חברים,
יש פה, אנחנו לומדים פה כעסור חכמינו, ויש פה סיפור נפלא לכבוד פסח.
נדמה לי שזה השיעור האחרון לזמן חורף, הארוך שהיה לנו,
ונראה מה הקדוש ברוך הוא ייתן לנו מהסיפור הזה.
אומר לנו המדרש, מעשה ברבי חיה, זה מתורגם, כן?
מעשה ברבי חיה הגדול ורבי שמעון בן חלפתא,
שהיו יושבים ועוסקים בתורה בבית המדרש הגדול בטבריה בערב פסח.
אגב, הם היו זוג, הם היו תלמיד ורבו,
והאגדה המפורסמת עליהם,
תודה.
ברוך אתה, אדוני אלוהינו מלך,
אדוני היושב-ראש, הכול נגדו.
האגדה היותר מפורסמת עליהם זה מעשה ברבי חייא הגדול ברבי שמעון בן חלפתא,
שהלכו בבקעת ארבל באיילת השחר, שהלכו בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה.
אמר לו רבי חייא לרבי שמעון בר חלפתא,
כך גאולתם של ישראל.
ותחילה היא באה קמעה קמעה,
ואחר כך היא
פרה ורבה,
ואחר כך היא מצפצפת,
ואחר כך
מרטבת והולכת, משהו כזה, זה המדרש.
אז הם עשו טיול גם, הלכו בבקעת ארבל, זינת טבריה, ראו את אלד השחר מהגולן, מהרי הגולן, אז עשו,
אמרו משל על הגאולה.
אז כאן זה אירוע אחר, ערב פסח, בואו נגיד שהסיפור הזה קרה בערב פסח,
כמו סתם, הודעת התנא ככה סתם, ערב פסח, ראשונם לומדים תורה.
למרות שכתוב בגמרא במסכת
ערבי פסחים,
שערב פסח זה אחד מהזמנים שמבטלים בהם תורה בגלל ריבוי ההכנות, אין מה שהם למדו תורה.
שזה זמן מיוחד,
בסדר?
זה אומר שיש פה, צריך לשים לב לזמן הזה.
נכון, הגמרא אומרת, רבי עקיבא אומר שאין מבטלים תלמוד תורה, אלא בערב פסח ובערב יום כיפור. והמדרש אומר, הם למדו תורה או בערב פסח או בערב כיפור. בשני הזמנים שבהם
דווקא נהגו לבטל תורה,
שמעו קולם של בני אדם הומים, שומעים בחוץ, תביאי, תמכור את זה.
אמר רבי שמעון
לרבי חייא, הבריות הללו, מה עסקיהם?
מה,
כאילו, הוא לא מבין מה קורה.
מה הרעש?
אמר, מי שיש לו לוקח, מי שאין לו, הולך לבעל מלאכתוב, הוא נותן לו.
לפני החג, מי שיש לו קונה, מי שאין לו,
הולך לבוס שלו, אומר לו, תשמע, תן לי הלוואה, לכבוד החג, אני צריך הלוואה,
תעזור לי, נכון.
אמר לו רבי שמעון,
אם כן הוא,
אף אני אלך אצל בעל מלכתי והוא נותן לי. אה, ככה זה עובד? אז אני, אין לי, אני עני, מרוד.
אני אלך למי שאני עובד אצל עצמי, אני עובד.
חדוש ברוך הוא.
אני צריך את זה.
יצא מחוץ לעיר להתפלל במערה הזו של טבריה, כנראה הייתה מערה ידועה,
וראה יד, מושיטה לו מרגלית אחת,
והביאה אצל רבנו.
קיבל יהלום.
אמר לו,
זו מנין לך, מאיפה המרגלית?
דבר יקר הוא, זה שווה הרבה כסף.
טוב, עכשיו ערב חג אין זמן, אלא אלה שלושה דינרים, קח,
על חשבון הדבר הזה, שלושה דינרים, ועשה כבוד היום,
ואחרי יום טוב נכריז עליה, נכריז, לא הכוונה שבת אבידה, נכריז, הכוונה נברר כמה היא שווה,
ותיטול דמיה כמה שתעשה, תרוויח.
נטל שלושה דינרים והלך ולקח מקחות, ובא לביתו. קנה מצרכים,
קנה יין, קנה עוף, לא עוף, מה עוף? בשר.
קנה דגים, טבריה, קנה מושט,
מושט טבריה.
קנה, מה עוד קנה?
סלטים,
קנה מצות,
קנה סקניות, בא עם סלים הביתה.
אמרה לו אשתו, שמעון, התחלת גונב?
איזה אישה.
נהי את הגנב?
יש לה בעל אברך, צדיק.
שמדבר עם הקדוש ברוך הוא, והוא שולח לו מיד, והיא אומרת לו,
נהיית גנב?
כל נכסיך אינם אל המאה המעות.
קורא לך דרוויש, יש לך בקושי כסף לנסיעות.
אוטובוס.
אלו המקחות מהיכן לך, מאיפה אתה קורא לדבר הזה?
אמר לו, מה דואגת? הקדוש ברוך הוא נותן, פרנס הקדוש ברוך הוא.
אמרו אלוהים, אתה אומר לי, מהיכן? אין אני תואמת כלום. שביתה.
אני לא, עד שאתה לא תגיד לי מאיפה, אני לא מוכן.
מיד סיפר לה, ואמר,
כך התפללתי לפני הקדוש ברוך הוא, ונתני מהשמיים.
אמרה לו, רוצה אתה שתהיה חופתך בעולם הבא חסרה משל חברך מרגלית אחת?
אתה רוצה?
מקבל את השכר בעולם הזה במקום בעולם הבא?
אמר לה, מה אעשה?
אמרה לו, לך, אחזיר המקחות לבעליהם,
הדינרים לבעליהם והמרגלית לבעליה. תחזיר הכל.
הכל.
את הדינרים תחזיר לרבי שמעון, את המקחות,
את מה שקנית,
תחזיר לדוכנים,
ואת המרגלית תחזיר.
הוא הצטער מזה.
נו, מה, מה רוצה האישה? מה, מה יש לה? עד שהקדוש ברוך הוא מפנק.
מה?
כששמע רבנו
שרבי שמעון מצטער,
שלח והביא את אשתו.
אמר לה, כל הצער הזה תצטער את אותו צדיק. מה את רוצה ממנו? מה יש לך?
