טוב,
אנחנו לומדים פה סיפורי מעשיות
היום בעקבות פרשת פנחס וכאלה,
אז קצת נלמד
סיפור על רבי חנינא בן דוסא, על צדיקים.
בא לכם?
יאללה.
אז עוד פעם, אני מתנצל שאין דף, כי
המדפסת לא עבדה, אבל זה סיפור ידוע.
אמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני וחנינה בני דיו בקו חרובים מערב שבת לערב שבת.
כל יום.
בהמשך ננסה להבין מהי הבת קול הזאת.
הווה רגילה דוויתהו למחמא תנורא כל מעלה שבתא ושדיא הכתרתא משון כיסופא.
אשתו הייתה רגילה כל ערב שבת
להשיג את התנור על ריק
להשים קצת יצפים בתנור שיעלה עשן
כי באמת לא היה להם, הם היו אוכלים חרובים גם בשבת.
לא היה לה קמח לחלות.
אבל כדי לא להתבייש מהשכנים,
שיראו שכולם,
התנור שלהם עובד, ורק אצלה התנור לא עובד, היא הורסה את זה על ריק.
משום כיסופה.
הווה לה, אך שיבה וטבישה, הייתה לה שכנה רעה.
אמרה, מיכדי ידענא דלתלו ולא מידי, מה יקוליה? אני יודעת שאין להם כלום, אז איך התנור שלהם דולק?
מאיפה יש לה עשן?
אז לה בטרפה הבאבא הלכה ונקשה על הדלת
היא כשפה ועילה לאינדורנה
התביישה אשתו של רבי חנינה בן דוסטרואל הכניסה אותה למבואה
התעווד לניסה נעשה נס
דחזיה לתנורה מלא לחמה ואגנה מלא לישה
נעשה נס והשכינה ראתה את התנור מלא בלחם ואת האגן, את הכלי מלא בבצק
אמרה לה,
פלניטה פלניטה,
הייתי מסה דקחריך לחמך.
אמרה השכנה לאשתו של רבי חנינה, תביא מהר זה, כי הלחם שלך עוד רגע נשרף בתנור.
אמרה לה, אף אנא לאחי עיילי.
אמרה לה, כן, כן, אני בדיוק יחסתי למדוח, להביא זה, כאילו.
תנא, אף היא להביא מירדה נכנסה מפני שמלומדת בניסים. כלומר, היא גם כן אמרה, הקדוש ברוך הוא לא יבייש אותי, הלכה כאילו להביא,
גם כן הייתה מתוכה שהקדוש ברוך הוא יעשה לה נס.
אמרה לאדוויטו, עכשיו,
טוב, השכנה הזאת יצאה מהבית,
ואז אמרה אשתו של רבי חנינה לבעלה,
עד אימת ניזיל וניצתה ירקו להי.
עד מתי אנחנו ככה נחיה בכזה צער?
בכזה צער וכל זה.
אמר לה, מה נעביד? מה אתה רוצה שנעשה?
אמרה לו, ביי רחמא, אתה מתפלל לכל העולם,
תתפלל גם עלינו.
ביי רחמא, דנץ ונחמידי, תנו לך ככה כמה...
וואי, יופי. הצלחת?
הנה אסתר, הנה תן לה, אורך תהיה, אורך תהיה, תודה רבה.
הנה רבותיי, יש דפים,
אשריכם.
אמרה לו, תבקש ככה וזה, ויסדרו לך את העניינים.
בא רחמי, ביקש, התפלל,
יצתה כמין פיסת יד,
יצתה איזה פיסת יד מהשמיים,
ויאהבו ליה חד קרעא דפטורא דדהבא.
יצא לו רגל של שולחן עשויה מזהב.
זהו.
חזיה בחלמה, אשתו של רבי חנינה, ראתה בחלום
עתידי צדיקי דאחלה פטורה דדאבא,
דאית לתלת קרעי,
עתידים הצדיקים לאכול על שולחן זהב שיש לו שלוש רגליים,
והיא,
אשתו, הפטורה, השולחן,
רק של שתי רגליים, תרי קרעי.
אמר לה, ואז היא סיפרה לו את החלום, אמר לה,
מי חלך?
דמייכל אחלי כולי עלמא הפטורה דמושלם בענן הפטורה דמיכסר, את רוצה שבעולם הבא
כולם יאכלו על שולחן עם שלוש רגליים ורק אנחנו על שתיים?
אמרה לי, מאי נעביד, מה נעשה?
אז הוא אמר לה,
באי רחמי דנישקל ומנך.
מבקש שיקחו,
ייקחו את זה מאיתנו.
באי רחמי, ביקש רבי חנינה רחמים וישקלו.
אומרת הגמרא, תנא הגדול היה הנס האחרון יותר מן הראשון,
שלקחו, כן, יותר משנתנו.
דגמירי, יש לנו כלל,
מהשמיים, מי אבהווה, מישקלו שקלי.
מהשמיים נותנים ולא לוקחים.
זה הסיפור.
סיפור מעניין.
שיש מקום כמובן לעיין בו, ללמוד אותו, לנתח אותו.
אז יותר משל הסיפור הזה על רבי חנינא, הוא גם סיפור על הקדוש ברוך הוא. בואו נתחיל מההתחלה.
קול היא רוצאת בת קול.
בת קול זה כאילו דיבור של השם יתברך,
שאומר
כל העולם ניזון בשביל חנינא בני,
וחנינא בני די לו בקו חרובים מערב שבת לערב שבת, נכון?
מה הכוונה?
אתם יספים רגע להיכנס למקום של הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא משפיע כל יום לעולם שפע.
מזון, פרנסה, הכל.
