יוצר האור – ויוצר המפגש החי
“אמונה היא – תגובה”, היה אומר הרב זאב קרוב ז”ל. כלומר, היציאה מן האדישות וחוסר העניין במתרחש, מבחינה אמונית. עד כמה מה שקורה כאן ועכשיו, מחובר בתפיסה שלנו לנוכחות האלוקית? לרצונו ולחכמתו? כל מצב ואירוע יש בהם פוטנציאל למפגש משמעותי עם הבורא. כל תקשורת היא פתח להתקשרות פנימית במי שזימן אותנו לשיח, על ידי אותו אירוע או מצב במהלך החיים.
“נפגשתי רבות עם דמויות רבניות ומחנכים בציבור החרדי, וכשדובר על היחס למדינה, אמרתי להם בערך כך: ‘לא ממש חשוב לי מה דעתכם, וודאי שלא אנסה לשכנע אתכם. אבל דבר אחד אני מבקש – תגיבו! לא אליי, לרבש”ע! היתה פה שואה, זה לא הוא עשה? מיליונים יהודים מכל הגלויות הגיעו לכאן תוך כמה עשרות שנים והקימו מה שהקימו – מה זה? מצדי תקשו על זה, תכעסו על זה, תציעו הצעות חלופיות – בסדר גמור. אבל להתעלם? להתייחס כאילו זה לא קיים? זוהי בעצם עמדה שאומרת, ‘רבש”ע, מבחינתנו אתה לא בתמונה, לא רלוונטי לסיטואציה’, ח”ו. זה בלתי נסבל, זו טרגדיה אמונית” (הרב קרוב).
נכון, שואה ותקומה הם מבחנים גדולים לאמונה החיה (ואגב – הם מאתגרים ציבור “לאומי”, לא פחות מזה המכונה “חרדי”). אך העיקרון הבסיסי של חיי אמונה הוא זהה: ערנות, היענות לנקישה על דלתות ההכרה שלנו, תשומת לב למעשה ה’ הכללי או הפרטני-אישי. הרב זאב אהב, כרבו-חברו הרב אלישע וישליצקי זצ”ל, ללמד בכל הזדמנות את השורות האחרונות במדרש תנחומא (קל למצוא: עמוד אחרון בספר…) שמלמדות אותנו את ההבדל שבין צדיקים לרשעים:
“הַצַּדִּיקִים, אֲפִלּוּ בְּמִיתָתָן קְרוּיִין חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדַע בֶּן אִישׁ חַי… אֲבָל הָרְשָׁעִים, אֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים… וְכֵן הוּא אוֹמֵר, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת. וְכִי יֵשׁ ‘מֵת’ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אַחֶרֶת?! אֶלָּא רָשָׁע בְּחַיָּיו חָשׁוּב כְּמֵת, מִפְּנֵי שֶׁרוֹאֶה חַמָּה זוֹרַחַת וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ יוֹצֵר אוֹר, שׁוֹקַעַת, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ מַעֲרִיב עֲרָבִים, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים, מְבָרְכִין עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְשֶׁרוֹאִין וְשֶׁשׁוֹמְעִין…”. ברור כשמש שההבדל אינו ביחס ל”הלכות ברכות”. מדובר בטיבם של החיים של הקרובים אל ה’ יתברך או של הרחוקים ממנו. וממה מתחיל הכל? אלו הם ‘חיים’ שראויים לשמם, ואינם, חלילה, מוות בתחפושת?
כאשר אני מקבל את הזריחה כמתנה אישית מאת ה’, ויודע שהשמש (כן, זו שזורחת מיליוני שנים למיליארדי יצורים…) זרחה לי היום במיוחד, באופן הכי אינטימי (נכון, גם אתמול ושלשום, וסביר שגם מחר…), כי המפגש היומי היפהפה הזה שבין הקב”ה לבין מי שהנני ברגע זה (בשונה ממי שהייתי אתמול, שהרי בבוקר הזה קיבלתי כוחות חיים חדשים ונשמה רעננה, “חדשים לבקרים – החזרת בי נשמתי – רבה אמונתך”) מיוחד לי ורק לי – הרי שחיי הם ‘חיים’, חיי אמונה וצידקות.
וכאן היה הרב אלישע עוצר לרגע, ושואל-מחדד: “ומה אם אני מברך כל בוקר ‘יוצר אור’, אבל לא ממש איכפת לי מהזריחה? ומה אם חברי לספסל הלימודים יוצא מגדרו בהתפעלות למראה השקיעה, אבל לא כל כך מקפיד על ‘מעריב ערבים’, או ברכות בכלל?… מי כאן ‘צדיק’ ומי חלילה ‘רשע’?” לא לגמרי פשוט לעיכול…
שאלות הארות ותגובות: amirduman@gmail.com