זה מפנק אותך לכבוד החג.
אמרה לו, מה אתה רוצה? שתהא חופתו, חסרה משלכם, מרגלית אחת לעולם הבא?
מה אתה...
אמר לה, ואם תהא חסרה, אין בנו מי שימלאנה?
בסדר, יהיה לו חסר את הדחויות.
אנחנו נעביר לו מהזכויות שלנו.
אמרה לו רבי, כלום נזכה לראות פניך לעולם הבא?
לא כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו?
מה זה ניתן? אין מעברים, כל צדיק הוא במדור בפני עצמו.
צריך להבין מה זה, מה הכוונה?
הודה לה.
הרב
הגדול, רבי חייא הגדול, הודה לה אישה.
הייתה אישה, אישה, זה לא, כן?
רצינית.
כיוון ששמע רבי שמעון כן, הלך והחזיר.
כיוון שפשט ידו להחזיר את כל הזה וגם את המרגלית,
מיד ירד המלאך ונטלה.
כשנטל לו את הרבי שמעון, הייתה ידו למטה.
ככה.
וכשהושיט להחזיר, הייתה ידו למעלה.
כאדם המלווה לחברו.
אמרו רבותינו, הנס האחרון קשה מן הראשון,
שדרכם של עליונים ליתן ואין דרכם ליטול.
זה הסיפור.
עכשיו, הסיפור הזה הוא סיפור על חירות,
לדעתי.
אני חושב שזה הסיפור על הרמה הגבוהה ביותר של חירות שאפשרית.
בסדר? הרמה הכי גבוהה, אולי הכי גם קשה, הכי מורכבת.
אבל הסיפור הזה נותן לנו כאן ממש, אני חושב,
כלים מאוד מאוד חשובים לחיים של חירות.
וצריך לפצח את הסיפור הזה,
להבין אותו.
כל פנים, קורה בערב פסח.
זה ה...
אז בואו ננסה ביחד, ככה להבין.
מה הסיפור פה.
אני רוצה להתחיל...
בואו נדבר רגע על סוגים שונים של חירות. אמרתי שהסיפור הזה הוא החירות ברמה, יש כל מיני סוגים של חירות. החירות הכי בסיסית
זו חירות שאדם,
הוא לא משועבד על ידי אנשים אחרים.
לא שואלים לו את החירות פיזית, הוא לא באיזה כלא או בית הסורים או במדינה שאי אפשר לצאת ממנה. כאילו זה הכי...
הוא לא מצרים את צעדיו, הוא לא... אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, בסדר?
זה הדבר הכי בסיסי.
היו הרבה מאוד שנים,
שהרבה בני אדם היו משועבדים בכל מיני מדינות דיקטטוריות. עד היום יש מדינות כאלה, אולי מדינה אחת כזאת, צפון קוריאה,
שבני אדם משועבדים שם.
זה החירות הכי הכי בסיסית, נכון?
חירות נוספת זה שהאדם לא משועבד על ידי...
אף אחד לא מכריח אותך, אין פה איזה איום,
אבל יש לחצים חברתיים, מוסכמות,
דברים שמקובלים לא נעים,
אז הוא לא רוצה לעשות משהו, אבל הסביבה,
לחצים חברתיים כאלה ואחרים.
נכון, זו התנועה הכי הכי בסיסית של חירות.
אם תרצו, המעבר הכי הכי פשוט מעבדות לחירות
זה המעבר מילדות לבגרות.
ילד הוא עבד.
אם אתם רוצים לדעת מי זה עבד, זה ילד.
הוא עבד לרצונות שלו, הוא לא יכול להתאפק.
הוא עבד לאבות שלו, הוא רוצה כל דבר מיד ועכשיו.
ומכיוון שילד הוא עבד, אז ההורים מתנהגים אליו.
כלומר, אני לא מכיר עוד אדם,
כאילו, אני אתאר לכם כרגע תיאור של עבד. מה זה עבד? אתה שולט על הזמנים שלו,
מה הוא יאכל, מה הוא ילבש, מתי הוא יגיע, מתי ילך, לאן הוא ילך ראשון, מה הוא יעשה.
זה בדיוק מה שהורים,
על ילדים קטנים,
ומזל שכך,
הורים על ילדים קטנים צריכים לדעת בדיוק איפה הם נמצאים, מה הם אוכלים,
לאן הם ילכו כאחרת הילד.
והמעבר מילדות לבגרות הוא בעצם מעבר מעבדות לחירות.
לאט לאט הילד מצליח לנהל את עצמו ולהיות בן חורין ולהתגבר על לחצים חברתיים, ואם הוא יראה סוכרי על מכר, הוא עכשיו יבכה וישכב על הרצפה ויגיד על מכר, אני רוצה, הוא ידע להתאפק, וזה כאילו.
אז זה החירות.
הכי הכי בסיסית.
חשובה מאוד.
יש חירות
יותר עמוקה,
וזה שאף אחד לא כולא אותך מבחוץ, אבל אתה כולא את עצמך.
אתה כולא את עצמך.
בסדר?
אף אחד לא מכריח אותך.
הבית כלא הולך איתך לכל מקום,
וזה תאוות,
התמכרויות,
יצרים,
טלפון שכל הזמן, אף אחד לא מכריח אותך, אתה יכול לבחור מה שאתה רוצה, אבל מי ששם המוהנדס שמתכנן את הטלפון, מתכנן שהוא כל הזמן יפתה אותך וימשוך אותך ואתה תהיה איתו, ואז אדם מוצא את עצמו שהוא לא רוצה, הוא אומר, זה גרוע, אני חייב להתגבר, והוא כל פעם
מוצא את עצמו משתעבד לדבר הזה, מעצמו.
זה כמובן רמת כלא מאוד מאוד מתקדמת, שלא צריך לשים אותך בשום מקום, הכלא בתוכך.
השתילו לך כמו איזה שבב כזה, והוא כל הזמן משעבד אותך.
טוב,
גם מזה צריך להשתחרר לפני פסח.
אבל הסיפור הזה עוסק ברמת חירות אחרת לגמרי.
הרבה יותר עמוקה, אני חושב,
וזו היכולת שלנו
לבחור בין טוב לטוב, לא בין טוב לרע, אלא בין טוב לטוב,
אבל טוב אחד זה השליחות שלי,
טוב אחד זה לא השליחות שלי.