נותן.
כדי לתת,
צריך שיהיה לך חשק לתת.
אם אתה נותן למישהו משהו, אתה רואה שהוא לא משתמש בו.
או יותר גרוע שהוא משתמש בו לרעה.
לרעה.
אז עושה לך חשק הט,
אבא נותן כסף לילד שלו, נותן לו 100 שקל, הוא רואה ילד הולך קונה איזה סיגריות.
אז הוא אומר, מה אני נותן לך את הכסף?
שתקנה איזה סיגריות?
לא.
אני חושב שתעשה מזה ילד קטן, ילד נער.
גם מבוגר זה לא טוב.
הוא לא עושה מזה דברים שליליים. אין לי חשק,
אין לי חשק, אבל אם אבא נותן לילד שלו 100 שקל, והוא רואה שהילד ב-100 השקל האלה הלך,
חזר, אמר, מה עשית? קניתי כלי עבודה. מה? אני רוצה למצוא עבודה.
אה,
100 שקל שלי, קנית כלי עבודה? איזה יופי, וואללה. תשמע, קח עוד 100 שקל.
קח עוד 200. בשנה שעברה בקיץ עשיתי עם הבת שלי עסקה, אמרתי לה,
אל תמצאי עבודה,
תגידי לי כמה משעמים לך לשעה, בסוף כל הזה,
ואני, אחרי שאתה עבדי, תגידי לי כמה ארווח, ואני אוסיף לך עוד עשרה, לא יודע כמה ארווח, חמש עשרה אחוז, משהו כזה. כאילו, כמה שאתה עבדי, אני אוסיף לך, כמה. אתה רוצה לעודד.
אז מישהו, אתה נותן לו משהו והוא עושה בזה שימוש רעול.
בגדול, העולם די מאכזב.
לפי הקבוצה ברוך הוא נותן לאנשים כסף, תן להם ממון, תן להם דבר, הם עושים בזה שימוש לרעה.
עונבים, אוזלים,
מנצלים את הזולת, זה לא עושה חשק לתת.
אז
יש איזה מין דינמיקה כזאתי שאתה יכול ליצור מציאות מאוזנת על ידי זה שכאילו זה יהיה מאוזן, אתה יכול גם לאזן את המציאות על ידי אנשי קצה.
אתם מכירים את אנשי הקצה?
אם אתה, יש לך איזה אדם שהוא רק נתינה,
אז אתה אומר, טוב, נכון שכל ה... אבל בגללו, וואלה, בגללו מגיע לכולכם.
אז רבי חנינא בן דוסא הוא אדם מלא חן,
כי הוא חינם,
כי הוא לא לוקח לעצמו כלום.
מה שמעניין אותו בחיים זה לתת.
מין איש קצה כזה, צדיק קצה.
כולו נתינה.
הדבר הזה כל כך מעלה חן, כל כך ממלא שמחה, את הקדוש ברוך הוא,
שהוא אומר, בשבילו
שווה לי לתת לכולכם.
הוא כל כך מהווה צינור לשפע שאני נותן, שזה עושה לי חשק להמשיך לתת.
לפעמים מורה נכנס לכיתה, והוא מעביר את כל השיעור בשביל תלמיד אחד, כי התלמיד הזה הוא, תשמע, הוא שואל את השאלות וזה.
וואלה, בזכות התלמיד הזה כל הכיתה הרוויחה.
בסדר?
במובן?
עכשיו, טוב, אוקיי, רבי חנינה בן דוסה הוא זה, אבל יש פה מקום לשאול, אבל למה באמת הוא מסתפק בקו חרובים?
רבי חנינה, הוא יכול גם טיפה להרשות לעצמו, לא?
קצת, ככה, זה מעשר.
אז אני חושב שהרעיון שעומד בבסיס ההנהגה הזאת
היא העובדה, עוד פעם, זה מדובר כאן על אנשי קצה, אנחנו כרגע לומדים על איש קצה.
אנשי קצה זה אנשים מיוחדים,
זה לא אנשים רגילים.
אבל המשוואה הזאת לרבי חנינה בן דוסה זה שכל מה שאני מקבל
גורע ממה שיכולתי לתת.
יש סצנה בסוף הסרט רשימת שינדלר.
הוא הרי הציל לא יודע כמה, הציל 1,500 יהודים, לא יודע כמה.
ואז רואים שם שהוא מתחיל,
הוא אומר, מה עשיתי? יכולתי להציל יותר, הוא מתחיל להוריד, הייתה לי טבעה, אולי הייתי יכול למכור אותה, היה לי מכר את כל הכסף שלו, היה לו כזה מין מדליה כזאת, איזה מין,
איך קוראים לזה? סיכה כזאת,
שגם כן הייתה עשויה מזהב, גם את זה, גם את זה, גם את זה. יכולתי, יכולתי,
כל מה שלקחתי לעצמי,
שהוא שווה ערך, הטבעת, הסיכה,
יכולתי עם זה להציל עוד יהודים.
אז המשוואה של רבי חנינה בן דוסה היא, אם אני אוכל
לא קו חרובים,
אני אוכל זה, זה בעצם,
זה יבוא על חשבון, זה פחות נתינה, זה אנשי קצה.
זה אנשי קצה. טוב,
יפה.
עכשיו, אתם יודעים, זה דבר מאוד מאוד יפה לראות את המבנה הזה,
שלכל צדיק יש לו אישה.
ובחנינה יש לו אישה.
האישה, הרבה מאוד פעמים,
דמות האישה בסיפור
היא הדמות הריאלית,
הדמות המחוברת לחיים, למציאות.
