הנה תרגיל: דמיינו פעולה אחת. כל פעולה מתוך החיים שלכם תתאים: אפשר שתהיה קטנה ביותר (צחצוח שיניים, הכנסת כלים למדיח, נשיקת לילה טוב לילדה), או אחת ממש גדולה (החלטה על מקום לימודים, הוצאת ספר משלכם, נשיקת לילה טוב לילדה…).
חשבתם על משהו? מצוין. עכשיו קחו רגע, וענו לעצמכם על שאלה פשוטה: מה בעצם קורה כשאנחנו פועלים כך? מה מתרחש בזמן שאנו בתנועה למימוש איזו החלטה, או אפילו הרגל שסיגלנו לעצמנו?
תנו לי לנחש, שלא כל כך חשוב איך עניתם על השאלות הנ”ל (לדוגמה: אני שומר על בריאות השיניים, הכלים מתנקים במדיח ומוכנים לשימוש חוזר, הלב שלי מתחבר ללב של הילדה, העתיד שלי מקבל תפנית חדשה) – המכנה המשותף לרוב התשובות הוא שזה עניין פרטי שלי עם עצמי.
וזו שגיאה גדולה, על אף שהכול נכון.
ואיך “אמת” יכולה להיות “שגיאה גדולה”, תשאלו?
נמחיש בדוגמה פשוטה מאוד: מכירים את המשפט “צעד קטן לאדם, וצעד ענק לאנושות”? נניח שהיו שואלים את ניל ארמסטרונג, האסטרונאוט הראשון על הירח: סַפֵּר, מה בעצם קרה שם? והוא היה עונה ביובש: ‘הלכתי חמישה מטרים קדימה ואחורה, ו… אה, כן, גם עשיתי סלפי’. כולם מבינים שזו שטות מוחלטת, על אף שהכול מדויק. ממש כך גם אצלנו: המחשבה ‘מה שעשיתי זה ממילא רק עניין שלי עם עצמי’, היא קצת שטותית.
איך זה ייתכן? כי שכחנו להביא בחשבון את הקב”ה. בתפיסה של עבודה אמונית חיה, התשובה משתנה ומתרחבת. אני בהחלט מעורב בהתרחשות, אך ההתרחשות הזאת שהנני מעורב בה, היא בבחינת שותפות שלי – שותפות אמת! – בפעולה הכוללת של ריבונו של עולם בעולמו שברא, ושממשיך לברוא ולחדש בטובו בכל יום תמיד.
שוב אנחנו משתמשים בעיקרון הקופרניקאי, ומעמידים את ההרגל התפיסתי במהופך על ראשו, וכך מתקרבים לאמת האמונית הטבעית: לא אנחנו במרכז, לא מאיתנו מתחילה ההתרחשות להופיע, אלא הוא יתברך המקור לכול.
לכן השלב הבא במסע “לחיות אמונה למעשה”, הוא תיקון העולם. כי כשם שאנחנו תמיד “מאמינים” משום שאין משמעות אחרת למילה “חיים” מלבד הנאמנות לאמונה של הבורא בברואיו, כך ממש אין דרך לחיות את החיים מבלי להיות מתקן עולם. זה לא מתחיל בכלל מבחירה ומרצון להיות מתקן עולם. זו הגדרת יסוד.
“תמונת המציאות” שלנו איננה סטטית וקפואה, אלא מספרת עלילה שיש לה כיוון וחיים ונשמה פנימית, ששואפים להתגלות כל העת. במילים פשוטות: יש לעולם מטרה שבחר לו בוראו, ולמענה ברא אותו. ברעיון זה אין חידוש עבורנו כמאמינים נורמליים, אלא בנקודה אחת: אותה “מטרה”, קרי – תיקון העולם כולו, כמו שהיא מגדירה את קיום העולם בכל רגע נתון, כך היא מגדירה אותנו ואת קיומנו ומעשינו בכל רגע נתון.
השאלה היחידה העומדת לבחירה היא אם אנו שמחים במציאות הזאת, ואם בכלל אכפת לנו ממנה… ומאחר שהתיישבנו סביב שולחן הלימוד שלנו כאנשים המעוניינים לקחת את האמונה שלהם כמה צעדים קדימה, מסתבר שאכן כן, אכפת לנו מאוד.
פירושו של דבר הוא, במילים פשוטות, שמטרתנו בכותרת “תיקון עולם” איננה “להפוך את עצמנו למתקני עולם”, שהרי אנחנו כבר כאלה, לא פחות ולא יותר מכל חלקיק במציאות. המטרה היא לפתח את האכפתיות הזאת, את השמחה שלנו בעובדת מציאות זו, ולהוציא אותה מן הכוח אל הפועל כמה שיותר, לטפח ולהעצים אותה – בתוך המציאות הטיפוסית היומיומית שלנו.
שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com