הכל טוב.
שום דבר כאן הוא לא רע.
שום דבר כאן הוא לא זה.
אבל דבר אחד הוא הסיפור שלי בעולם הזה, או השליחות שלי, ודבר אחר הוא לא הסיפור שלי.
ולהצליח להיות נאמן, זאת המילה, אולי, נאמן
לשליחות שלי.
צריך להיות נאמן לצורת החיים שהאירה לי והבריקה לי בשלב מסוים בחיים שזה האירוע שלי,
להצליח להיות נאמן לדבר הזה,
ולא למשהו אחר שהוא גם טוב, והוא גם ראוי, והוא גם נחמד, והוא גם זה, אבל הוא לא שלי.
הכותרת כאן, איש את עמיתו,
הבאתי אותה בגלל שיש, גם כתבתי את זה כדי שאני אזכור.
בקוצק היו אומרים ככה, יש פסוק בתורה, ולא תונו איש את עמיתו,
בעין, זה פסוק באיזה פרשה?
בהר.
כן, נכון.
פשוט, תודה, פשוט בהר.
אני חשבתי קדושים, אבל אתה צודק, בהר.
אז בקוצק היו אומרים,
היו קוראים את הפסוק הזה, אבל באלף.
ולא תונו איש את אמיתו.
את האמת שלך, אל תונה.
מה זה האמת שלי?
שהאמת הוא אוניברסל? לא.
לכל אדם יש את נקודת האמת שלו,
ואסור לו לעשות הונאה לנקודת האמת הפנימית שלו. איך אני אעשה הונאה? אני אחליף את האמת שלי באמת של מישהו אחר.
זה ניסיון.
ניסיון זה לא קל בכלל.
זוהי הרמה הכי גבוהה של חירות. אני אתן אולי משל, ואז ניכנס לסיפור הזה.
זה לא כזה משל, זה עניינים של וכולי. נגיד שהאדם החליט שהוא,
שהוא,
כשאני עושה חופות, עורך חופות,
אז צריך למלא את הטופס
של העדים.
מי הם העדים?
אז העדים צריכים למלא את ה... או אני ממלא בשבילם, או שהם מלאים לעצמם, צריכים למלא את הפרטים שלהם. שם, זה, זה, זה, זה, והטלפון, ואז כתוב משלח יד.
כבר קרה לי כמה פעמים שהעדים אמרו לי, הרב, מה זה משלח יד? מה,
נראה לו מקצוע, מה אתה עובד?
אז זו שאלה נורא מעניינת.
שאלה מאוד מעניינת, משלח יד, מה אתה כותב?
מה אתה כותב?
קרה לי כמה פעמים שאנשים שהם
היו מנהלים מאוד מאוד גדולים, היו זה,
היה לי פעם איזה מישהו שהיה עד בחופה שערכתי, שרק אחרי שסיימנו את החופה הבנתי שהוא פרופסור מאוד בכיר באיזושהי אוניברסיטה, חוקר, ידוע וכולי.
מה המשלח יד?
מורה.
ככה הוא כתב.
מבין כל הדברים, אני מורה,
זה הסיפור שלי.
זאת נקודת האמת.
כל שאר הדברים, בסדר, אבל אחי, אני אוהב, נקודת האמת שלי זה...
עכשיו, נגיד שאדם הוא מורה. הוא אומר, משלח היד שלי, או משלח הלב שלי, זה מורה.
עכשיו באים ואומרים לו, וואה, בוא תהיה מנהל.
זה קידום.
זה גם קידום באותה מערכת. לא אומרים לו, בוא תהיה איש צבא, בוא תהיה, לא יודע מה, רופא. הוא אומר, בוא תהיה מורה, מנהל.
אבל לאמיתו של דבר ולאמיתו של אדם,
מורה ומנהל זה שני עניינים נפרדים לגמרי.
מורה עסוק בתלמידים,
מנהל עסוק במורים.
הכיתה של המנהל זה המורים.
כלומר, אתה עובר מלעסוק, נגיד שאתה מורה לכיתה יא-י ב',
חבר'ה,
על תחילת הדרך, בגרי, בגרויות, צבא, ישיבת הסדר, הפתח של החיים,
עם כל הרעננות,
עכשיו אתה עובר לעסוק עם מורים,
ההוא 15 שנה במערכת, ההוא 20 שנה במערכת, ההוא מורה צעיר, ההוא מורה מתחיל, זה אירוע אחר לגמרי.
יכול להיות.
יכול להיות שמראש הלכת להיות מורה כתוצאות מנהל.
אבל השאלה שאדם צריך להשאיר את עצמו, זו נקודת האמת שלי?
זה שלי?
ואם זו נקודת האמת שלי, אז מצוין.
ואם לא,
אני אהיה מסוגל להגיד,
אני אהיה מסוגל להגיד להצעת הקידום הזאת, לא, זה לא מתאים לי, אני רוצה להישאר עם מורה כל החיים?
מה?
לא. מסוגל לחזור?
ניסיתי וזה הלך, בתור שליחות, כי אמרו לי וכל זה, ו...
האם אני מסוגל להגיד, אוקיי, קדנציה ואני חוזר?
אחרי שיש את כל הקובי 19 והעניינים וזה.
מי שמכיר את הרב שמעון אדלר, זכר צדיק לברכה,
הכרת אותו, אלי?
הוא היה ראש החמ״ד לפני, לפני, לפני.
כלומר, הוא היה כמו שר החינוך של כל החינוך הדתי,
וכשהוא סיים את התפקיד שלו, הוא חזר להיות מורה בכיתה
במוסד שהוא הקים, חברו אותה בכפר בתיה, שזה לכל מיני מתוקים שמסגרות רגילות התקשו להאכיל אותם, הוא חזר להיות מורה שם.
ראה שהוא כאילו בית הידע מאוד מיוחד, מאוד מיוחד.
זה הסיפור,
אני חושב.
וזאת דרגת החירות הגבוהה ביותר.
כי זה לא בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, זה הכל טוב.
מורה זה טוב, מנהל זה טוב, הכל טוב, נכון?
את שניהם צריך.
את שניהם צריך.
ולכן זו רזולוציה מאוד מאוד מדויקת, אוקיי, צריך, צריך, אבל האם זאת הנקודה שלי?
האמת שלי?
שליחות שלי?