זה כאילו, באמת, כאילו הדמות הגברית היא, עוד פעם, הדמות שעוסקת ברעיון,
באידיאל, בזה, והאישה היא בסוף עוברת איך הדבר הזה מתחבר למציאות.
זה ממש משלים אחד את השני.
שתי דמויות שמשלימות זו זו תמיד.
רואים את זה בהרבה סיפורים של חז״ל,
שיש איזו חוכמה פרקטית, חוכמה שמחוברת לחיים,
שאומרת בסוף זה אמור להתכנס לתוך
עניינים של עולם הזה, איך זה קורה.
אז אשתו,
היא איתו,
אוהבת אותו, והיא איתו.
אבל,
תראה, אני מניח שרבי חנינה בן דוסו זה בכלל לא עניין אותו מה אומרים עליו, כאילו,
אנשים ידברו, לא ידברו, מה עניין אותו,
אבל אשתו זה כן ינון, יום שישי,
כולם מופיעים, התנור של כולם מושק, ורק אצלי התנור לא יהיה מושק, אז אני עושה את זה משהו
כדי לא להתבייש, אבל למה רבי חנין, כי רבי חנין אומר, זה בכלל לא, אנחנו אוכלים מה שיש לנו, מה יש פה להסתיר?
מה יש להסתיר? זה מה שיש לנו, זה מה שאנחנו, זה.
אבל היא יותר מחוברת לסביבה,
אז היא עושה איזה פעולות כדי להסתיר את הקושי בעשן.
מתברר שרימון עשן זה לא המצאה של הדור שלנו, הדור לפנינו, זה כבר היא עשתה.
רימון עשן, הנה העשן עולה, ככה אפשר להסתיר את הקשיים.
זה באמת סוגיה מאוד מעניינת איך בני אדם מצליחים להסתיר את הקשיים שלהם דרך כל מיני רימוני עשן.
בסדר?
ממשיכים להתנהג בצורה מסוימת.
קשה לאנשים להרים דגל ולהגיד אני זקוק לאזרח.
תפסקו כל מיני רימוני עשן לכל מיני כיוונים.
היא לא רוצה שיירו, לא רוצה שידעו.
זה שיא הלגיטימי.
אני רק רוצה להגיד כאן איזו הערה קטנה, ברשותכם.
לפעמים לא עלינו אדם, יש לו איזה,
פתאום גילו לו איזה מחלה.
אבל עכשיו הוא צריך טיפולים וכל זה.
אז זה,
אה, מלא כוח,
כל אחד יגיד לו מה, כל אחד יצטרך להסביר,
וכל אחד, אז מסתירים את זה.
איפה היית הייתי בחול שבועיים?
לפעמים זה בסדר גמור.
הסתרה זה בסדר גמור, אם זה...
אבל צריך תמיד לבדוק האם האנרגיה שאני משקיע בהסתרה היא כבר,
אני כבר,
היא עולה לי יותר מאשר אם הייתי מספר,
אם הייתי מגלה,
בסדר?
כי לפעמים היכולת להסתיר, היא כבר הייתה כבר, נכנסתי מזה, מזה, וזה כבר לא שווה.
ואז כדאי לגלות.
מצד שני, יש באמת משהו מלאה
בלהגיד לכל אחד מה קרה לך. לפני, בחנוכה,
היה לי איזה משהו ברגל.
מיד אחרי חנוכה היה לי איזה פציעה ברגל שממש צל... לא יכולתי ללכת, ממש ככה בכפות רגליים.
כמו כוויות כאלה, שפשוף מאיזה טיול שהייתי בו.
זה נהיה פתח למשהו כזה שפשוט
בקושי הצלחתי ללכת, אחרי זה ככה זה.
איכשהו הצלחתי עד שבת, שבת כבר הגעתי למטה שאני יכול ללכת, אבל רק עם סנדלים כאלה ומלא גרביים.
עכשיו אמרתי, אני אגיע לקהילה,
וכל אחד ישאל אותי מה קרה לך, מה קרה לך, מה קרה לך, מה קרה לך.
אנשים טובים, אנשים מתעניינים,
אבל להסביר למאה חמישים מי ש...
אז ביום שישי כתבתי מייל.
הקירה אותי, תראו, איך כתבתי ואנוכי,
ואנוכי התנהלה איתי,
אמרתי בעקבות טיול שהייתי מעליים לא מתאימות, יש לי
פצעים גדולים ברגליים ואני הולך בצליעה וכל זה.
ואז כתבתי, מי שיבוא ויגיד לי רפואה שלמה,
אני מאוד מאוד אשמח.
מי שישאל אותי מה קרה לך, אני אדע שלא קורא את המילים שאני שולח.
תמיד מעניין אותי לדעת האם קוראים את המילים שאני שולח בקהילה.
זה היה נורא נורא מצחיק.
כי אנשים אמרו לי, תשמע, הרב, אני בדרך כלל לא קורא את המיילים, אבל אשתי אמרה, תקשיב אתה חייב לקרוא את המייל הזה שלא יהיה לך פדיחה בשבת.
אז התוצאה הייתה שבאמת הרוב קראו את המייל הזה לפחות, לא יודע אם את כולם, אבל את המייל הזה.
אז כאילו זה פתרון כזה, להגיד, אוקיי, בוא,
הנה, זה מה שקרה לי, מוזמנים להגיד רפואה שלמה, סבבה, אבל...
אז הרבה פעמים,
הרבה פעמים אפשר להסתיר את זה בסדר גמור, ואז ככה לא מטרידים אותך,
אני יכול להמשיך בחיים שלי,
ולפעמים ההסתרה עצמה היא כבר
עולה לך יותר מאשר הגילוי, אז נכון לגלות.
