שבוע ימים לפני ימי הזיכרון והעצמאות שלנו, בחרה מדינת ישראל להקדיש יום התייחדות לאומי עם זיכרון קדושי השואה. כמו באה לומר: פרק הגלות תם וקרס בנוראות ובלהבות שנות הדמים, ופרקי הגאולה ותקומת ישראל בארצו יכלו להתחיל רק לאחריו. גם רבנו הרצי”ה קוק זצ”ל דימה את השואה לניתוח בסכין חד וחריף, לקטיעת איבר כואבת עד אימה, למען קיום העתיד הבריא.
אך כידוע, לידת מדינת ישראל והגאולה לא החלו אחרי השואה, אלא קדמו לה בשלבים רבים ומגוונים. אדרבה, הקדים הקב”ה רפואה למכה, ורק כאשר נוצרה יכולת קיום ועמידה ליישוב היהודי בארץ ישראל, ניחתה הגזרה הקשה על כלל ישראל: “ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש”.
מופיע כאן עיקרון יסודי, שהוא אחת ממידות ההנהגה האלוקית בעולם, הן בדרכי ההשגחה הכללית על העולמות האציליים והרוחניים ביותר, הן על ההיסטוריה, והן במעגלים פרטיים יותר, עד חיי האדם היחיד. לפי עיקרון זה, הופעת חיים עתידית – עוד לפני גילויה המוחלט בפועל ובחיים – מאפשרת את התמוטטות הופעת החיים הקודמת לה במדרגה. כאשר צפויה לידה של מדרגת חיים חדשה, לא תמיד החיים שבמצב הקודם ממשיכים ו”מחליקים” להם בנחת, בהתפתחות טבעית, אל המציאות החדשה. אולי נדמה לנו כמה היה הכול נוח ונפלא אילו כך היו הדברים קורים: כמו חיטה שצומחת ועולה, ומתוכה מבצבצת לה השיבולת, שהולכת ותופחת ומתמלאת עד שמבשילה, ואז מתייבשת ומתקשה ומוכנה לקצירה – נפלא! אולי לעתיד לבוא נזכה למשהו דומה בתחיית המתים: “עתידים צדיקים שמבצבצים ועולים כחיטה”. אך בעולם המוכר לנו, פעמים רבות התהליך שונה מאוד.
לדוגמא: המתיקות והתמימות הילדותית נמוגה כלא היתה, כאשר מגיע תור גיל ההתבגרות, לעיתים בסערה הרסנית. דוגמא נוספת: תרבות מצרית אלילית נחרבת ומתפוררת כאשר מתוכה עתידה לעלות תרבות ישראלית שונה ממנה בתכלית.
הרב קוק זצ”ל הקדיש חלק גדול מיצירתו להבנת ולהסברת המשמעויות הכרוכות בחוקיות זו. אחת מהן היא המכונה בדבריו: “תקופת המעבר”, כלומר מצב הביניים, בו מדרגה א’ פג תוקפה, אך מדרגה ב’ לא מוכנה עדיין להופעה שלמה של אורותיה בכלים שלמים ומתאימים. מצב זה הוא רגיש ביותר, ומלא הזדמנויות לנפילה יחד עם פוטנציאל עצום לגדלות ופלאות.
היבט נוסף של תהליך זה הוא יחסי הגודל והערך הפנימי שבין שתי המדרגות: נצא מתוך הנחה שמדרגה ב’ העתידית היא עליונה ובעלת עוצמת חיים לעילא מכול מה שקדם לה, כגון ‘גאולה’ לעומת ‘גלות’. כיצד נעריך “נציגים” של שתי המדרגות, זה לעומת זה? אדם שנפשו קרוצה מדור גלותי, ובאופן אישי הוא בעל מעלה גדולה ביחס לדורו, כיצד נעריכו לעומת דמות שנפשה קרוצה במובהק מדורות הגאולה, אך באופן אישי הוא “לא הסרגל הכי ישר בקלמר”? זהו חשבון לא פשוט ולא קל תמיד לעיכול.
נדב ואביהוא, לפי אחת הדעות במדרש, חשבו שהם מתאימים להנהגה, ואולי אף יותר ממשה ואהרן: “וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור?” ומצד שני, מסכים משה שאכן גדלותם של הבנים עלתה באופן מסוים על האבות: “בקרוביי אקדש: אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך…“.
פירוש הדברים הוא שאכן מנהיגותם של נדב ואביהוא, ביחס לדור המדבר, היתה יכולה להיות בעלת שיא גדול עוד יותר משל אבותיהם, כהמשך של שכלול טבעי. אך משה ואהרן אינם רק מנהיגי דור המדבר, הם מנהיגי כלל ישראל – מיציאת מצרים ועד עולם. נשמתם היא נשמת כלל ישראל ואורייתא, המולידה מתוכה את נשמת כל דור ושליחותו בעתו ובזמנו.
לשאלות והתייעצות: amirduman@gmail.com