אני חושב שזה הסיפור.
בואו נראה איך זה נכנס בפנים קצת, בסדר?
רבי שמעון בר חלפתא יושב ועוסק בתורה, הוא עוסק בתורה גם בערב פסח. כלומר, השליחות שלו בעולם,
הוא,
השליחות שלו זה,
לא עניין אותו,
אני לא אומר אם זה כרגע, אני לא מביע עמדה,
אם זה נכון או לא נכון, בסדר? אני לא כרגע זה.
אבל רואים שהוא לא מחובר, לא עניין אותו לא כסף, לא זהב, לא עניינים, לא רכוש,
גם לא זה. הוא גם, זה משהו שהוא גם לא מבין מה המהומה, מה ההמולה וכל הדברים האלו.
עם התורה, ואשתו איתו, יש לו אישה שחפצה בדבר הזה.
ופתאום ערב חג, והוא מבין שהוא,
אני מניח שמצות היו לו, בסדר? מצות מן הסתם היו לו, כן? לקיים את המצוות של מצות וארבע כוסות היה לו, אבל לא הרבה יותר מזה.
אז הוא אומר, רגע,
למה כל הענייני עולם הזה?
אני יכול לדלג על זה ישר.
אני מבקש מהקדוש ברוך הוא והוא ייתן לי.
הוא הולך,
הקדוש ברוך הוא בעל המלאכה, כלומר, אני עובד אצלו.
זה ה...
הוא אחראי עליי, אני עובד אצלו, אני הולך, מקבל.
ואז הוא מגיע הביתה.
ורבותיי, לדעתי, פה נמצא אולי ה...
פה נמצא האירוע הגדול של הסיפור הזה.
האירוע הגדול של הסיפור הזה, שזה האדם היחיד בעולם
שמסוגל לדייק אותן
ולהגיד לאדם, תקשיב, זה השליחות שלך וזה לא השליחות שלך,
זאת אשתו של האדם.
למה?
כי בני זוג נשואים, יש בהם איזה פרדוקס.
מצד אחד, איש ואישה נשואים,
הם האנשים הכי קרובים זה לזה בעולם.
אין אנשים יותר קרובים מאשר זוג נשוי.
יש להם מערכת יחסים מלאה, שלמה, הכוללת את כל המרכיבים,
גם נפש, גם רוח, גם גוף.
הם גם מנהלים בית ביחד, יש להם גם ילדים ביחד.
מצוין.
אז הכי קרוב.
מצד שני,
אשתו של האדם, ושל בני זוג,
אז נגיד התחתנו בגיל 20, אז היא הכירה אותו רק בגיל 20. כלומר, זה לא מישהו שמכיר אותך מילדות, עם כל ההרגלים וכל זה, זה מישהו שהגיע בכלל מעולם אחר, הוא הכי קרוב אליך מצד אחד, מצד שני הוא מגיע בכלל מעולם אחר.
אז זה מין יכולת כזאת שמישהו שנמצא מאוד מאוד קרוב אליך מצד אחד, מצד שני הוא מסוגל לראות את הדברים בזווית אחרת ולהאיר את עיניך,
בסדר?
אם זה מישהו מאוד מאוד קרוב, כמו הורים, כמו אחים, אז מרוב שהוא קרוב,
אז הוא רואה את הכל אותו דבר כמוך, אז בסדר,
אחים גדלו באותו בית, רואים את הדברים.
אם זה מישהו רחוק, אז תאמרו טוב, הוא רחוק, הוא לא מבין אותי. אבל זה מישהו כל כך קרוב, שהוא כל רגע יכול להגיד לי, תקשיב, זה לא הסיפור שלך, אתה לא רואה?
זה מין איזה...
זה מה שקורה, מגיע הביתה, אשתו אומרת לו,
אתה גנב?
למה היא מתכוונת?
מה, היא חושבת באמת שבעלה גנב כסף?
בדיוק.
מה, התחלת פה לגנוב איזה...
אני חשבתי, אמרה לבעלה, שאנחנו לקחנו על עצמנו לחיות את החיים שאנחנו חיים בגלל הלכתחילה שבדבר,
שצריך שיהיה בעם ישראל כאלה אנשים שמקדישים את זמנם לתורה בצורה טוטאלית,
והם, אני לא רק אדבר על מצוות מלחמה, שזה לא קשור, זה חתן מחדרו וכלה מחופתם, אבל במצב שאין להם, זה,
מקדישים את זמנם לתורה,
אין להם שאיפות לא לכסף,
לא לזהב וגם לא להרחבה, ובגלל הדבר הזה הם מסתפקים באמת במועט, בסדר.
ליל הסדר, מה צריך כדי לקיימת ליל הסדר?
שתי הלכסה, שלוש מוצות וארבע כוסות יין, כמה זה עולה?
מאה שקל? זהו, יש לנו לעשות את זה.
פתאום אני רואה שאתה פה,
באת לעשות לנו כאן ליל סדר של גביר.
עם זה, ועם עניינים, מה?
עוד מעט למה אתה דואגת? הקדוש ברוך הוא דאג לי. הוא אומר, תקשיב, תקשיב, תקשיב, תקשיב, תקשיב טוב.
אני ואתה שותפים.
אתה לא תגיד לי, אני מסדר את העניינים ואת לא יודעת.
אני איתך ביחד.
אנחנו יודעים הכל אחד על השני ועושים את הכל ביחד.
אתה לא מספר לי, אני לא אוכלת, נגמר הסיפור.
זהו.
אנחנו שותפים, זה הכוח שלנו.
קיבלנו על עצמנו, שנינו, את המשימה הזאת.
נכון? לא היינו חייבים, לא כולם כאלה. היו כאלה חכמים שעבדו.
תודה, ברוך תהיה.
היו כאלה חכמים, תודה, ברוך תהיה. היו כאלה חכמים שעבדו, היו כאלה חכמים שהיו עשירים.
אנחנו קיבלנו על עצמנו 20, אתם יודעים מה זה מזכיר לי?
זה מזכיר לי,
רבי שמעון בן חלפתא, מזכיר לי
את רבי חיים קניאבסקי.
זכר צודיק לברוכה,
מנוחתו כבוד, נפטר בט״ו, אדר לפני שנתיים.
לא מזמן היה יורצייט.