טוב,
אז היא קשה לה, היא יותר מחוברת,
אבל יש לה שכנה רעה.
עכשיו,
השכנה כאן זה לא רק השכנה הספציפית הזאת שהייתה, אלא זה מין אי-ביטוי
לדינמיקה החברתית,
שהרבה פעמים קורית שיש בה, בדינמיקה הזאת יש איזושהי סקרנות,
והרבה פעמים עין צרה, מה קורה שם אצל הזולת? מה, מה קורה? מה, נכון, פתאום אתה רואה מישהו עם אוטו חדש? יש לו אוטו חדש. מה, הוא בסך הכל מורה? היא בסך הכל אחות? מאיפה יש להם אוטו מ-50 אלף שקל?
כל מיני כאלה לחשושים-בחשושים כאלו,
שמבטאים את הדינמיקה השלילית, החברתית, שבה אנשים מסתכלים על הזולת בעין צרה,
וכל הזמן מנסים לחפור ולדעת מאיפה יש לו ומאיפה הוא יישג. במקום לפרגן, במקום לשנוא, כמו להגיד ברוך השם, מצוין וכל זה, כאילו, כבר יש לו, בסדר? זה השכינה הזאת.
זה התחרות
שהעולם בנוי עליה, הקנאה, השנאה, התחרות.
במקום, מישהו פעם אמר לי,
ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך, אמשל הקונאים גרו.
מישהו פעם אמר לי דבר נכון, שהמילה לפרגן היא לא מילה בעברית,
היא מילה ביידיש, זה לקוח מיידיש.
מפרגיינים או משהו כזה, איך זה נקרא לפרגן, איך מפרגנים בעברית?
הלאה, שיישרף, ראית מה זה, איזה?
הלאה, איך?
זה כאילו פירגון, זה ה...
לא יודעת להגיד.
דינמיקה חברתית כזאת, שאנשים...
עכשיו, על מה היא נשענת הדינמיקה הזאת? שאני מגדיר את עצמי לפי הזולת. כלומר, אם טוב לי, אז סבבה, אבל אם טוב לי והוא רע לו, אז יותר טוב לי.
כמה זה נמוך.
אם יש לי, אז מצוין, אבל אם יש לי והוא, אין לו,
אז השכינה הזאת אומרת, יש לי חלות, אבל אם אני יודע שאתה חיינה, אין.
יעשה לי יותר טוב.
זה מה שאמר הבעל שם טוב,
שאל תגביה את עצמך על ידי חפירת בור לזולת.
אתה רוצה להגביה את עצמך,
תעשה הר לעצמך, אבל יש כאלה שמגבילים את עצמם, שהם חופרים בור לזולת. זה השכינה הזאת.
וזה ביטוי, יכול להיות ביטוי
לאיזה מין דינמיקה שלילית כזאת, דינמיקה שבה האדם מתבונן על השכן בעין צרה, והיא נכנסת.
טוב, זקנה, עכשיו היא מתביישת.
תתבייש, אשתו של רבי חנינה בן דוסה.
רבותיי, הקדוש ברוך הוא עשה לה נס.
אומנם היא מלומדת בניסים, אבל נס
קורה כשיש סיבה מוצדקת.
בסדר?
סיבה מוצדקת.
מתברר שמה?
שלמנוע בושה מהאדם זו סיבה מוצדקת כדי שיקרה נס.
ואני רוצה להגיד פה כמה מילים על בושה.
בושה זה רגש מאוד מאוד חזק.
לא סתם המילה בושה מרכיבה בעצם את כל האותיות של המילה תשובה.
כשאדם מתבייש,
הציפייה היא שהוא התבייש,
כשאדם עכשיו בתשובה,
הציפייה היא שהוא יתבייש בעצם בעבירות שלו.
בושה זה רגש חזק מאוד.
הגמרא אומרת שמי שמבייש את חברו הוא כאילו רצח אותו.
נכון? המלבין בפני חברו ברבים, אין לו חלק מהמבט, כאילו הפיל אותו לתוך כבשן האש,
וכן על זה הדרך. זה בושה.
אז בשביל למנוע בושה מהאדם,
הקדוש ברוך הוא יתערב ועשה נס.
קודם כל זה מראה כמה אנחנו צריכים להיות זהירים לא לבייש אף אחד.
זהירים.
ממש, לקחת את זה, להיזהר, לא לבייש אף אחד. בוודאי לא ברבים.
ולא ב... בסדר, צריך פה חוכמה, שיקול דעת, איך אני...
אם אתה צריך להגיד למישהו הערה או משהו, אז תגיד לו את זה באחד על אחד.
ולא ברבים. יש סיפור כזה נורא יפה על
תלמיד שלא התאפק וגנב שעון מחבר שלו.
ואז המורה עשה כזה, מי גנב את השעון, אף אחד לא הודה, ואז הוא אמר, טוב, תעמדו כולכם, אני אעשה לכם חיפוש עכשיו.
וכיסים, לא יודע אם הסיפור הזה היה, נראה לי שהוא לא היה טוב.
הוא עשה חיפוש בכיסים,
תמיד הוא מספר, הוא הגיע אליי, השעון שלי היה בכיס.
הוא לקח את השעון, המשיך לחפש אצל כולם,
ואז בסוף הוא אמר, טוב, אתם זה,
השעון אצלי, מצאתי אותו, זהו, קח אותו, ונגמר הסיפור.
בסוף אותה שנה, התלמיד הזה ניגש לארמורה,
הוא אמר לו, אני רוצה להגיד לך תודה שלא גילית לו שזה אני.
אז המורה אמר לו, אני לא גיליתי לו כי לא ידעתי.
כי,
אה, הוא ביקש מהתלמידים לעצום עיניים.
