הופכים צד, מהלך ראשון, צעד ראשון – אבא
והגשמים החלו יורדים כתיקונם, ומלאו גם הבורות, השיחין והמערות, כמובן, והכל הסתדר פרפקט.
רק שהפרפקט לא הפסיק להסתדר.
***
“חוני, אפשר מילה?” הגיח סופוס, כולו נוטף.
“בוודאי, סופוס קשישא, היכנס. למה לעמוד בחוץ ולהירטב”, השיב חוני, “אם אפשר לעמוד בפנים ולהירטב?” הוא היה עסוק בניסיון לקָרות מחדש את כתלי ביתו, הרטובים מבפנים כשם שהיו מבחוץ.
“שמע, הגשמים לא נגמרים”.
“אכן. איזו ברכה, ישתבח שמו”.
“אה? כן, כן. אבל חוני,” ניסה שוב, באיזו מין יראה, “מילא אני, אני רק צופה בתופעה בעניין, כידוע לך, ואין לי אינטרס להתערב, אבל – זה קצת משונה, לא? והמון אנשים ממש סובלים מזה”.
“קצת מים וכבר נבהלת, ידידי? מה ‘סובלים’? ה’ אוהב אותנו, סופוס, מה יש להתלונן? ואתה – עוד לא נגמלת מה’אני רק מתעניין’?”
“בהליכים. לא בקלות אני מתנשל מהמקום שרבצתי בו כמעט יובל שנים. אבל בינינו – מה הקטע הזה של הגשם? אתה יודע – ואחרי הקורס שעברתי אצלך שם על הגל, גם אני יודע – שמה שקורה כרגע זה לגמרי בכוונה, ולא ישתנה עד ש- מה? החורף לא ייגמר?” הפילוסוף נשא עיניים ממצמצות לעבר העננים הכבדים של ערב ניסן, שהמטירו עליו מבעד לאין-גג.
“עד לפני שבוע גם הקיץ לא נגמר כמה שנים, שכחת?”
“הוא נגמר כשיצאת מדעתך והתפללת באופן שאין בעולם מי שמתפלל כמוהו. אולי תעשה אותו הדבר גם עם הגשם?”
“בסדר, תזכיר לי בעוד כמה שנים”.
“חוני!”
“מה אתה רוצה שאעשה? עוד עוגיה? זה יהיה סתם מעגל, ואני אהיה סתם גולם בתוכו. וזה מזכיר לי – אתה מכיר את הסיפור על אותו גולם שידע רק להביא מים אבל לא ידע להפסיק?”
“במעורפל. לא היה שם עכבר, או משהו כזה?”
“בעיקר משהו כזה”.
“אז סופסוף אתה אומר בעצם שזה לא עוד שלב במשחק ההוא, אלא סיבוב חדש לגמרי?”
“אהה. כי אם לא כך, וכל זה רק המשך, והכל יחזור על עצמו – רק בנגטיב, מגשם בלתי פוסק באביב לעוד חורף שחון, ויחזור חלילה – אז לשחק ב’סיזיפוס אמר’ אין לי חשק. אין שעשוע בלי חופש, ולעולם לא אאמין שגם השעשוע הוא בסך הכל עוד חוק טבע, חסר אינטימיות. וזה מה שיפה במשחק, תמיד תלמד משהו חדש על עצמך, והגבולות משתנים באינסוף גוונים. מקסימום – תיברא מחדש. בעסקים זה לא ממש כך, המגבלות די קשיחות”.
“צריך אם כך להכניס מימד מסוים של שעשוע גם לעולם המחויבויות שבינינו לבין הבורא?”
“לכל הפחות. אבל לא ‘צריך להכניס’, כי אנחנו כבר כאלה ‘בִּילד אִין’. יצאנו מעבדות לחירות – להיות לעם העובד לה’. זה כמעט פרדוקס קיומי: מהות של חופש שמחויבת לחופש האינסופי שבחר בה להיות לו לעם”.
“זו תעמולת בחירות!”
“כשמתפללים זה נשמע יותר טוב”.
“אז תתפלל על הגשם שילך לו”.
“אל תבלבל את היוצרות: על רעה מתפללים לישועה, לא על טובה. לכל דבר יש מקום, גם לתפילה”.
“גם לגשם יש מקום! גם פינוק בלתי פוסק הופך לבלתי נסבל אצל כל ילד, וגם לשחק בלי גבול זהו שיגעון”.
“ילדים משחקים כל הזמן”.
“לא, הם לא! אצלם זו מציאות, רק אנחנו קוראים למה שהם עושים ‘משחק’, כי אילו אנחנו, באמצע החיים ה’רגילים’, היינו עוסקים במה שהם חווים – היתה זו חוויית ‘משחק’, וזה נפלא. אבל לחיות בתוך משחק? זה לא בשביל מבוגרים: כל הכיף נעלם, ובמקרה הגרוע – זו בריחה מהחיים”.
“אני לא כזה”.
“כי אתה כזה ‘חוני’ שכמוך! אלמלא חוני אתה, כל אחד אחר במקומך שהיה חי כמוך, היה מוצא את עצמו מחוץ לחיים, ומנדה עצמו לדעת”.
“אבל אם היו כולם כמוני –”
“אם היו כולם כמוך, לא היה לך כל ערך! בדיוק כמו משחק שאיבד את קסמו לאחר ששיחקת בו יומיים רצוף. שום פלא לא היה בכך, ומציאות בלי פלא אין לה זכות קיום. חוני, אתה אמרת לפני רגע שחשוב לתת אופי של שעשוע לחיים. מוסכם, אבל תשאיר גם לחיים את הזכות לחיות! לקבל את השעשוע כמשהו שמאיר את החיים, ולא כובש אותם ומכניע אותם תחתיו! לטובתך ולטובת מה שאתה מאמין בו וחי אותו – תשאיר את עצמך מופלא ומיוחד. אל תהיה לי נורמטיבי פתאום, חוני”.
חוני מחה את מי הגשם מפניו באופן חסר תועלת בעליל, וגיחוך קטן דחה מעל פניו את דוק העצב: “אלמלא סופוס אתה, ופילוסוף בזכות עצמך, הייתי מוכן להשבע ששמעון בן שטח הגדול שלח אותך אלי הבוקר. הוא היה מעוניין להשאיר אותי על אש קטנה ככל הניתן”.
“אממ, אתה גם מגיד עתידות, או רק קורא מחשבות?”
“ידעתי! רק זה עוד חסר לי, שיאשימו אותי בחילול שם שמים. ובכן, שוב אליו ואמור לו שייצא, במחילה מכבודו, ויראה אם נמחית אבן הטועין!”
“האמת היא שכולם כבר יצאו מירושלים המוצפת ועלו להר הבית, וראו שהאבן עדיין על תילה עומדת. למה אתה מחכה, שגם היא תיעלם מתחת גשמי הברכה שלך?”
“לא, לא, זה ויכוח ישן ומרתק בינינו. אם תאמר לו, הוא כבר יבין”.
“ולא תאמר לי? אולי רמז?”
“בדרך אומר לך, בוא נעלה”.
“לאן אתה הולך?”
“לא ‘הולך’, עולה. להיכן שעלו כולם, להר הבית”.
*** המשך יבוא…
