“ושכחת עומר…”
סיפר לי מישהו, שיש לו ידיד, סוג של דתל”ש, שמכל הדברים שהוא זרק, הדבר היחידי שהוא מקיים זה ספירת העומר. למה? – הוא שאל אותו, זה קצת משונה. אז הוא ענה לו: ‘שאם אני באמצע ימי העומר ארצה לחזור בתשובה, שאוכל לספור עם ברכה’…☺ אמנם יש הרבה בדיחות דתל”שים אבל זו לא אחת מהן, הוא אמר את זה ברצינות. לכאורה זה נימוק מגוחך: כל החיים שלך חילוניים ופה נהיית לי ת”ח? אלא מה? שזה בכלל לא ‘הסבר’, פה הוא חי! זה המקום החי שבו.
זאת אומרת, ההבדל בין “לחיות אמונה” או לא, הוא לפעמים תהום עמוקה בין שני עולמות שונים מאוד: אמונה שאינה לגמרי “חיה” היא עולם שבו אתה עושה את מה שאמורים לעשות/לחשוב/להרגיש, ואם מצבך טוב אתה ודאי מזדהה עם זה, יש לך ‘הסבר’ טוב. אבל בעולם החי, אתה בוחר את הבחירות שלך לא רק מפני שזה אומר לך משהו בשכל או ברגש, אלא כי ככה אתה רוצה, חושק, חש את עצמך חי. זוהי “יראת שמים של חוש”, כפי שמכנה אותה הרב קוק זצ”ל (אורות הקודש ג’, כ”ט). טוב, אולי היא נראית מצחיקה בסיפור הנ”ל, אבל לפעמים זה כל מה שיש לאדם, ומזה אדם יכול להיבנות מחדש לגמרי.
האם אנחנו לא מכירים את הסיפור על אותו תלמיד שהחזיק במצוות ציצית, למרות שכל העולם המוסרי שלו התמוטט לגמרי? כמעט ונכשל כישלון מחפיר, והדבר היחידי שמציל אותו זו הציצית? גם זה לכאורה זה סיפור מגוחך! כי כשקוראים את זה בגמרא (מנחות מ”ד) זה לא נתפס: איזה מין אדם משונה זה, שהגיע לשפל המדרגה, שמסוגל לעשות את כל הדברים שבעולם – והוא יישאר עם ציצית? מה זה?! ודווקא זה הציל אותו. הוא יותר טוב מזה שיש לו רק ספירת העומר? אבל זה יכול להחזיר את הבנאדם לחיים! זה יכול להצמיח אותו, כי זו הנקודה החיה. כמו צמח גדול שכל ענפיו כבר התייבשו ונשאר בו שורש אחד קטן שהוא חי, וממנו הוא יתגבר על הכל, ישתקם, ויצמח כולו מחדש.
האם לא כך תיארו לנו חז”ל את אבותינו שבמצרים? “ובזכות מה נגאלו? שלא שינו שמם ולשונם…” – למרות שכל המסגרות החינוכיות והמסורתיות קרסו בצוק העיתים. ועוד אומר המדרש (שיר השירים רבה ב, ח): “קול דודי הנה זה בא” – זה משה, בשעה שאמר לישראל: ‘בחדש הזה אתם נגאלין’, אמרו לו: ‘משה רבינו! היאך אנו נגאלין, והלא אין בידינו מעשים טובים, וכל מצרים מלאה מטינופת עבודה זרה שלנו?’ אמר להם: ‘הואיל וחפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים, ובעבודה זרה שלכם אלא “מדלג על ההרים” – ובחודש הזה אתם נגאלין, שנאמר: “החודש הזה לכם“.
שאלה: מה פירוש הדבר, העיקר הוא להיות “מאמין בלב”? אין חובה לטפל במעשים רעים?
תשובה: ודאי שיש לתקן כל מה שנחוץ! האם הקב”ה נתן לנו רק לב? קיבלנו חיים שלמים, וכפי שהוא מאמין בנו בכל מלוא חיינו, כך האמונה שלנו צריכה להופיע בכל כוחות החיים. אך בפסח התגלה בירור עצום: הכל מתחיל מהקב”ה – “הואיל וחפץ בגאולתם” – לכן הוא מביט בדיוק בשורש החיים החי שאינו תלוי בשום שיעבוד חיצוני, ואין קלקול אנושי שיוכל לפגום בו לעולם. כל שאר התיקונים (מי אמר ‘ספירת העומר’?) אינם תנאי לגאולה הכללית או הפרטית, חלילה, אלא יבואו ודאי מכוחה.
חג שמח! לכל בירור והארה: amirduman@gmail.com
