כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו כבר יודעים שארבעת הבנים כוללים כמובן גם בנות… כולנו גם למדנו לדעת שארבעת הבנים הם בעצם אבות: “אבות-טיפוס” של ארבעה ז’אנרים, סוגי נפשות ותפיסות עולם.
יתכן גם שזכינו להכרה פנימית, שהארבעה הללו קיימים ומסובים עמנו תמיד, גם במשפחות שלכאורה כל ילדיהם מעוצבים באופן דומה ושייכים לאותו “שטנץ”. ומי יודע, אולי יש בינינו יחידים, או רבים, שיודעים להודות בכך שכולנו “בנים למקום ברוך הוא”, ושכל ארבעת הבנים קיימים קודם כל בתוכם-עצמם. לפעמים בתקופות שונות של החיים, ולפעמים גם בבת אחת, ובצירופים שונים (‘אשריך רבנו, תפסת אותי בדיוק בתקופה של חכם-תם’; ‘חבר’ה, אל תשגעו אותי, אני היום רשע-חכם-שאינו יודע לשאול!’).
בדור האחרון “זכינו” להכיר גם את מי שמכונה “הבן החמישי” – זה שלא הגיע כלל להסב עמנו בליל הסדר. אך הפעם אני רוצה לשתף אתכם בהיכרות עם בן משפחה חדש: “רבע בן”. הוא יכול להיות גם חצי או שליש, זה לא באמת משנה, בחרתי בכינוי “רבע בן” על משקל מה שכונה בימים עברו “רבע עוף”, לציון מישהו ‘ציפלון’ במיוחד. הבן הזה, הרבע, הוא יכול להיות חכם, רשע, תם או שאינו יודע לשאול, הוא יכול להיות אני, אתה או את, הוא יכול להיות הכל – אבל הוא לא. הוא בקושי נוכח.
כאשר אין האמונה האלוקית חיה בנו, אנחנו מתהלכים כצללים של עצמנו. האמון של הבורא בנו מחייה אותנו, ומחדש בנו כוחות חיים. הוא ממלא את האישיות והאופי שלנו, וצובע אותנו בצבעים עזים ועשירים. ואם איננו זוכרים זאת? ה’אני’ האמיתי הולך ומשתכח. במקומו באה תערובת של כוחות זרים וצבעים קנויים מבחוץ, שאינם הולמים את נשמתנו. אנו נותרים רק עם גרעיני עצמיות מקוריים, שעליהם נספחו מחלצות זרות.
מדוע זה מתאפשר? סיבות רבות. בשתי מילים: העולם מורכב. בשלוש מילים: העולם מאוד מורכב. העולם מאפשר העלמה ובלבול, משום שאבינו שבשמים בחר כך. הבחירה החופשית היא ערך עליון מאוד בעיניו, לפי גודל האמון שלו בנו. אך היסוד לכל הוא אמונתו שמחייה ומקיימת אותנו מעל ומעבר לכל בחירה אנושית: “אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו… זמן חירותנו, זכר ליציאת מצרים” (“קדש” – קידוש לליל הסדר). זוהי האמונה החיה שלנו.
תחשבו רגע, האם לא נתקלנו במצב שהזמנו ל”סדר” עשרים איש, והגיעו בסיכום כולל ‘עשרים גופים ואחת עשרה וחצי נפשות’? כמה פעמים אנו בעצמנו חשים ששלחנו “מישהו אחר במקומנו” לאירוע, גם אם בפועל נכחנו שם בגופנו?
יציאת מצרים היא יציאה לא רק מעבדות, אלא “מבית עבדים פדיתנו”. כי במצרים גם האדונים היו רק עבדים, שבויים בתבניות זרות וחיצוניות, מנותקים מנשמתם ומאהבת הבורא שחפץ בטובתם. ואותנו הוציא משם לחירות עולם, כעם וכיחידים, ולעולם נוכל לשוב ולצאת מכל שיעבוד שהסתבכנו בו. החירות והאמונה קנויים לנו בבשר וברוח.
כאשר נסב, נתבונן בעין טובה בכל הבנים, בכל הבנות, בכל גווני האופי שבהם, ובכל כוחות הנפש שבנו כהיום הזה. ניתן להם מקום מלא: ‘תהיה איזה בן שתהיה, רק אל תהיה צ’יקמוק!’ ולא ננסה לעצב אותם להיות מה שמוצא חן בעינינו. כמובן – ננסה לתת להם מענה הולם והוגן, אך רק אחרי שהעצמנו את מי שהם כיום. אם ככה ה’ מאמין בנו, אז בואו לא נהיה ‘פדלאות’. נהיה בני חורין.
כי כולם – כולנו – היינו והננו בניו. חג שמח בית ישראל!
מוזמנים לכתוב, לשאול ולהגיב: amirduman@gmail.com