לעצמו עיניים? ואני אומר, לא רק אתם עצמתם עיניים, גם אני עצמתי עיניים.
גם אני לא ידעתי אצל מי השעון.
אז אתה מונע את ה...
למנוע בושה זה דבר מאוד מאוד חשוב.
מאוד חשוב.
צריך להתאמץ על הדבר הזה.
גם למנוע בושה חלילה גם מהילדים שלנו אפילו, שאדם לא יבייש את הזולת.
אז בשביל שלא יהיה לה בושה, נעשה לה נס.
יש פסוק, האלוהים יבקש את נרדף.
כשאדם הוא מצב של נרדפות,
מצב של בושה, הקב' הוא איתו, האלוהים יבקש אותו.
אתם יודעים שיש אנשים מבוגרים, זקנים, שעוברים לשיקום,
ואם זה לא מקום טוב,
יש מקומות טובים של שיקום, יש מקומות,
עוד פעם, זה לא, אף אחד לא אדם רע, אבל כוח אדם וכל זה, מקומות שיש בהם פחות כוח אדם,
ואז הזקנים שנמצאים שם,
הם עוברים תהליך של בושה מאוד עמוקה, כי לא מטפלים בהם, ולא זה, ולא...
נגיד שזקן, הוא יכול לקום מהמיטה לשירותים, הוא יכול.
הוא צריך שיעזרו לו.
זה אירוע של עשר דקות, לעזור לו לרדת מהמיטה,
ולהגיע לשירותים, ולהיות איתו, וזה, וכול.
במקומות כאלה, מה אומרים לו?
לאיזה סיר, מה פתאום?
טיטולים.
עכשיו, מה קורה לאדם מבוגר,
אדם נשוא פנים, שהיה זה, שזו הסיטואציה שלו,
הוא נכנס לבושה עמוקה והוא מאבד את הרצון לחיות.
הרבה אנשים מאבדו את הרצון לחיות בגלל הסיטואציה הזאת.
שאתה כאילו,
אז
לשמור על הכבוד, יש מילה באנגלית כ-dignity,
dignity זה כבוד עצמי.
שאדם לא יתבייש גם מעצמו.
חשוב מאוד.
חשוב מאוד, לא לבייש.
כמה צריך להיות זהיר בדבר הזה.
אז עשו לה נס!
סך הכל, מה יקרה? השכינה תיכנס ותראה שאין לה כלום בתנור, מי ישמע?
לא, עשו לה נס כדי שלא תתבייש.
דרמה.
טוב,
תראו, מה אני אגיד לכם?
באמת, הגמרא אומרת,
אנחנו אומרים את זה בכל ברכת המזון,
הגמרא אומרת, פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריאות.
כשאדם נמצא במצב שהוא כמו על סף פשיטת יד
והוא זקוק לבריאות, זה מצב של בושה, הוא לא מצב רצוי.
והיא אומרת כאן, האישה הזאת, לרבה בעלה, מספיק, די. כמה אפשר להיות בסטטוס של בושה?
כאילו, מספיק, די.
אני רוצה להפסיק את המצב הזה.
היא מבינה שיש אפשרות לבעלה, לרבי חנינא, באמת לבקש, והם יפסיקו.
העניין הזה של להיות
כל הזמן במצב שאין לך כלום,
הוא לא קל.
אז היא אומרת, לא יודע, מספיק, אני לא...
ורבי חנינא הולך איתה, ומהשמיים מסכימים.
עכשיו, מה זה אומר שמהשמיים מסכימים? זה אומר,
יש לנו כלל שראינו אותו בפרשת בלק.
בכלל הוא, בדרך שאדם רוצה ללך,
בה מוליכים אותו.
כלומר,
יש לנו מצוות ועבירות, זה אדם חייב לעשות, אין ספק.
אבל שליחות,
אי אפשר להכריח אותך להיות שליח.
אי אפשר להכריח אותך. אתם יודעים, כשהרבי היה שולח אנשים עם שליחות, הוא לא הכריח אף אחד, הוא אמר, הוא הציע.
נראה לי שאתה צריך לנסוע לקוצ'לבמבה. איפה זה קוצ'לבמבה?
תברר.
אף אחד לא הכריח אותך, אתה יכול לחזור.
בדרך שאדם רוצה ללכת, הוא אמר לך, את לא רוצה,
זה כאילו סיירת.
סיירת. להיות רבי חנינא בן דוסא ואשתו זה סיירת. זה להיות אדם שהוא לא לוקח כלום לעצמו ולוקח הכל,
נותן הכל לזולת, זה סיירת.
אי אפשר להכריח אדם להיות בסיירת.
אי אפשר להכריח אדם להתנדב. נכון, עכשיו,
מה כל העניין של הסרבנות בזה?
זה סרבנות מתוחכמת.
מה אומרים?
מי שבסדיח, חס וחלילה, חייב לעשות.
מי שמשרת שירות חובה במילואים חייב לעשות.
אנחנו מתנדבים.
לא חייב להתנדב.
נכון?
לא חייב להתנדב.
האמת שמתברר, מה מתברר כשאתה עושה מילואים?
שרוב משרתי המילואים הם מתנדבים.
אני מתנדב
על גיל,
על מספר הילדים,
ובדרך כלל אני צריך לחתום גם על פרק זמן קצר מהמילואים הקודמים, כי לפי החוק אתה יכול לקרוא לאדם מילואים רק אם היה, לא יודע, חודשיים בין קריאה לקריאה.
אני לא רוצה להתנדב, זהו, נגמר.
אז גם פה,
היא לא רוצה להתנדב.