רבי חיים קניאבסקי,
זכר צודיק לברוכה,
הוא לא היה לו שום תפקיד רשמי. בסוף, בשנותיו האחרונות, לא יודע, אחרי שנפטר הרב שטיינמן, נדמה לי,
אז הוא היה המנהיג של הציבור החרדי וכל זה, אבל הוא לא היה,
למיטב ידיעתי הוא לא היה ראש ישיבה בשום מקום, נכון?
אבנר.
מלגה מכולל חזון איש.
כן, הוא היה אברך.
הוא אברך בכולל חזון איש, לומד, ותודה, ברוך תהיה. תודה רבה על העזרה, ברוך תהיה.
הוא אפילו לא היה, נדמה לי, גם לא רב בית כנסת, נו, אפשר. מה הוא היה?
כור גרעיני שיושב ולומד תורה.
כור גרעיני כזה,
שהוא כל התורה כולה, שר התורה, בקיא בכל חדרי התורה,
יושב ולומד.
באים אליו, מפריעים לו, בגדול, כאילו כל מה שהגיע אליו הפריע לו, ביטל אותו מתורה, זה היה. הוא קור גרעיני כזה,
מגנט שנשלחים אליו, זה הסיפור. אתה לא חייב להיות כזה, אתה יכול להיות משהו אחר, אתה יכול ללכת לעבוד, אתה יכול ללכת ללמוד, אתה יכול להיות רם, זה... הוא היה קור גרעיני של תורה, זה רבי שמעון בר חלפתא ואשתו, זה מה שקיבלנו על עצמנו.
ולכן הוא לומד תורה בזמן שאנשים אחרים לא לומדים תורה, כי זה עומד עליי.
האירוע הזה עומד עליי.
אני כרגע מחזיק את התורה בעם ישראל, עובד.
ובשביל הדבר הזה,
אומרת לו אשתו, היינו מוכנים לשלם מחירים.
ובשמחה, המחירים האלו, השותפות הזאתי,
דלות ועניות, בגלל הדבר הזה.
פתאום אני רואה פה שאתה מנסה לגנוב איזה זהות שהיא לא שלנו.
בוא תגיד, אתה רוצה אולי שנחליף?
אתה רוצה שנעשה משהו אחר?
אתה לא יכול להיות גם וגם.
החליט.
והוא אומר, לא, לא, לא.
אני לא אוכלת.
אנחנו בעסק הזה ביחד.
הוא שם אותו בפינה,
ואז הוא מצטער.
ואז רבי חייא קורא לה לבירור.
אומרים לו, מה הבעיה? תני קצת ככה, מותר לכם.
אז היא אומרת לו, רגע, רגע, אני רוצה להבין.
אני יודעת שמותר לנו.
אבל האם זה לא נכון שלכל צדיק יש מדור משלו, איך זה כתוב?
כל צדיק יש לו מדור בפני עצמו.
מה הכוונה?
מה קודם כל צדיק יש לו מדור בפני עצמו?
מדור
שהוא גר שם.
זה לב הסיפור.
כלומר,
קודם כל,
להיות צדיק זה,
לא בטוח שאדם בוחר בזה, יכול להיות שהוא נולד כזה.
זה שליחות.
זאת שליחות.
זאת שליחות.
ואדם שהוא הולך בדרך צדיק, הוא צריך להבין בדיוק היטב מה השליחות שלו, כי זה המדור שלך.
אם אתה לא תהיה, כאילו אם אתה לא תבין מה השליחות שלך,
אז אתה תהיה, המדור שלך יהיה ריק.
אני אספר סיפור כדי להבין מה הכוונה, בסדר?
האמת, זה סיפור שקראתי אותו, אבל אחרי זה ראיתי סרטון
של האדם שהסיפור הזה היה איתו, שהוא סיפר את זה.
והסיפור הולך ככה.
הרבי, בשנות הנשיאות הראשונות שלו,
הוא היה בקשר עם איזה פרופסור יהודי,
שהיה כזה, אתם יודעים, בארה״ב היה שם,
הכל היה כזה רעוע, הפרופסור הזה היה על גבול ההתבוללות,
והוא היה כותב מכתובים לרבי, והרבי היה עונה לו ומדריך אותו ומקרב אותו וכל הדברים האלו
וכל זה.
בשנה אחת מסוימת הרבי העביר שיחה
על תורת האבולוציה
של דרווין,
והראה את הכשלים המרובים שקיימים בתורה הזאת,
בשיטה המדעית הזאת. יש בה כשלים מרובים,
גם אם נגיד שאין בה כשלים,
היא מתאימה לאורך הדה-מאמנות, אבל הרבי בשיחה הזאת בחר להצביע על הכשלים שיש בה, בסדר? כגון
אם אתה אומר שהכל התפתחותי, אז
עד היום לא מצאנו
לא מצאנו עדות אחת לכאלה שהם בדרך.
כאילו, אוקיי, אריה, איפה ההוא שהיה לפני אריה?
איזה שלד, איזה משהו, איזה... לא מצאו, כולם וכו'.
הרבי אמר, סליחה.
הפרופסור הזה כתב לרבי מכתב חריף.
הוא גם היה כזה.
הוא אומר לו, אני מאוד מעריך אותך, כבוד הרבי, וזה, אני מאוד מבקש ממך לא לדבר על דברים שאתה לא מבין בהם.
דיברת, לא,
הוא אומר שם בסרטון שהוא קרא את השיחה הזאתי והוא נורא נורא כעס, ואז הוא בא לדבר עם השליח
שהוא היה איתו בקשר שם,
הוא אמר, תראה את הרבי שלך איזה שטויות הוא מדבר וכל זה, איך זה יכול להיות,
שהרבנים מדברים על מה שהם לא מבינים,
וככה זה, מספיק, כאילו, כל דבר תתחיל לבטא.
אז השליח אמר לו, תקשיב, תכתוב לרבי. הוא אומר, לא, אני אכתוב, תכתוב, תכתוב.
אז הוא כתב לרבי מכתב, ויש שם בסרטון המאיים את הצילון במכתב,
מכתב כזה נכנס בו,
כאילו אומר לו, רבי, אתה יודע, אני מאוד מעריך אותך, ואתה אדם מאוד גדול וכל זה, אבל לא, אל תתבטא בדברים שאתה לא מבין בהם, זה כאילו המדע, זה מקצוע, אתה לא למדת המדע.
