושב שמבחן האמונה הגדול ביותר של הדורות האחרונים הוא יום השואה ויום העצמאות. האירועים עצמם עברו, אבל הימים שקבעו לזכרם – אין מבחן אמונה גדול יותר מהם, משום שהם מכריחים אותי לענות לעצמי בכנות: 'האם באמת אני מכיר בכך שכל מה שקורה מסביבי, כל המציאות, זו שאני נושם אותה וזו שלא; זו שאני רואה אותה וזו שלא; זו שקורית, וזו שהייתי מצפה שתקרה אבל איננה קורית – היא "מאת ה' היתה זאת"? "שהכול נהיה בדברו"? זו שאלת האמונה. הקב"ה הוא לא סעיף נוסף במציאות, הוא לא איזו נקודה מעשית, אירוע היסטורי כלשהו במציאות. זו אולי עבודה זרה, לא אלוקים ח"ו. אלוקות זה "אין עוד מלבדו". אלוקות זה שהכול רק הוא – והוא פוגש אותי בכל אלה. האם באמת אני חי כך את המציאות? האם אני באמת מבין כך את המציאות? זה המבחן שלי. ולכן אני חושב שמבחן האמונה הגדול והקשה ביותר נמצא בימי השואה, הזיכרון והעצמאות.
האמונה כ"תגובה טבעית" למציאות
מדרש תנחומא בסוף התורה, ממש בשורות האחרונות, מביא הגדרה מדהימה, בלתי צפויה, בהבחנה שבין צדיק לרשע. מיהו צדיק ומיהו רשע? אומר המדרש: "רָשָׁע בְּחַיָּיו חָשׁוּב כְּמֵת, מִפְּנֵי שֶׁרוֹאֶה חַמָּה זוֹרַחַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ יוֹצֵר אוֹר, שׁוֹקַעַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ מַעֲרִיב עֲרָבִים, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים, מְבָרְכִין עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְשֶׁרוֹאִין וְשֶׁשׁוֹמְעִין. וְלֹא בְּחַיֵּיהֶם בִּלְבָד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן מְבָרְכִין וּמוֹדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". חפשו ב"שולחן ערוך", איפה כתוב שאדם שרואה חמה זורחת או חמה שוקעת חייב לברך ברכה כלשהי? אין דבר כזה.
מה חז"ל מתכוונים לומר לנו ב"חמה זורחת וחמה שוקעת"? זה לא סתם שהם לקחו דוגמאות מהטבע. חמה זורחת וחמה שוקעת זה אור וחושך. זה טוב ורע. הטוב והרע אינם מקריים! האם אדם, בכל מציאות בחייו, לטוב ולמוטב – מכיר בכך? האם זה מדליק אצלו נורה: 'אה! הנה ריבונו של עולם מדבר איתי, ריבונו של עולם פועל בי, ריבונו של עולם עושה דרכי'? זה המבחן הגדול של האמונה. אתה לא יכול לעבור הלאה, לדלג, להעלים עין ממה שקורה במציאות. קל וחומר כשאתה מדבר על משהו בומבסטי, משהו מהפכני. השואה איננה "עוד איזה אירוע". אתה לא יכול לבוא ולומר – "קרה". אם אתה אומר כך – אתה כופר. אתה אומר: אין אלוהים. אתה, חלילה, אומר לו: 'אלוהים, אתה לא משחק בליגה שלנו. מסתדרים בלעדיך, אתה לא שייך לסיפור שלנו'.
אותו הדבר גם בהקמת המדינה. אחרי אלפיים שנה עם ישראל חוזר לארצו. אם אתה מסוגל להתעלם, קרי – אינך מאמין. אתה לא מחובר לריבונו של עולם. פעמים רבות אני אומר זאת לרבנים חרדים, או לחלקים מהנוער שלנו: תאמרו הלל ביום העצמאות או לא תאמרו, זה לא מעניין אותי. עשו מה שאתם רוצים – אבל הַחליטו דבר אחד: שאתם מגיבים לקב"ה. איך? יש לכם את הדרכים שלכם, זה לא מטריד אותי. אותי מטריד שאתם מסוגלים לעבור את האירוע הבומבסטי הזה ולא לצאת מגדרכם, ולא לומר: 'ואוו! הקב"ה פועל פה, ולא רק שהוא פועל פה, הוא מדבר איתי! הוא פועל בשבילי, הוא פועל דרכי'. הגאולה, שיבת עם ישראל לארצו – היא פעולתו איתנו: "אנו פעולתך, ואתה חלקנו".
על פי שיחות הרב זאב קרוב זצ"ל, בספרו "האמונה החיה"