היא אומרת, אני, מספיק לי. נותנים לה משהו, אין בעיה, את לא חייבת, הנה, בבקשה.
יורדת רגל מזהב, בבקשה, הנה.
יש לכם מספיק.
אבל אז, האמת, לא ברור לי בסיפור מי חולם את החלום, אם הוא או היא.
לי נראה שהיא חלמה את החלום הזה, אבל אני לא בטוח.
היא חולמת שולחן חסר רגל. רבותיי, תשימו לב, בעולם הדימויים של חז״ל,
זה קריטי.
בעולם הדימויים של חז״ל,
בעולם הדימויים של חז״ל
רגל
מבטא שליחות.
לדוגמה האות גימל
כתוב שהיא,
האות גימל כתוב,
היא צמודה לאות דלת.
גמול דלים. גימל דלת, גמול דלים.
גמול דלים.
תרדוף לעשות טובה לדלים, ולכן הגימל הרגל של הפשוטה.
כי השליחות של הגימל זה לרדוף.
בסדר?
אז רגל זה שליחות.
יש פה רגל מזהב.
מה זה זהב? חזרנו אומרים זהב, זה נוטריקון, זהב.
אם אני מסכם את עולם הקבלה בעולם,
הוא מסוכם במה?
בזהב.
זהב, אני לא רוצה זהב, שיהיה לי זהב.
נכון?
הבהלה לזהב.
שמעתם על הבהלה לזהב?
מה שמעת על זה?
מה קרה כתוצאה מהדבר הזה?
מה שקרה, יפה אמרת, מצוין. מה שקרה זה, כמובן שאין מספיק זהב לכולם,
פעם אחת. פעם שנייה,
היו שם רציחות על ימין ועל השמאל על טריטוריה איפה אני מחפש.
פעם שלישית,
הכלכלה המסורתית של הטבק והכותנק קרסה, כאילו היו פועלים שעבדו בזה.
והדבר היחיד שנשאר לנו מהדבר הזה זה הג'ינס לווייס.
שכאילו המציאו את הבגד החזק הזה שלא נקרע כדי שאפשר יהיה לחפש.
לווייס, משפחת לוי,
יהודים מהגרים אמריקאים.
אז הבעלה לזר, אז הוא אומר לה, תראי,
את צריכה להחליט מה אנחנו.
האם אנחנו,
כאילו,
רבי חנין אומר לה, תראי,
מבחינת מצוות ועבירות אין בעיה, כאילו, יהיה לנו, אבל יהיה חסר לנו בשליחות.
אם השליחות שלנו היא לתת,
אז צריך לתת עד הסוף.
אתם מבינים?
זה עיקרון שהזכרנו אותו כאן מלא מלא פעמים.
בדברים רגילים יש איזון.
בדבר שהוא דבר רגיל יש איזון, אדם צריך לשמור על איזון. בדבר שהוא השליחות שלך אין איזון.
בדבר שהוא השליחות שלך אתה הולך עליו עד הסוף.
בדבר שהוא הרגל שלך זה מה שמעמיד אותך אתם יודעים יש הבדל נגיד לא עלינו כן לאף אחד אם אדם אין לו יד או אין לו רגל אם אדם אין לו יד
אז יש לו יד אחרת הוא יכול לכתוב הוא יכול זה הוא לא יכול לנגן על גיטרה אבל הוא יכול לשחק טניס
אבל הוא יכול הוא יכול לשחק הרבה מאוד דברים
אם אדם אין לו רגל הוא לא יכול לעמוד הוא לא יכול כלום זה תוקע אותו לגמרי
כלומר היעד זה כל מיני אפשרויות הרגל זה השליחות
אז על הרגל שלך אתה לא יכול לוותר
אם זה השליחות שלנו אנחנו לא יכולים לוותר על זה
הולכים על זה עד הסוף.
אז כאילו מראים לה מה את רוצה להיות בצד של הזהב,
גם,
אמנם רמות שונות,
אבל גם אשת רבי חנינא היא בזהב,
תן לי את זה, תביאי לי את הדבר הזה,
או שאת רוצה להיות במקום של הרגל.
לכן מראים לה רגל מזהב.
רגל מזהב, יש לזה כפילות,
זה או רגל או זהב, תחליטי מה את רוצה להיות.
אז עכשיו זה מתהפך.
אמרנו שרגל מזהב זה או רגל או זהב,
אבל עכשיו כשהיא מבינה את זה, אז זה נהיה רגל מזהב.
כלומר, את מה אני רוצה לתת, זהב, זה תן. מה אני רוצה לתת?
את הרגל,
את השליחות שלי.
אני רוצה לתת את יכולת הנתינה שלי.
אומר רבי חנינה, כן, כן, אם אדם, לדוגמה, הוא רופא,
אז זה השליחות שלו להיות רופא, נכון? בזה הוא בחר.
אז בכל ענייני הרפואה, הוא,
זה עד הסוף. אין לו יום, אין לו לילה.
גם אם ידפקו אצלו בדלת בשתיים בלילה, הוא יטפל בחולים, נכון? אם אדם הוא איש ביטחון, אם אדם הוא מחנך,
כן? פה רבנים במכון מאיר, אז יש לך תלמידים, אתה מסור אליהם.
גם אם תלמיד יתחתן במקום מאוד רחוק, אתה תיסע לחתונה, להיות שם, לברך ברכה ולחזור, גם אם זו נסיעה מאוד ארוכה.
כי בציר שבחרת, שהוא ציר השליחות שלך,
שם לא עושים את החשבונות של האיזון. האיזון הוא בשאר הדברים. הדבר של השליחות הוא עד הסוף.