ואז הוא הביא לו מלא מלא טענות להראות לו שאמרת דבר כזה בשיחה, וזה לא נכון, אמרת דבר כזה, וזה לא נכון, הוא אמר מלא סליחה, טוב.
והרבי לא ענה לו, כלומר, במכתב הבא של הרבי, הוא התעלם מהמכתב הקודם,
והמשיך לדבר איתו על דברים אחרים שתימרו לפניכם.
אז הפרופסור הזה אומר, אה, הוא אומר ככה,
אמרתי לעצמי,
הוא לא עונה לי,
סימן שהוא מבין שהוא טעה.
אז הוא אומר, אני לא, אבל לא ויתרתי.
כתבתי לו מכתב, אמרתי לו, ומה לגבי המכתב הקודם שלחתי לך ממלא מלא טענות, לא ענית לי.
ואם לא ענית לי, סימן שאתה מודה לי, אז מצוין, אז כאילו,
אז אני מקווה שמכאן והלך לא תתבטא יותר בעניינים מדעיים, ככה, ממש, חוצפה.
טוב,
הרבי המשיך לענות לו בזה.
שנה וחצי אחר כך,
הרבי כותב לו מכתב.
אחד מהמכתבים,
הוא עונה לו הכל, ואז הוא אומר לו, אתה זוכר שלפני שנה וחצי שלחת לי מכתב וכל זה, ולא עניתי לך.
אז אני רוצה עכשיו לענות לך.
לגבי הטענה שטענת,
ככה התשובה, לגבי הזה, תסתכל מחקר כזה או אומר אחר, כאילו, עונה לו.
אז הוא אומר לו, ואם תשאל, למה לא עניתי לך לפני כן?
הוא אומר, תראה, כי אז אתה היית בתחילת הדרך שלך להתקרבות.
ואני פחדתי שאם אני אענה לך,
אנחנו ניכנס לעניינים של התנצחויות וויכוחים.
ואז הרבי כותב את המילים הבאות,
והשליחות שלי בעולם
זה לקרב יהודים לאביהם שבשמיים,
ולא לנצח בוויכוחים.
עכשיו, כשאתה כבר קרוב וכבר בפנים, אז אני גם יכול לענות לך.
זה כבר לא ויכוח ו...
כמה גדלות צריך כדי להגיד,
אני יכול לנצח בוויכוח,
אבל השליחות שלי זה לא לנצח בויכוחים. זו האמת שלי.
אתם מבינים?
ויש לך את היכולת.
אתה יכול גם לנצח את הוויכוחים וגם לדעת מה הסיפור שלי.
עוד סיפור יש לי של הרבי, שמעתי מרבי ווי ווי,
שפעם בא אחד החסידי בובה מניו יורק,
בא לרבי ואומר לו, רבי, למה אתה לא הולך עם
הספוידיק הגדול הזה?
הרבי היה הולך עם קנץ' כזה.
אז הרבי אומר לו, למה אתה חושב שאני צריך ללכת עם הדבר הזה? הוא אומר, כי אם תלך עם זה, אתה יודע, החסידים רוצים ככה,
דמות וזה, וזה יותר מרשים.
אז הוא אומר לרבי, נו, ומה יקרה?
ואז הוא אומר, יהיו פה הרבה יותר חסידים.
אז הרבי אמר לו,
מאיפה החסידים האלה יבואו?
תראה, יש כאן בניו יורק קסר, יש בובו וסטפה, יבואו לכאן.
אז הרבי אמר לו, אם היית אומר לי שיבוא לפה אפילו אחד מהשומר הצעיר,
מאיזה קיבוץ, הייתי שם ארבע.
אבל בובו,
שיישארו בובו, זה טוב מאוד בשבילם.
זה לא, אני לא בשביל,
אני בשביל...
ובשביל החבר'ה מהשומר הצעיר, נראה לי שהכובע הזה מספיק,
הם לא צריכים יותר מזה.
מה השליחות שלי?
כיפה סרוגה, מה הסיפור?
אני מכיר יהודי מאוד מאוד מתוק, השם ישלח לו רפואה שלמה,
שהוא חבדניק.
והרבי הכריח אותו להישאר עם כיפה סרוגה, הוא אמר, אתה תישאר,
אתה צריך להיות שמה, זו השליחות שלך.
הוא אמר, ללכת, או שיש לך צדיק שיודע לדייק אותך, פה בסיפור הזה זה הצדיק, האישה.
היא הצדיקה שלו, אומרת לו, מה אתה עכשיו פה מתחיל, אנחנו לא גבירים.
אתה רוצה לגנוב זהויות? לגנוב, זה לא שלנו.
המדור שלך,
המדור שלנו זו ההתמסרות המוחלטת לתורה מבלי שום עניינים אחרים.
זה לא חייב להיות המדור שלך, אתה יכול גם מדור אחר,
יש בחירה.
אבל משבחרנו במדור הזה,
אז אני לא מעוניין את הסטיות הללו.
אני לא מעוניין שאתה תלך ותתפלל ותבקש מה.
אנחנו לא צריכים את כל הדבר הזה.
לא הבנתי.
אתה לא יודעת דווקא בעולם הבא.
נכון, מפני ש...
בעולם הבא הכוונה, בעולם הבא הכל מתברר.
מורידים את כל הזמן, ומתברר, הרי מה השאלה המרכזית בעולם הבא?
סתם בשביל התרגיל המתמטי. אתה רוצה לשאול שאלה? הרמת יד? עוד שנייה.
נגיד שאדם נפטר במוצאי יום כיפור.
יום הכיפורי מכפר על כל העבירות, נכון?
מאמינים בזה או לא מאמינים בזה?
נפטר במוצאי יום כיפור, אין לו עבירות!
אז על מה דנים אותו בשמיים?
איך?
בדיוק.
העבירות זה הסיפור הקטן, לא לעשות עבירות. יהודי לא עושה עבירות, איזה עבירות כבר אתה עושה?
מה, אנחנו
שולחים שבת, אוכלים כשר, הכל טוב, וזה בסדר מדרגות, וזה בסך הכל רוב היהודים, לא זה.
בן אדם לחברו, אנחנו כל היום הולכים ומרביצים לאחרים ומציקים להם? לא, גם בן אדם לחברו, מבקשים סליחה, ממשיכים הלאה.
את השליחות שלך עשית נשמה.
