בהתרחשות התקשורתית מורגשת לפעמים כמיהה ל”תמונת ניצחון”, כזו שנצרבת בזיכרון הקולקטיבי, כזו שניתן לסמל באמצעותה את תום המלחמה והישגיה, עבור עצמנו, ולא פחות מכך גם עבור “אויבינו ומבקשי רעתנו” (לכן תמונה של תמר או סלק לא יתאימו, זה קוד פנימי שרק יהודים יכולים להבין…).
אבל המציאות הפשוטה היא שנדרשים לנו ניצחונות הרבה יותר מאשר תמונות, ובאותה מידה – ההתרחשות התקשורתית, זו שמחפשת “תמונות” באופן כמעט נואש, גם היא עצמה אינה מציאות, אלא מניפולציה כלשהי. איך הם אומרים שם תמיד, ל”כתבינו”? “תנו לנו תמונת מצב”.
כאשר משה רבנו קיבל תורה מפי הגבורה, הוא לא דאג לשמור בעבורנו “סלפי” שלו עם התורה והקב”ה. יתרה מזו: לאחר מתן תורה הוא הזהיר אותנו: “כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה’ אליכם מתוך האש”. ולמה נרחיק עד שם? הלא הדיבר השלישי מצווה בתוקף: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה!” אמנם שם מדובר על דימוי גשמי לאלוקות, חלילה, אך העיקרון הזה תופס גם לחיים בכלל: דימויים אינם יכולים להחליף מציאות חיה ונושמת, כואבת או מפעימה.
מצד שני, התורה עצמה מאפשרת ואף דורשת מאיתנו להיעזר ב”תזכורות”: “למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים”; “זכור את אשר עשה לך עמלק”, ועוד. אך מהי מטרת אותן תזכורות? ומה ההבדל בינן לבין איסור התמונות והדימויים?
ייתכן שיש חלוקה חדה בין היחס לקב”ה, לבין מעשיו והנהגתו. אליו אין לנו שום היתר לדמות מאומה, ואילו ביחס לפעולותיו כבר נאמר בתהלים: “זכר עשה לנפלאותיו”. אך אולי ניתן גם לומר דבר נוסף: הכל מתחיל מבפנים, ולא מבחוץ. המציאות מתחילה רק מרצון ה’ “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”, ולא מקליטת חושינו הדלים. אין לנו להתבלבל ולנסות לקבל “תמונת מציאות” ופשר למאורעות רק מתוך רעשי הרקע, שיש מי שדואגים למכור לנו כ”מציאות”, מסיבותיהם שלהם. אנו מושבעים ועומדים מהר סיני שלא לחפש תמונות, אלא אמת. לא העתק – אלא מקור. חיים ללא זיוף.
ויותר מכך. החיפוש של “תמונות”, מגיע ממקום שישאיר אותי לא מחויב, מתבונן מהצד, מקום שנותן למציאות לעבור ולחלוף על פנינו, ולכל היותר להותיר בנו רושם כזה או אחר. אבל איפה האחריות שלנו? איזה מקום זה משאיר לבחירה החופשית שלנו? לגבורה שלנו? למחויבות שלנו לדאוג לתיקון עולם? איך יוכל עולם של צללים להגדיל אותנו? כיצד תוכל תפיסת עולם של תמונות אילמות לחדש ולהצמיח בנו כוחות לפעול בתוך אותה מציאות?
כל הזיכרונות שקיימים בתורה ובמצוותיה, באים לא מהמקום המוחלש והפסיבי, העיתונאי והמפרשן עצמו לדעת, שרק יודע להגיב ל”מציאות”, ולא להוביל אותה באחריות. הזיכרונות הללו, האלוקיים, מצווים עלינו לחדור אל תוך השורש הפנימי של החיים שלנו, מזכירים לנו מי אנחנו, מי אנחנו בשבילו יתברך, ומשום כך מסוגלים להוליד בנו תעצומות וגבורה לקום ולשנות את המציאות הלקויה, להגביר את הטוב על הרע, ולנצחו.
אולי כך יכולה להיראות תמונת ניצחון ישראלית, תשפ”ד: התמודדות פנימית עם קונספציות אישיות, משפחתיות, חברתיות ולאומיות. בירור פנימי מקורי שמוביל להגברת תחושת החובה לחולל שינויים לטובה. הגברת האמון העצמי, בחוסן האישי ובלכידות הקהילתית והעממית שלנו, והוצאה לפועל של אותה סגולה ישראלית בשלל דרכים נפלאות.
הרב קוק זצ”ל קורא לכך: “צופי ישועה”. צופים וצופות יקרים – היו עימנו.
שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com