רואים את זה בעיקר אצל אנשי חינוך, בדיוק אתמול שאלתי את אשתי, אמרתי לה, איך יכול להיות שכשאתה פוגש איש חינוך,
מנהל בית ספר או משהו,
לא משנה איפה אתה פוגש אותו, בחתונה,
בזה, הוא תמיד ידבר איתך על העבודה שלו,
על ה... כאילו,
לא קורה לא אצל עורכי דין, לא אצל זה, רק...
כן.
היא אומרת לי, כי זה שליחות,
אז אתה עסוק בזה כל הזמן, זהו, אז אתה לא...
זה נכון.
אשת רבי חנינא בן דוסא מסכימה.
היא מסכימה.
היא אומרת לבעלה, אני מסכימה להיות חלק מהשליחות, זהו.
אם השליחות שלנו זה רק לתת, בלי לקבל שום דבר, כדי להיות אות, מופת, דוגמה לכולם, שאנחנו לוקחים רק, רק נתינה,
אני מצטרף לדבר הזה, אני איתך.
היא מקבלת על עצמה את השליחות.
וכאן היא מבקשת דבר מאוד מאוד מעניין.
כאן היא מבקשת
שיקחו את הרגל מזהב,
ייקחו אותה מה...
ייקחו להם אותה.
כאילו שבכלל לא יהיה במרחב.
הגמרא אומרת שזה הנס הראשון יותר קשה מהרע, כי
מישקה לא שקלה, נכון? מהשליים נותנים ולא לוקחים.
קודם כל יש פה עיקרון, תכירו את העיקרון הזה.
למדתי את זה מדברי קודשו של המרן הראשון לציון, הרב עמאר.
הרב עמאר אמר שכשאדם מתפלל על משהו, אפשר להתפלל רק על מה יהיה, ולא על מה לא יהיה.
הבנתם?
זאת אומרת, התפילה צריכה תפילה חיובית.
אתה לא יכול להתפלל,
הקב' הוא תעשה שאני לא אבחר לתפקיד מסוים.
אין תפילה כזאת.
אתה יכול להתפלל,
הקב' הוא תעשה שייבחר המועמד הטוב ביותר.
זה ה...
הוא כותב את זה באחת החוברות, באחד הספרים שלו,
הוא כותב שהיו בחירות לרבנות הראשית,
הוא לא רצה להיבחר.
הרב עובדיה הכריח אותו.
אז הוא ביקש מהרב רוזנטל, שהיה רבו, בדיוק היה ברשב״י,
אמר לו, הרב תתפלל שאני לא אבחר.
אז הרב אוזן תל אביב אמר לו, אין דבר כזה להתפלל שלא.
אני צריך להתפלל שכן.
אני מוכן להתפלל שיבחר במעמד הכי טוב.
הוא אמר לו, טוב, תתפלל. אז הוא יתפלל, ואני באמת נבחר במעמד הכי טוב.
הרבה אמר, נבחר בעצמו.
אז בסדר?
אז זה ה...
זאת הדינמיקה.
אז מהשמיים רק נותנים, לא לוקחים.
רק חיובי, לא שלילי.
אז למה עשו כאן?
אז מה פתאום חרגו?
אז תשימו לב.
יש לקיחה שהיא נתינה.
בסדר?
כלומר, מהשמיים נותנים ולא מקבלים.
אבל אם כתוצאה מזה שבהשמיים יסכימו לקבל
תיווצר נתינה יותר גדולה, אז זה בעצם מה?
זה בעצם נתינה.
כלומר, הסיבה שבשמיים לקחו את זה חזרה זה כי הם הבינו שעל ידי זה שהם יקבלו את זה חזרה, ייקחו חזרה את העושר, זה ישים את רבי חנינא ואת אשתו בציר יותר גבוה של נתינה. וזה נכון לכל אחד ואחד מאיתנו.
כלומר, לפעמים על ידי זה שאתה מקבל מחמאה ממישהו,
או מקבל ממנו מתנה,
או מקבל, אתה מעודד את הנתינה, אתה מראה לו שהוא מסוגל וככה על זה הוא יעשה
את הדברים האלה בעוד מקומות וכן על זה הדרך.
אז לכן הסכימו לקבל.
אז על מה הסיפור הזה?
הסיפור הזה הוא בעצם, וזה סיפור שמתכתב עם סיפורים אחרים שכבר למדנו,
הוא על הגדרת השליחות של האדם. רבי חנינא בן דוסא, השליחות שלו זה להיות איש נתינה, צדיק,
שמתפלל לעצמו, הוא לא רוצה דבר, אגב,
לא, כל כך אגב, רבי חנינא בן דוסא יש לו כוח תפילה.
הוא מתפלל, הוא מתפלל ונענה.
על חולים וכל זה.
למה? למה זה ככה?
אתם יודעים למה?
אם אני צריך לבוא לבקש משהו בשביל עצמי, אם אני צריך לבוא לבקש,
לא יודע, לא צריך לבקש כסף בשביל עצמי, אני בחיים לא אעשה את זה.
כאילו זה, כמו שאמרנו, אנחנו רואים את זה בברכת המזון.
ונעלת צריכנו, השם אלוהינו, לא יודע מותנו תוסר בדם, לא יודע הלווי הטעם, בשבילי אני לא אבקש.
אבל אם אני צריך לבקש בשביל החבר שלי,
אין לי בעיה לדפוק על דלת של עשיר ולהגיד לו, תשמע, אני צריך לך מיליון דולר. מה קרה? יש פה איזה מישהו שצריך, או זה, או בשביל איזה פרויקט שהוא לא פרויקט שלי,
או פרויקט של מישהו אחר. בשביל אחר אין לי בעיה לבקש.