לא מה לא עשית, אלא מה כן עשית
עם החיים שלך.
וזה מתברר בעולם הבא.
אז בסוף העולם מה יתברר? שהשליחות שלך הייתה פה, ואתה היית פה, על יד.
אתה מכיר, הרבה יותר קשה,
נגיד, כשמישהו מזייף,
אז אתה אומר, בואנה, הוא מזייף, בסדר, אני יודע, אבל כשמישהו שר ליד,
זה הכי מעצבן.
הוא כזה על יד,
מזייף,
העל יד הזה חמקמק,
אז זה יכול לברוח לנו.
אני לא, כמו שאני חוזר, מורה, אני הייתי מנהל את זה.
נשמה, מי נתן לך סמכות לצאת לתת מהכיתה?
זו לא השליחות שלך בכלל.
בסדר?
זה, החירות האמיתית הזאת, לדעת, להגיד, זו האמת שלי, ואיתה אני הולך.
ואיתה אני הולך.
למרות שיכול להיות שמציעים לי יותר,
וזה באותו תחום, ובאותו אזור, ובאמת, כאילו...
עכשיו,
תבינו שהאישה תפסה את התפקיד בדיוק הפוך.
כלומר,
רבי חלפתא, רבי שמעון בר חלפתא הבין שהקדוש ברוך הוא הבוס,
וכאילו הוא עובד אצלו,
נכון, והיא אמרה לו, לא, לא,
אנחנו לא, כאילו, הוא לא הבוס שלנו ואנחנו עובדים את זה וצריך לפרנס אותנו, אלא אנחנו החלוצים שלו.
אנחנו החיילים לפני המחנה, אנחנו לא צריכים עכשיו, כאילו, אנחנו לא, לא מסתכל, כמו איזה מין חייל קרבי, שהוא לא עכשיו מסתכל בחשבון מה לראות כמה משכורת הוא קיבל בסוף החודש, זה לא מעניין אותו בכלל, הוא עכשיו מעניין אותו להיות החייל הכי טוב.
הוא מקבל גם משכורת, או כן או לא, זה לא משנה לו.
מה רצית לשאול?
כן, כן, כן, כן.
תגיד שהוא סתם לראות את זה. זה תלוי באדם.
פה, בסיפור הזה,
רבי שמעון בר חלפתא, זה האירוע.
אנחנו קיבלנו על עצמנו כמה שפחות
התעסקויות עם זה, להיות מרוכזים רק בלימוד תורה, ולכן הוא לומד תורה בערב פסח, ואשתו אומרת לו, על דעת זה, אני מסכימה לעניין הזה, הכל טוב.
על דעת זה אני רוצה.
למה? ככה, זה ה... יש אנשים כאלו.
בסדר? עכשיו, כל אחד ייקח את זה למקום שלו.
בסדר? נו?
זה מעשה ש...
נגעת בנקודה,
זה מעשה שלו. אתה אומר לנו כאן, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלו. רציתי, התלבטתי ללמד כאן סיפור של רבי נחמן היום.
מעשה מעני ומרגלית, אז יצאנו ידי חובה.
זה מעשה שלו, ולמה לא נדבר מאחרים?
למה לא נדבר מאחרים זה, אוקיי, הוא מרוויח, אני ארוויח יותר ממנו. אבל כאן היא אומרת, תקשיב,
החברים שלך, כל אחד מהם,
היא אומרת לו, נגיד רבי חייא, מה?
הם מדויקים.
הם מדויקים, ואתה פתאום התפזרת לי, מה קרה?
למה?
כמו שהם מדויקים, תהיה גם אתה מדויק במקום שלך.
בסדר?
כן.
זה צורך חג, כמו מועצה לפה,
וגם סוד של צורך רוחני מה שהוא עושה, כן?
נענה את החג.
לכן זה כל כך קשה.
אתה מבין? אם זה היה שהוא רוצה לקנות אופנוע ים, לעשות תווארות בכנרת, אז לא הייתה לנו בעיה בסיפור הזה, בסדר?
אבל לא.
זה לא משהו חומרי אפילו, אני חושב. אני מסכים איתך לגמרי.
אני, לדוגמה, לא הייתי, אני לא הייתי בוחר חיים כאלה, בסדר? אני לא הייתי בוחר חיים כאלה, אני, אבל הוא בחר את החיים האלו.
זו הייתה השליחות שלו, יש אנשים שמרגישים
וחשים תחושה פנימית,
שהסיפור, העניין שלהם זה ללמוד תורה בהתמדה 24-7 כל השנה, כולל בערב פסח,
כי מתוך תחושה הכי עמוקה שהעולם עומד על התורה שלהם, עמוד התורה.
בסדר, ולצורך הדבר הזה, הם משלמים מחירים, אולי הם פחות עם הילדים,
ודאי יש להם פחות תנאים כלכליים, והם הולכים על זה בשמחה,
מכתחילה.
אז עכשיו פתאום אתה, רגע, שנייה, אני פתאום, אשתו אומרת לו, אני לא מעוניינת,
אנחנו, יש לנו שליחות.
אנחנו 100%
שליחות הזאת.
תקשיב, אני הכרתי אנשים כאלו,
קראתי אנשים כאלו,
היה אדם, פתאום עולה לי יהודי בשם שאול אביגור, שמעתם עליו?
אה, אלי, שמעת?
ראש המוסד לעלייה ב' הרבה מאוד שנים,
הוא היה מקבוצת כנרת,
הוא היה אדם כל כך צנוע ברכוש הפרטי שלו,
שזה היה, כתבו על ספר, עלום ונוכח בכל,
שפעם אחת הביאו לו חליפה לצורך איזה נסיעה לצרפת לקנות את זה, הוא כל הזמן היה לחוץ על החליפה שהוא לא היה, וכמובן שמיד כשהוא הגיע הוא החזיר אותה.
הוא אומר, שאו, קח את החליפה, מה, מי ישמע?
כאילו, הוא הזדעזע מהמחשבה שהוא יהיה לו איזה בגד פרטי,
וגם כשהוא קיבל את הבגד הוא לא הפסיק לשמור עליו,
וכאילו, שלא י... זה, כי זה כספי ציבור.
זה אנשים שהם מגיל צעיר השתעבדו לגמרי לצורכי הכלל של מדינת ישראל,
וכשזה התכונה שלך, אז אין לך הבדל אם זה חליפה או 100 אלף דולר בבנק.
