“כי לא נחש ביעקב…”
שוב נחש? ואולי לא במקרה פרשיות חוקת ובלק הסמוכות זו לזו, מזכירות את ה”נחש”. בלעם הרשע – אלוף הלחשים והנחשים – אפילו הוא נאלץ להודות שישראל פשוט “לא בליגה שלו”, ולברך אותנו על כך. כי הנחישות והעוצמה הפנימית שלנו אינן מבוססות על ספקות וניחושים, אלא על וודאות וקשר חי ומלא אהבה עזה ומוחלטת, שבין בורא עולם לבין עמו.
ההבדל בין נחישות לניחוש, עלול להיות דק מאוד. “ניחוש” הוא ניסיון לסחוט איזה “פשר מיסטי” למצב מתוך פרטים חיצוניים במציאות: “תנו רבנן, מנחש – זה האומר: פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחוריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו…” (סנהדרין ס”ה, ב’). לכן, מי שאומר, לדוגמא: ‘הנה, ה’ שלח לי סימן שלא אלך בדרך הזו, כי נפלו לי המפתחות של האוטו’, או ‘כי אשתי קראה לי לחזור לקחת משהו ששכחתי בבית’, וכדומה – לא רק שהוא טועה וחסר דעת, הוא גם חוטא, וחייב מלקות. זה ריחוק מרבש”ע, חלילה, ולא אמונה אמיתית. המפתחות נפלו כי לא אחזת אותם כראוי, ואשתך קראה לך כי אתה שכחן, זה הכל.
שאלה: אבל “אמונה חיה” גם היא טוענת שכל מצב ומקרה יש לו משמעות, בתור מפגש עם הקב”ה. אז מה ההבדל? כולנו רוצים לדעת מה רבש”ע אומר לנו באמצעות המאורעות שהוא מפגיש אותנו בהם.
תשובה: הבדל עצום! בעולם הניחוש, ה”הסברים” באים רק לחזק את הפחדים והחולשות שקיימים בתוכנו מלכתחילה. אין שום מפגש, שום תהליך, שום חידוש לא קורה בנפשנו.
אבל בעולם של אמונה חיה, אנחנו פותחים את עצמנו לכוחות חיים חדשים, לעתים נעימים, ולפעמים גם לא. נכנסים פנימה למפגש, ושואלים את עצמנו: ‘מהו הסיפור הפנימי, המיוחד דווקא לי, שטמון בעובדות הבנאליות והמובנות מאליהן?’. לא קופצים למסקנות מעשיות באופן אוטומטי ללא אבחנה. מאמינים שהמפגש עצמו הוא כבר חידוש של חיים וכוחות נפש – עוד לפני שנידרש לתת החלטה מעשית כלשהי. לנסות לזהות את החידוש, לקבל את התהליך, לשהות בו, לזהות מחדש את הרגשות שהוא מעורר בנו, ולמקם מחדש את כל החלקים הללו בנפש, באופן שנראה לנו נכון יותר.
כך אנו עושים עבודה פנימית, שהיא עבודת ה’. כי האמונה היא גם עבודת עיכול פנימית שיודעת להסעיר אותנו וגם לתת מרגוע, גם להעניק אומץ ונחישות, וגם ענווה והשלמה. ובכך אנו מתחדשים לבקרים מרוב אהבה ואמונה, מתרעננים ונענים לאתגרים האישיים והלאומיים בכוחות הולמים למשימות השונות.
ננסה תמיד להימלט מה”ניחוש” שמפתה אותנו להיכנס לאותן תבניות מאובנות והרסניות, שמעלות אבק בנפשנו. במקומו, נתרגל להביט בסקרנות ובנחישות קדימה, לעבר האתגרים הגדולים והיומיומיים, ולשאול תמיד: ‘מדוע הבורא החליט להקדיש לי מפגש כזה איתו? מהי המתנה המופלאה שהוא בחר להעניק לי, ולמה הוא חושב שאני זקוק דווקא לה כרגע?’
להרחבה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב, פרקי ה”פנים וחוץ”.
מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com
