“וכי נחש ממית?” // הרב אמיר דומָן, עורך “ערוץ מאיר” | אמונה למעשה

“וכי נחש ממית?”

הגמרא במסכת ברכות (ל”ג, א’) מספרת: “מעשה במקום אחד שהיה ערוד (=מין זוחל ארסי ביותר), והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: ‘הראו לי את חורו’. הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו, ומת אותו ערוד! נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ‘ראו בניי, אין ערוד ממית, אלא החטא ממית’. באותה שעה אמרו: ‘אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא…’

מסקנה מוטעית ראשונה: ‘אין צורך להיזהר מנחשים’. לא נכון! הוכחת הטעות: גם אחרי דברי רבי חנינא שהחטא הוא הממית ולא הערוד, אמרו חכמים: ‘אוי לו לאדם שפגע בו ערוד’. וכי כל אחד נמצא בדרגת רבי חנינא בן דוסא?

מסקנה מוטעית שנייה: ‘רבי חנינא בן דוסא לא צריך להיזהר מנחשים’. לא נכון! הוכחת הטעות: קודם כל, הערוד יצא ונשך את רבי חנינא, ולא התאבן בחורו מרוב פחד. ויותר מכך – גם רבי חנינא מכיר את הכלל של רבי ינאי (שבת ל”ב, א’) שנפסק להלכה: “לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, לומר שעושין לו נס – שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה? – “קטונתי מכל החסדים ומכל האמת”. ומהי הסיבה? בספר החינוך (מצוות מעקה) הסביר המחבר שהעולם הטבעי פועל כרצון הבורא באופן נסיבתי ושרירותי כביכול, אך האדם נבחן בהתייחסו ברצינות לעניין זה, בשתי נקודות עיקריות:

האחת, הבסיסית – שהוא לא מיקל ראש בבריאה האלוקית של סדרי הטבע, ומכבד אותם כשלוחים של הקב”ה. לכן הוא נזהר מכל היזק, ומשתדל בענייני בטיחות. זו התייחסות כללית. נשים לב – זו לא רק “מסקנה הגיונית רציונלית”, אלא זו מצווה בתורה, זו עבודת ה’! זו יראת שמים! אדם מאמין אמור להיות עוד יותר זהיר וערני לטבעו של העולם, גם אם לפעמים נדמה אחרת…

השנית, הפנימית – שהוא מבין שכל מפגש שלו עם גילוייו של הבורא, (כגון חוקי הטבע במקרה זה), הוא הזמנה אלוקית אישית לחיבור של חיים, וקבלת תוספת כוחות חיים חדשים שמותאמים בדיוק לצרכיו, על פי חכמת ה’, והמשימות שהוא מייעד לכל אחד מאיתנו, באופן אישי וייחודי בכל שלב בחיים.

לכן, למשל, אם חוקי הטבע אומרים שנסיעה לירושלים בשעות הבוקר כוללת “תוספת יוקר” של חצי שעה בפקקים, כדאי לכבד את המציאות האלוקית הזו, ולא להפעיל מולה את שלל המידות הלא מתוקנות שבנפשנו: קוצר רוח, עצבנות, חוסר התחשבות… זה שלב א’, הפשוט יותר. ובשלב ב’, ניתן לעצמנו להיכנס פנימה, אל המפגש האינטימי הייחודי לנו, שבו אבינו שבשמים מעכב אותנו קצת מחופזנו, ומזמין אותנו לשים לב, לדוגמא, למשמעות של רבבות יהודים שפוקדים את עיר הקודש בסתם יומיום של חול…

ושאלה לשיעורי בית ולשולחן שבת: אז למה בעצם רבי חנינא הניח עקבו על חורו של הערוד? מה דעתכם?

להרחבה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב, פרקי ה”פנים וחוץ”.

מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com