אתה לא לוקח כלום שהוא של מישהו אחר.
כן.
ומה הבית שלו?
אז העניין משתנה. כן. ואז כבר לא יהיה... מה משתנה? מה הנקודה שמשתנה?
משתנה הלשמה.
עד עכשיו היית מאה אחוז אידיאליסט.
פתאום אתה גם עושה מזה קצת,
גם קצת,
טיפה מממש. כאילו, אתה רוב הרווח שמור, אבל קצת איזה מימוש קטן, אקזיטון קטן.
ככה, קצת אופציה.
היא לא רוצה.
אני רוצה להגיד את זה, תקשיבו, אני מאמין בזה בכל ליבי. הברכה האמיתית של האדם, בדברים הגדולים,
אולי גם בדברים הקטנים,
עוברת דרך אשתו.
מה שלא עובר את המחסום של אשתך,
אשתו של אדם היא המלאך שהקדוש ברוך הוא שולח לו
כדי להעמיד אותו על האמת,
כשהוא לא מצליח לראות. זה כאילו, זה בהשגחה.
זו הנשמה שצריכה להאיר את עיניך ברזולוציות שבהן האדם לעצמו, אין מצב שישים לב.
כן?
לכן זה, המתנה הכי גדולה, זה חתונה בהקשר הזה. כאילו, זה משהו, זה פלא כזה.
זה לא אישה, שמרנו לו צמחה ולא. נכון, נכון.
אמרה לו רבי, כאילו נזכה לראות פניך על העולם הבא, לו כל צדיק וצדיק,
יש לו מנורף בפני עצמו, הודעה לה כיוון ששמע רבי שמעון, כן, הלך והחזיר.
שמע בקול אשתו.
וכיוון שפשט לא להחזירה, מיד ירד המלאך ונטלה. עכשיו,
מה זה אומר?
הרי מהשמיים רק נותנים ולא מקבלים,
נכון?
אבל זה אומר,
קודם כל זה אומר שאשתו היא אישה גדולה מאוד.
זה אומר שאם הוא היה רק רוצה להחזיר לשמיים,
אז כנראה לא היו מקבלים, זה היה נתן.
ומכיוון שהוא מחזיר, הוא בעצם אומר,
אני רוצה להישאר בשליחות שלי.
אז מהשמיים מסכימים.
זה כמו בואו שעריו בתודה, נכון?
כמו
כשאדם מגיע לקדוש ברוך הוא,
כשמגיע לבקש ממנו כל מיני,
אבא, תן לי זה, תן לי זה, אז בודקים, ראוי, לא ראוי, אבל אם אדם בא לבקש מהקדוש ברוך הוא, תן לי שליחות,
תן לי משימה.
אה, משימה, קח, אין בעיה.
נכון?
משימה אתה תמיד תקבל.
ילדים באים להורים, אומרים, אבא, אמא, אנחנו רוצים איזו משימה.
אנחנו תמיד נגיד לכם כן.
אז כשבא האדם לשם ואומר, חבר'ה, אני רוצה לחזור על חזרה למשימה שלי, זה יקבלו.
והסיום פה הוא דרמטי.
כשנטל אותה רבי שמעון הייתה ידו למטה.
גם כשמחזירים, לכאורה, היד יכולה להיות למטה.
אבל כשהחזיר זה יצא כאילו שהיד שלו הייתה כאן והמלאך לקח את זה מכאן.
ידו הייתה... מה?
הוא נהיה אבוס.
הוא נהיה אבוס.
כי האדם הוא בשליחות שלו, אז הוא,
נכון, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
כאילו, אומרים,
נדמה לי שמעתי את זה מהרב דרוקמן זצל,
צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים,
מפני שהצדיק קיים כל מה שהקדוש ברוך הוא גזר.
אז גם, אבל יש איזה שלב, נכון, שצדיק גוזר,
הקדוש ברוך הוא מקיים.
יש פסוק כזה שאומר, נכון, רצון יראיו יעשה.
רצון יראיו יעשה.
הצדיק גוזר, כאילו מי עובד אצל מי? עכשיו פתאום הקדוש ברוך הוא עובד אצל הצדיק.
הצדיק אמר, אז הקדוש ברוך הוא אומר, אין דברי רע, הוא אמר, הוא הבטיח. יש כל מיני סיפורי חסידים, כל מיני צדיקים שבירכו, וזה, וכל מיני, בוא, תרגיעו אותו, מה קורה איתו, וזה, הוא מבטיח הבטחות.
אלישע הנביא, אליהו הנביא, גם בדורות היותר מוכרים בחסידות.
ולמעלה.
כי כשאדם על השליחות שלו,
על הנקודה שלשמה הוא נשלח, אף אחד לא יכול לעצור אותו.
הוא שפע של ברכה.
וכאן בסיפור הזה, אשתו של רבי שמעון בר חלפתא,
שלא כתוב כאן את השם שלה,
הצילה אותו,
דייקה אותו, עוד פעם, זו סטייה קטנה, זה לא איזה משהו שאתה...
הוא אומר לו, בוא בוא, בוא, בוא, בוא, אתה גולש,
בוא נשאר על השליחות שלנו. אם אנחנו על השליחות שלנו,
אנחנו צינור של ברכה.
כן, נטל לו את הרבי שמעון, נטל לו למטה, וכשהוא שיטה להחזיר, נטל לו למעלה,
כאדם שמלווה לחברו,
כאילו, הוא מלווה לקדוש ברוך הוא קיבל ימיה.
שנזכה לחירות האמיתית, העצמית, הפנימית הזאת
של כל אחד ואחד מאיתנו, אמן ואמן.
אה, תענוג, היה לי כיף,
אמרו לי איתכם את זה.
שבוע הבא,
בשעה הזאת,
יש פה אפיית מצות
של מכון מאיר, אתם מוזמנים להצטרף.
נפש הפרשה, אתם יודעים מה, אני...
לא, עשר נקיונות זה עד הצהריים,
עד אחת,
ואולי נעשה שיעור בבית נדבש ישן.
גם נפש הפרשה, נפש הפרשה, אבל כן, נפש הפרשה אפשר יהיה לעשות.
אז אני אודיע.
תעקבו בקבוצה של השיעורי מכון מאיר.
אני רוצה, אני רוצה שיהיה.
מקווה שלא יהיה גזרות.
