בשיחות שמתקיימות בשבועות האחרונים בביתנו, כמו ודאי גם בבתים רבים אחרים, נשמעת טענה שחוזרת ומהדהדת בלי סוף גם ברשתות החברתיות, “סטטוסים” מגזריים, וכדומה. וכרגיל, גם בנושא זה, ואולי באופן חריף הרבה יותר כעת, השיח הוא מעגלי, כלומר לא באמת “שיח”: אנשים שומעים את עצמם ואת דעותיהם חזור ושמוע, עד שנוצר פידבק – היזון חוזר – שרק הולך ומחזק את החוויה שכולם-כולם בעצם חושבים כמוני, וכל מי שלא – הוא מנותק, הזוי, שבוי בקונספציות הישנות, עוכר ישראל, אם לא למטה מכך, חלילה.
ומהי אותה טענה, שמופיעה, כאמור, בווריאציות שונות? שהניצחון במלחמה פירושו בדיוק-אבל-בדיוק ככה – – (וכאן נכנס ציור כלשהו שמתאר החל מריסוק-גירוש-שיטוח וכו’, ועד יישוב מחדש, סילוק כל האשמים, שפיטת כל האשמים, פירוק הצבא-הבג”ץ-התקשורת וכו’ וכו’). ובנוסף, מעל הכל מרחפת האמירה: ‘הרי ידענו, הזהרנו, צפינו, אמרנו לכם’ שכמעט תמיד מובילה ל’ולכן זו אשמכם…’.
אבל עם ישראל השלם, האחד, הטוב והצודק – עומד הרבה הרבה למעלה מכל השיח-לא-שיח הזה. המלחמה היא ברמת נשמת ישראל, ולא רק ברמת העיתונות הישראלית והפוסטים המרגשים בפייסבוק. טבעי הדבר, שכל צד בפסיפס הישראלי שמנסה לעכל את הטלטלה שהוא חווה, מתרגם את התפיסה הנוכחית שלו במושגים הקרובים אליו, אלו הזמינים והמוכרים לו. אמנם אפשר לחדד עמדות, אפשר אפילו להחליף עמדות (ז’אנר ה’מתפכחים’ לסוגיו), אבל כרגע זה ‘more of the same’, המשך של המושגים המוכרים לנו משוק הדעות הפופולריות. זו רמת ההתבטאויות.
ועם ישראל, האהוב, הצדיק, הכואב – מחובר בעומק האירוע לרף אחר לגמרי: נשמת ישראל ההיסטורית, והמטא-היסטורית. ואת זה – כמעט שאין לנו מילים לתאר. אז יש מי שמצטט פסוקי תורה ונביאים, דברי חז”ל והוגי דעות, שפה שאינה מוכרת כמעט לרוב העם שלנו, וגם מי שיודע לקרוא אותה נכון, לא בהכרח חי אותה במלוא חייו הרגילים.
כי מסירות הנפש שמתגלה בימים הללו היא אמנם שפת הנשמה, אבל איננה מיתרגמת למילים מדויקות. אנחנו משולים לבן המלך שחי בטעות את חייו כבן שפחה, כאריה שגדל בשבי ולא ראה מלוכה אלא בסרטים המצוירים שמפיקים בכיכובו.
נכון, יש לנו כל זכות שבעולם לעשות שפטים באויבינו – “עד כלותם”. האם אנחנו יונקים את הזכות הזו ממה שעשו האמריקאים בהירושימה? האם הדגם שלנו הוא דרזדן והמבורג במלחמת העולם השנייה? האם מה שמאיים עלינו ואמור להנחות אותנו בעזה הוא החשש מ”סטלינגרד”? האם הפירוש האוטומטי שלנו ל”תמחה את זכר עמלק” או ל”מהפכת סדום ועמורה”, הוא הפירוש של אומות העולם בעלות המוסר המעוות ותפיסת העולם הרצחנית שלפני שמונים שנה, ימי מלחמות העולם המזעזעות? ושוב – בהחלט זכותנו המלאה לעשות כרצוננו בעזה ויושביה, שחדלו מלהיות ראויים לזכות קיום בעולם הזה. אך מאיזה גובה ועומק אנו תובעים את זכותנו? מעומק הזהות ההיסטורית וברית הייעוד שלנו, או מהשיח בשוק העיתונאי הרדוד של ימינו?
אולי נדבר פחות. אולי נהיה ענווים יותר בפני הנשמה שלנו, זו המשותפת לכל המחנות שבעם. ניתן לזעזוע האדיר לפעול עלינו, לטווח משמעותי יותר ממערכת בחירות או ועדת חקירה כלשהי. נתבע ממנהיגינו להגיע לניצחון מוחלט על הרע, בגבורה, פיקחות, המצאה, מהפכנות ותחבולה – כאלו שהם מקוריים שלנו, שיכו בתדהמה ובהערצה את העולם כולו, שמחכה לבשורת הנשמה הישראלית המתעוררת לחדש את המציאות מיסודה.
שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com
