“מן המצר קראתי…” // הרב אמיר דומָן, עורך “ערוץ מאיר” | אמונה למעשה

“מן המצר קראתי…”

בניגוד תהומי לבלעם הרשע שמצא עצמו נלחץ אל הקיר, “גדר מזה וגדר מזה”, ואיבד את עשתונותיו, את כבודו ואת צלמו – עומד “עם אלוקי אברהם”. איך אנו נכנסים “לבין מצרינו”? מה יהיה איתנו שם, ואיך נצא מתוכם אל המרחב? אלו שאלות לא פשוטות. אך דומה שהתשובה גנוזה כבר בגוף השאלה: “מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ.” הכניסה אל בין המצרים, לשעת המצוקה והקושי, היא עוד פרק בדיאלוג בין הבורא ליציריו, זימון והזמנה לקראת התחדשות הכוחות של החיבור והקירוב שבינינו, בדרך של קריאה – ומענה.

הקריאה והציפייה למענה, זהו העיקר, ה”פנים”. ה”חוץ” שעוטף את התוכן הפנימי מופיע במגוון ווריאציות, שאנו חווים כקשיים ומצוקות בכל רבדי החיים, האישיים והלאומיים, בגוף, בנפש וברוח. לכל אחד מוגשת “המנה העיקרית” באופן המתאים לו, לשליחותו, ולכוחות החיים הנחוצים להתחדש אצלו. מתוך המצר עולה קריאה שהיא מיוחדת וייחודית, קול אישי, ניגון תפילה של נשמה ישראלית: “ואשפוך את נפשי לפני ה'”.

אין לנו דרישות ותביעות כלפי מעלה, חלילה. אז מה כן? האם אמונה פירושה השלמה וכניעה למציאות מתוך ידיעה ש”ככה הוא רצונו יתברך, ואין טעם לרצות אחרת”? לא, ולא! אנו חפצים בישועה שלמה, במרחב, בגאולה, בהצלה, בטוב גלוי ופשוט. אך מדוע אנו רוצים בהם? רק כדי להקל ולפתור את הכאב והקושי? כדי “להיות כבר אחריהם”? כדי לחזור לשגרה? לא כן. אנו מכירים את מקור הטוב – אבינו שבשמים, “רוענו, רועה ישראל, המלך הטוב והמטיב לכל”. הטוב הוא שלך, הוא ממך, הוא רצונך! “גאלנו גאולה שלמה – למען שמך!”

כאשר התנועה של הטוב והישועה באה ומתחילה ממנו יתברך אלינו, אנו מחזירים אותה אליו בצורה מעגלית: “רצוננו לעשות רצונך” (ברכות י”ז). “עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו” (אבות ב’, ד’). ויפה אמר המשורר: “אני רוצה לעשות רצונך – כרצונך…”. המעגליות הזו היא ה”רֶחֶם” שמאפשר לנו להיכנס אל תוכו, להתכנס אל תוך עצמנו, לשהות ו”להתבשל” בקושי, ולאפשר למֵצָר ליצור בנו יצירה חדשה. כן, דווקא ממנו יבוא המרחב: “כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ” (ירמיהו ל’, ז’). כך פירש זאת הרצי”ה קוק זצ”ל (בעקבות הגר”א), על יסוד הפסוק בנבואת מיכה (ז’, ח’): “אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי! כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ – ה’ אוֹר לִי!” ודרשו חז”ל (שוחר טוב תהלים ה’): “לולא שנפלתי לא קמתי, לולא שישבתי בחושך לא היה ה’ אור לי”.

ובילקוט שמעוני שם (מיכה תקנ”ח) הפליא לבאר: “שנו רבותינו: מתוך כעס – רצון, ומתוך רוגז – רחמים. מתוך צרה – רווחה, שנאמר: “ועת צרה היא ליעקב – וממנה יוושע”, ומתוך ריחוק – קירוב. מתוך נפילה – קימה, שנאמר: “כי נפלתי קמתי”, ומתוך אפלה – אורה, שנאמר: “כי אשב בחשך – ה’ אור לי…” במהרה בימינו, אמן.

להרחבה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב, פרקי ה”פנים וחוץ”.

מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com