שאלה: מדברים פה הרבה על “יסוד האחדות”, שלפיו צריך לראות כל מקרה ומצב כחלק מתמונה כוללת ורחבה. אבל אינני נביא, ואין לי סיכוי לדעת את “האמת השלמה והכוללת הכול” שבתוכה יש מקום בוודאי גם למה שעובר עליי, או על עם ישראל, כרגע.
תשובה: אשריך! אשרי מי שיודע את מקומו ואינו חי בדמיונות כוזבים. כידוע, גם הנביאים אינם רואים הכול ויודעים הכול, ואפילו שמואל הנביא הגדול שנקרא בדורו “הרואה”, כשגם הוא אימץ לעצמו את התואר ואמר: “אנוכי הרואה!”, אמר לו הקב”ה: “חייך, שאני מראה לך שאינך רואה…”, ולבסוף אמר לו: “כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”. אנחנו לא מתחלפים בתפקיד עם הקב”ה, ואין לנו גם שאיפה כזאת. הוא רואה ויודע הכול, ואנחנו לעולם לא נדע, וזה בסדר גמור.
מה שכן צריך, זה לשאוף להיות אלוקיים יותר, יותר להיות “חביב אדם שנברא בצלם אלוקים”. לבטא ככל יכולתנו את השאיפה לאחדות בחיים שלנו. לגלות את שורש החיים ואת התפקיד של האחדות הזאת בחיינו, את החלק שהיא נוטלת במימוש רצון ה’. השאיפה לראות ולהבין את המכלול האחד והשלם, שהיא השאיפה הפנימית להיפגש עם ה’: “רצוננו לראות את מלכנו!” – ה’ אחד ושמו אחד, שאיפה זו עצמה קיימת בנו רק מפני שהקב”ה גם הוא מבקש את הפגישה איתנו בכל רגע מחדש. יש לנו אצלו מקום בלעדי וחשוב בתוך התכנית הגדולה שעלתה במחשבתו לברוא, לנו ולכל פרט בחיינו.
ועכשיו, הגיע הזמן לסיכום קצר של התוכן שעסקנו בו עד שלב זה:
ניתן לראות בקלות את החוט החורז את העקרונות של “פנים וחוץ”, “עין טובה”, ו”אחדות”, כפי שהוסברו במהלך כל הדרך של “אמונה חיה למעשה”: הרעיון המשותף הראשון הוא שלא להסתפק במועט, כלומר במראית העין הראשונית והחושית המצומצמת, ושלא לייחס לה ערך של סיפור שלם. מדוע?
כי העין תופסת תמיד תחילה רק את החוץ – והקב”ה מטמין את החיים העיקריים בפנים.
כי לא ייתכן שיש מציאות שאין בה טוב, חלילה, ויותר מזה – שאין בה טוב מיוחד שמיועד לי דווקא.
כי האמת והטוב השלמים שייכים לאחדות הבורא, וזו הדרך לפגוש אותם ברצינות, ולפגוש את הבורא באמצעותם.
והמכנה המשותף השני לכל שלוש השאלות הראשונות הוא לספר מחדש את הסיפור שלנו – בשלמותו (אחדות), בעומקו (פנים), ובצורה חיובית (עין טובה).
כשאנחנו רוצים להקשיב נכון לדבר ה’, לראות באמת את הופעתו, להיות נוכחים בשלמות בפגישה שהוא מזמין אותנו אליה, לא נוכל להסתפק בתובנות כלליות, באמונה שכלית ותבונית לבדה, בעקרונות שאינם מפרנסים גם את פרטי החיים ונפתוליהם. אנחנו מתרגלים לעצור ולשאול את עצמנו, במילים או במחשבה: מהו באמת הסיפור כאן? מה מונח בעומק העניין? מהי הברכה שה’ ביקש לשלוח לי כאן? מהו החלק שלי כרגע בתוך התמונה השלמה? ואז אנחנו חיים יותר את צלם אלוקים שבנו, שמבקש מאיתנו ודוחף אותנו מבפנים – לחיות אמונה.
ובזכות העצמת התודעה האמונית והרחבת כוחות החיים של האמונה שלנו, ישתנה גם אופי העשייה שלנו: ההחלטות, הבחירות, דרכי הפעולה, ורמת ההזדהות האישית שלנו עם כל אלה. בקיצור – החיים שלנו משתנים, ואפילו משתנים מאוד, בזכות העבודה שעשינו, ושנמשיך לעשות.
שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com
