נאמר באבות (ג, טז) בסוף רצף המשניות של רבי עקיבא: “והדין – דין אמת“. ואכן, כך אנו חותמים בברכת קדושת היום של תפילות ראש השנה: “כי אתה אלוקים אמת, ודברך אמת וקיים לעד” וכו’. גם בקידוש הנוסח דומה מאוד. ואני תוהה לעצמי – אולי לכבוד יום הדין, עם התקדש ליל ראש השנה, היינו צריכים לעמוד כולנו ולהוסיף בקידוש, בשמחה רבה: “ברוך… דיין האמת“?
רבי עקיבא עצמו, משנה אחת לפני כן, מלמדנו: “הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נידון, והכל לפי רוב המעשה”. הרמב”ם פירש שמדובר על אופן עשיית הדין: הדין נעשה ברחמים ובאריכות אפיים, כי “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”. לעומתו, המהר”ל (“דרך חיים”) מאריך לבאר שמדובר על תכלית הדין וסיבתו: “שאף הרע שמביא הקב”ה בעולם, אינו בא אלא מפני הטוב שבו יתברך“. הקב”ה, הטוב לכל, חפץ בטובו של העולם, ולכן לא מניחו ללכת בדרך רעה, אלא דן ומסלק ממנו את הרוע עד שיישאר העולם טוב גמור.
ובכן, אולי ראוי היה לנו לעמוד בכניסת החג ולהוסיף ברכה גדולה ברוב עם, לכבוד יום הדין: “ברוך… הטוב והמטיב“?
ואולי אכן כן: באמת אנחנו מברכים ברכת שמחה והודיה, על שהדין דין אמת, ועל שהדין הוא טוב ממש, אבל לא רק באופן כללי ושיתופי, שמתבטא בברכת “הטוב (לי) והמטיב (לרבים אחרים)”. כל אחד מאיתנו מקבל על עצמו מלכותו של מלך עולמים המושיע נא, וכולנו – כל אחד ואחד מאיתנו באופן אישי ומיוחד – מודים על האמת, ומודים לו על הטוב, ומתמלאים שמחה בחלקנו, “חלק ה’ – עמו”, ומברכים על כל הנ”ל ברכה פנימית ואישית מאוד: “ברוך אתה ה’, אלוקינו, מלך העולם! שהחיינו וקיימנו (בטובו ובדינו), והגיענו לזמן הזה” – והנה פלא: אני היחיד זוכה להיות חלק מהותי בקדושת הזמן הזה! כי כך רצה מלכו של עולם.
לא נותר לי אלא להתאזר בגבורת הענווה, ולקבל את משימות החיים אותם גוזר לי אבינו מלכנו. אך כיצד אדע לגשת אל רצון ה’? איך אזהה את הטוב המופיע אליי מלמעלה? איך אפתח את שערי ליבי, ויבוא מלך הכבוד?
מצאנו מפתח מופלא במזמור שיר של ראש השנה, שהיו הלויים אומרים בבית המקדש (שאנו אומרים בכל יום חמישי): “תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ… בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ, אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם, אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה, סֶלָה“. רש”י מבאר, שהקב”ה מספר לנו כמה הוא קרוב אלינו ואוהב אותנו, למרות שהוא יודע את כל הבעיות שלנו, המעשים הרעים שעשינו ושנעשה, ח”ו, ואת הפקפוק שלנו בעצמנו ובאהבתו המוחלטת אלינו. ואז הוא מפציר בנו: “שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ, יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי (ולא לקולות הפקפוק והספקנות המחלישים של היצר הרע) – אָנֹכִי ה’ אֱלֹוקֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (באהבה ואמון ללא תנאי, למרות מצבך אז. אם כן אנא, האמינו באהבתי, האמינו בעצמכם שאתם ראויים לגאולה ולחיים טובים עד אינסוף, ופשוט – ) הַרְחֶב פִּיךָ – וַאֲמַלְאֵהוּ.“
ימלא ה’ רצונו-משאלותינו לטובה, ויכתבנו לחיים טובים.