בכל אופן, גם בשביל האחר שאני מבקש,
עדיין, אולי יש לי פה איזה, תהיה לי איזה הנאה צדדית,
הכירו לי טובה שהייתי השדכן של הדבר הזה.
אבל אדם שהוא נקי לגמרי, אין לו לעצמו כלום.
אז הוא יכול לבקש בשביל אחרים, וזה שיא עוצמה. אז כשרבי חנינא בן דוסא מבקש בשביל אחרים, מהשם יתברך,
זה עובד, כי הוא לא מבקש
כלום בשביל עצמו.
אז זה הגמרא אומרת,
המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר,
הוא נען התחילה.
אני צריך אותו דבר, אדם צריך
שידוך לילד שלו, הוא צריך.
והוא מתפלל על הילד של החבר שלו.
הוא מתפלל בכל הכוח, הקדוש ברוך הוא. אז הוא... זו תפילה עוצמתית, הוא נען התחילה, כי זו תפילה מאוד מאוד עוצמתית.
זה השליחות הזאתי,
להיות בציר של נתינה, זו הייתה השליחות שלהם.
וההתמודדות מול סביבה שהיא טיפה סביבה עוינת, ומול הבושה, שהבושה זה כוח מאוד מאוד גדול,
שלא נעים ממנו.
ההתמודדות הזאתי, ובסוף ההסכמה של אשתו של רבי חנינא
להיות חלק מהסיפור.
היא מקבלת את השליחות ברצון.
עם בעליו אנחנו,
היא מבינה שזה חלק מהשליחות. היכולת שלך לקבל,
היכולת המוסרית שלך לתת לכולם היא תלויה בזה שאתה לא מקבל כלום.
כלום. בקצה.
בסדר?
היה פה בירושלים ראש עיר אחד,
קראו לו ניר ברקת,
והוא היה מרוויח כמה, אתם יודעים?
שקל בשנה. הוא לא רצה להרוויח כלום, אמרו לו אין דבר כזה, לפי החוק.
נדמה לי שגם היה הוא לא מקבל, הוא...
הוא לא לוקח את ה... הוא לא מושך... מה?
כן, והוא לא מושך את המשכורת שלו.
כן, יש לו איזה כאילו יתרה של איזה מיליון וחצי שקל.
אז הוא בסדר, הוא היה יהודי עשיר ממקומות אחרים, מה הוא היה לא אוהד?
צ'ק פוינט, מה היה שלו?
בהייטק ומשהו?
אמרו לו, לא קרה, אמרו להם, אז אמרו להם, שקל בשנה. משקל בשנה היו הפרישו לו ביטוח לאומי, הפרישו לו מס הכנסה, הפרישו לו זה.
משקל, חמישים אחוז, זהו, בסוף.
אז הוא בסוף נכנס לו נטו עשרים אגורות, לא יודע כמה.
העמדה המוסרית
של אדם שלא לוקח לעצמו כלום,
היא מטורפת.
אני אומר לך, תשמע, מה אתה רוצה ממני?
אני פה, באתי רק בשביל ירושלים.
זה עוצמה אדירה, זה מפחיד כמה שזו עוצמה אדירה.
זאת אומרת, שמע, אני לא...
אז רבי חנין לבינדוסה יש לו, זה אדם, עוצמה אדירה של תפילה.
הוא סוג של מחייה מתים,
רבי חנין לבינדוסה. הגמרא אמרה, אולי אנחנו נלמד שום הבא עוד סיפורים על רבי חנין לבינדוסה.
הגמרא מדברת על כך שהוא,
פעם היה איזה ערוד שהיה ממית.
סוג של נחש.
אז הוא אמר, איפה?
תראו לי אותו, בא, שם את הרגל שלו על הפתח של הערוד, הערוד נתן לו ביס והערוד מת.
ואז הוא הביא את הערוד לבית המדרש ואמר, בניי ראו שלא הערוד ממית אלא החטא ממית.
עוצמה אדירה, פנימית,
חזקה ביותר,
של רבי חנינה בן דוסה.
זה נובע מ...
זה נובע מהיכולת שלו להיות
בציר של שליחות של נתינה.
והסיפור הוא איך אשתו מצטרפת לדבר הזה. אשתו, כאילו, היא מחוברת למציאות. הוא רבי חנין בנשמה מיוחדת, אבל היא מחוברת למציאות. היא ילדה לו ילדים גם,
וכל זה.
נכון?
היא אומרת לו, תשמע, אני מתביישת פה. אני אומר לה, בסדר, את לא חייבת.
את לא חייבת. הוא זורם איתה, זה מאוד יפה. הוא יכול להגיד לו הפיטור, השכיחות שלנו. הוא אומר לה, אני איתך. את אשתי, כאילו, אשתו זה כמו הגוף שלו.
זה כאילו, הרגליים על ה... אני איתך.
הבן בא להתפלל וכל זה, אבל אז מראים לה בחלום, מראים לה בחלום זה כאילו מראים לה את החזון.
הוא אומר לה,
הוא לא אומר לה, תבחרי מה את רוצה, איפה אנחנו רוצים להיות.
אם את רוצה להצטרף אליי לשליחות, זה השליחות שלנו.
שליחות שלנו זה להיות בציר של נתינה. אם אנחנו לא נראה, זה יהיה לנו
חסר בשליחות, ואז היא מצטרפת.
נכון, נכון, אני גם חושב.
נכון, נכון, אני גם חושב.
יהיה רצון שנזכה לדעת מה השליחות שלנו ונלך אליה ככה עם כל הרגליים, שלוש רגליים,
לא רק שתיים.
ברוכים תהיו רבותיי, נעמתם לי מאוד.
