“זכור!” – מי, את מה, ולמה?
המפגש שלנו בעמלק הוא אירוע מזעזע שהותיר אותנו מצולקים לדורות, מסובכים בחשבון דמים עם עשו, צאצאיו ותלמידיו, עד עת קץ. ובעוד שורות אלו נכתבות – מתקבלת בשורת איוב על מות אחים קדושים בפיגוע, וזעקה גדולה ומרה עולה ונמשכת מאז, ומחברת את ישראל שבכל הדורות כאחד יחד. מה מחוללת האמונה החיה בתוכנו, כשאנו נחשפים למידע כזה, בעיצומן של ההכנות לפורים?
האמונה פועמת בנו במגוון עצום של מימדים, ואחד המופלאים שבהם הוא מימד הזמן, ובפרט קדושת הזמן שבשבתות ובמועדים. קדושת הזמן היא ‘זימון’ למפגש עם מקור הקדושה, ונקודת חיבור עם תוכן מחייה ומחדש שמבקש אבינו שבשמים להעניק לנו באהבתו. לנו – לכל אחד ואחת מאיתנו באופן מדויק ואישי, בתוך כלל ישראל הגדול.
קריאת פרשת “זכור” קודמת לפורים “כדי להקדים זכירה לעשייה”, כפי שנאמר במגילה: “והימים האלה נזכרים ונעשים”. כלומר, מרדכי ואסתר הבינו שמצוות התורה “זכור… לא תשכח” היא זכירה חיה, ולא ארכיונית, ארכיאולוגית או אקדמית. זוהי זכירה שדוחפת לעשייה, זכירה שפועלת ומפעילה, ויש לה תוצאות בחיים – כבר היום. זכירת עמלק ומחייתו זכרו, ובפרט בחודש אדר וביום הפורים, מסוגלות ומוכרחות להיות משנות חיים, ומחדשות בנו כוחות חיים שלא מוצאים בימים שבשגרה: ‘לאו כל יום מתרחש ניסא’, השיב רבי זירא לרבה. לא כל יום פורים, ויתרה מזו – לא כל ה’פורימים’ הם אותו חג! ‘תחיית המתים’ שמסוגל פורים הזה לתת לנו – אין לה אח ורע.
פורים הוא אתגר רציני: האם אני מקשיב למה שיש לקב”ה לספר לי כאן, ולא רק למה שנחמד לי לשמוע? באופן של ‘הפוך על הפוך’, שאלה זו דווקא מעצימה אותי, משום שכשאני מחפש את מה שיש לקב”ה לספר לי, אני יוצא מה’שבלונות’ (במגילה מכנים זאת: ‘דת’) שלרוב אני תקוע בתוכן, ומתחיל לבדוק מה בהתרחשות מתבסס על הייחוד שלי, ומיועד דווקא לאוזניים הרגישות שלי.
חז”ל במדרש אסתר רבה (ו, ו) מלמדים בצורה נהדרת את אופייה של האמונה החיה:
“אַרְבָּעָה צַדִּיקִים נִתַּן לָהֶם רֶמֶז, שְׁנַיִם חָשׁוּ וּשְׁנַיִם לֹא חָשׁוּ… דָּוִד וּמָרְדֳּכַי נִתַּן לָהֶם רֶמֶז וְחָשׁוּ, דָּוִד אָמַר (שמואל א יז, לו): גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ. אָמַר דָּוִד: וְכִי מָה אֲנִי סָפוּן, שֶׁהִכֵּיתִי חַיּוֹת רָעוֹת אֵלּוּ? אֶלָּא אָמַר, שֶׁמָּא דָּבָר עָתִיד לֵיאָרַע אֶת יִשְׂרָאֵל וְהֵן עֲתִידִין לִנָּצֵל עַל יָדִי. מָרְדֳּכַי, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים. אָמַר: אֶפְשָׁר לְצַדֶּקֶת זֹאת שֶׁתִּנָּשֵׂא לְעָרֵל? אֶלָּא שֶׁעָתִיד דָּבָר גָּדוֹל שֶׁיֵּאָרַע עַל יִשְׂרָאֵל וַעֲתִידִים לְהִנָּצֵל עַל יָדֶיהָ.”
מדרש מדהים, שמתאר בצורה חיה ומוחשית לא פחות משבע נקודות בנושא שלנו:
האחת – הקב”ה רומז תמיד, ומבקש להכיר לנו את רצונו וחכמתו, ובכך לפתוח לפנינו ערוצי חיים, גם כשגלוי וידוע לפניו מי יירמז ומי לא. הוא מצידו – מגיע תמיד ל”דייט”…
השנייה – המדרש מדגיש את היכולת שלנו לבחור אם לחוש לרמיזה האישית, או לא להקדיש לה קשב פנימי.
השלישית – חשיבות העצירה בשטף האירועים, והצבת סימן השאלה! דוד, המלך לעתיד, שואל את עצמו: מה ההיגיון בכך שנס כזה ייעשה לי? ומרדכי הצדיק שואל אף הוא: מה ההיגיון שטרגדיה כזאת תקרה?
נקודה רביעית – שניהם בעצם שואלים פחות על עצמם, ויותר על ההנהגה האלוקית, שהיא הנושא האמיתי: מדוע נעשה נס כזה, ומדוע מגלגל הקב”ה צער כזה?
הנקודה החמישית – מרדכי מחדד את אוזנו הפנימית כדי לשמוע מבין השיטין מסר המיועד דווקא לו. אף שעיקר ההתמודדות שבאירוע שייכת לאסתר, ברור לו שהמסר מיועד אליו לא פחות. מסיבה זו הוא ממשיך להיות קשוב לכל צליל: “ובכל יום ויום מרדכי מתהלך… לדעת”.
נקודה שישית – לשניהם אין תשובה בשלב זה! יש להם השערה וכיוון כללי אולי, אך לא רק שהיעדר תשובה ברורה איננו מרפה את ידיהם ואת אמונתם, אדרבה, המצב משאיר אותם דרוכים וערניים, מוכנים לכל התפתחות בעלילה האלוקית.
ונקודה אחרונה – פשוט וטבעי להם שמאחר שריבונו של עולם עומד מאחורי הסיפור ומבקש לתת להם תוספת חיים באמצעות מה שמתרחש כעת, ההקשבה הנכונה שלהם כרגע איננה פסיבית, אלא פותחת אותם לקבל כוחות לפעולה ושותפות ומעורבות אישית ממש, לכשיתבקשו. מדוע? משום שכאמור, הנושא של החיים ו”טוּב ה'” מבחינתם איננו שה’ מעוניין להביא אותם למצב של נחת וסיפוק אישי, כשכר על צדקותם, אלא לרתום אותם לקחת תפקיד משמעותי יותר ויותר בתכנית האלוקית שלו. לכן הוא מעניק כוחות חיים, גם אם לא תמיד ברור לנו מה הם בדיוק, והיכן ומתי יבואו לידי שימוש.
יבואו לנו ימי הפורים לישועה ולנחמה, לגבורה ולענווה, לאורה ושמחה, לששון ויקר.
שאלות הארות ותגובות: amirduman@gmail.com
