הופכים צד, מהלך ראשון, צעד אחרון – חוני
שובל ארוך של בני אדם, ערבוביה שלמה של רגשות עזים, הלכה והשתרכה אחרי שני הזקנים החכמים, שעלו בגשם המתמיד בקביעותו. ליד הסלע הכביר פגשו את שמעון בן שטח, ממתין בחיוך. חיבוק רטוב איחד את שני הצדיקים.
“נו, נמחֵית?” סנט חוני באב בית הדין הגדול, מחוה בניד ראש לעבר אבן הטועין.
“לא, חוני, לא נמחֵית”, ענה שמעון בן שטח בנחת, מקבל באהבה את הדבש שבעוקץ.
“יפה. אם כך, הביאו לי פר לשלמי תודה, לשם כל ישראל”.
סופוס תפס בזרועו ולחש: “אל תברח לי, הבטחת! אתה יודע שאין לי רשות להכנס הלאה מעבר לגדר הזו”.
“נכון. אתה יודע איך קוראים האנשים לאבן הזו? אבן הטועין. כשהייתי ילד, קראתי לה ‘איבוד’. כל מה שהלך לאיבוד הגיע לכאן, וכל מי שמשהו אבד לו, בא לבקש אותו כאן, ב’איבוד’. איבוד זה כאן! אתה מבין? כולם חושבים שאם משהו לא נמצא במקום שלו, הוא איננו. הוא ב’איבוד’, ‘בשומקום’. אבל גם ‘שומקום’ הוא מקום – ממש כאן. כל כך הרבה טועים בזה, חושבים ש’מקום’ הוא היכן שידוע לך שמשהו נמצא. ואם לא ידוע לך? אתה בעל הבית? אתה הענקת את ה’מקום’ הזה לדבר הזה, לאדם הזה, לעצמך, או לחיים שלך?! מי שמך להתייאש ממנו, רק בגלל שאתה לא יודע איפה הוא? ואם איבדת את התודעה שלך לגביו – אולי גם היא צריכה למצוא מקום חדש לעצמה?
וכולם בסוף מגיעים לכאן, אל האבן הזאת כאן בחוץ, אחותה של האבן ההיא שבפנים,” חוני נשא מבט אל עבר ההיכל שהתנשא אל תוך שמי העבים הממטירים בחדוה גלויה ובלתי פוסקת, “מגיעים ל’המקום’: “אל המקום אשר יבחר השם”, מקום שבו כל הטועים יכולים לגלות את הטעות שלהם, ולראות שלכל דבר יש מקום, ולכל מקום יש אדם, ולכל אדם יש שעה.
ואז הם נרגעים, מרוצים, השיגו את המקום שרצו, הישן והמוכר, זה שהלך להם לאיבוד. שוב הוא מונח בכף ידם, לבטח. למה? למה הם חוזרים הביתה עם הטעות הישנה שלהם? למה הם לא נותנים הזדמנות לעצמם למצוא מקומות חדשים? וגם אם כן – למה כל כך מעטים הם אלה שלומדים לאהוב את ה’איבוד’ עצמו, את המשחק, את השעשוע, את התנועה וההתרפקות המתמדת עליו – על מקום כל המקומות, ריבון כל העולמים, מלך כל המלכים? הוא נותן מקום, והוא נוטל, ונותן מחדש, והחיבה משתפכת ומתנוצצת באינסוף צורות…”
דמעות מלוחות עלו לקראת הגשם המתוק. מים עליונים ותחתונים באו בברית, ואז ירדו והרוו את אדמת ההר.
“שמעון בן שטח דואג לי. הוא חושש שאם ירבו כמותי בישראל, יתגבר הסחף לעבר הקסם שב’איבוד’, עד כדי כך שכל הפלא שבו יאבד. שמא הכל יימוג לתוך ערפל של דבקות רוחנית שאין בה פיסת קרקע יציבה, או מחויבות ברורה. הוא יכול להירגע: אבן הטועין עצמה לא הולכת לאיבוד, ולא נמחית. הטעות לעולם חוזרת על עצמה. הצחוק הוא, שהניצחון שלו עלי – האבן שאיננה נימוחה לעולם ושומרת על הטעות שלא תפסיק לחזור חלילה – הוא הניצחון שלי עליו – אני יכול לבקש גשם באביב ולשחק באין מפריע את המשחקים שלי. שום ‘אסון’ לא יקרה. נכון שמעון אהובי?”
“חד, נוקב ומאיר עיניים כתמיד, חוני, כמו בבית המדרש”, הנהן שמעון בן שטח ברצינות.
“ומה יהיה עם הגשם, סופסוף?” נזכר הפילוסוף פתאום.
“תוך שעה תוכל להשתזף,” הפטיר חוני, נודניק.
***
חוני בא בשערי המקדש, וגם העננים הכהים ביותר לא יכלו למנוע את הארת האור הנפלא שהאירה דמותו בכל העזרה. פר התודה המתין שם בעבורו, והוא סמך שתי ידיו עליו והתוודה:
“ריבונו של עולם, סליחה. לא הצלחתי במיוחד. עדיין רואים אותי ואת דרכי כפתרונות נקודתיים, כחיי שעה ולא כחיי עולם. כל כך קשה לי הבדידות! כולם ישנים, רדומים… כמה שנים יכול בנאדם לחיות בחלום? מדוע לא תעורר את האהבה?
אולי אתה אומר לי: ‘חוניל’ה, אתה מומחה ב’מקומות’, נכון? זה המקום הכי טוב בשבילכם בשלב זה של ההיסטוריה’. בינינו יש הרבה שיבינו אותך ככה: ‘מה לעשות, לא איכשר דרא. זה דור חלש עד בינוני, לא יכול לשאת שום קיצוניות, לא שלילית וגם לא חיובית. צריך ללכת איתו בנחת, לא לדרוש ממנו מה שהוא לא רגיל’.
אבל אני בא ואומר לפניך, ריבונו של עולם, שאני לא קונה את זה, גם לא בתרי זוזי!
נכון, עמך ישראל שהוצאת ממצרים, אינם יכולים לעמוד, לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם – אינם יכולים לעמוד. השפעת להם טובה – אינם יכולים לעמוד. אתה רוצה לדעת באמת למה? אני אגלה לך: לא כי הם חלשים, אלא כי החבר’ה האלה יצאו ממצרים! הם פשוט לא יכולים לעמוד! הם חייבים לרוץ הלאה, למקום חדש, כי יש להם קוצים. פלא שהם משתעממים מהר? ריבונו של עולם – הבנו את המשחק בגרסה הראשונה שלו, בשנייה כבר אין לנו חשק להמשיך. אז אנא, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים, ונוכל לנשום קצת.
חוני נשא מבטו אל השמש המתעוררת, עיניו מביטות דרכה, הרחק אל מעליה: עד הפעם הבאה.
*** סוף, לעת עתה… ***
