“לא נעלה”?! – כן נעלה!
תגידו, דתן ואבירם, מי בכלל שאל אתכם אם אתם עולים או לא? מי דיבר על לעלות? הרי מה אמר לכם משה רבנו – ‘בואו נדבר, בואו ניפגש’ – ומה אתם מכריזים? “לא נעלה!”. יכולתם לומר: ‘לא נבוא, לא מוכנים יותר לדבר, אין טעם לשיחות הידברות’ או כל קומבינציה עניינית אחרת. אבל מה יוצא לכם מהפה? הלו, אתם מקשיבים לעצמכם?
או אולי יותר נכון – מה יוצא לכם מהלב? מה בוער ואוכל אתכם מבפנים? עוד שלושת אלפים שנים אולי יבוא חכם שיגדיר את הסיפור הזה כ”פליטת פה פרוידיאנית קלאסית” – אל תשאלו אותי מה זה. ואולי עוד אלפיים שנה יבואו גדולים וטובים ממנו, ויסבירו שפתחתם את פיכם לפורענות: “פיהם הכשילם, לומר שאין להם אלא ירידה”. אתם יודעים לפתוח פה? תגלו שלא רק אתם. גם הארץ יודעת.
אני מודה, אישית לא הזדהיתי כל כך עם משה רבנו בסיפור הזה, והלכתי עם אבא קורח, דרך ארוכה. אנחנו לא ילדים קטנים. אנחנו מבני קהת, נושאים את הארון. צריך להיות לגמרי בפוקוס בשביל משימה עצומה כזו – רגע אחד של היסח הדעת מדביקות ויראת שמים, ואתה מזדכה על עצמך, ועובר הלאה, לעולם שכולו דין וחשבון. דוׄד משה רבנו בשבילנו הוא ודאי קודש קודשים, ודוׄד אהרון הוא ודאי כהן גדול בחסד עליון, אבל גם אבא קורח לא קוטל קנים. לא ראינו בסביבה עוד הרבה “קורחים” כמוהו, או מי שמתקרב בכלל לרמה שלו. בפיקחות, חזון, כריזמה, קדושה… התגאינו באבא שכזה!
אבל אם יש משהו אחד שאתה לומד בחיים בתוך משפחה כזאת, זה לפתוח את העיניים, את האוזניים, ואת הלב. להיות בקשב פנימי בשיא העוצמה – כל הזמן. לא לתת לעובדות לבלבל אותך בפן החיצוני שלהן, אלא להשתמש בעובדות החיצוניות כדי להוביל אותך פנימה, כל פעם יותר עמוק. ככה שכשהתחילה פה המחלוקת, מייד הבנתי, אני והאחים שלי, שזה לא משחקי כבוד, או חלוקת ג’ובים. אולי אצל כל מיני “דתנים ואבירמים” זה שייך ומעניין אותם, לא אצלנו, בני קורח. אנחנו חונכנו להיות מאמינים בני מאמינים. לשאול את עצמנו תמיד – ‘מה מסתתר ברקע, מאחורי הקלעים?’
איך יכול להיות קרע נוראי כזה בין האנשים הכי קרובים? הרי היינו יחד באהבה בכל השמחות המשפחתיות, וגם בכל המשברים והכאבים במצרים. התגייסנו יחד לכל המשימות שנדרשו לשקם את העם שלנו בשעבוד, וגם אחרי חטא העגל: “מי לה’ אליי? – כל בני לוי!”. האם הכל תמיד מובן וברור? לא, אז מה? יושבים יחד, מלבנים, מתווכחים, עד שכבוד ה’ נראה בענן וכל הדרכים מתיישבות. וכאן? איך זה קורה? או יותר חשוב – מה רבש”ע רוצה להביא לעולם, איזה בירור נולד כאן, כל כך עצום ומהפכני, שחבלי הלידה שלו כל כך כואבים ומדממים? זה שיגע אותנו.
לאבא קורח היתה תשובה מסוג אחד. למשה רבנו היתה תשובה אחרת. אז כשבאו דתן ואבירם ותימצתו את כל האג’נדה ל”לא נעלה!” – אנחנו החלטנו בליבנו דבר אחד ויחיד: “אבא, אתה אולי התבלבלת, אבל עם כל הכבוד – אנחנו עלה נעלה!”
להרחבה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב, פרקי ה”פנים וחוץ”.
מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com
