וחתום לחיים טובים
בניית העין הטובה האמונית מחולקת לשני שלבים. הראשון בהם הוא הגברת היכולת לראות טוב בתוך כל מציאות, באופן כללי: האם אני מסוגל לראות טוב כלשהו בסיפור שלפניי? האם אני מסוגל להתמקד בו ולראות בו את עיקר העניין? שלב זה איננו שונה מבחינה מעשית, מתהליך בניית מידת העין הטובה המוסרית, ואפילו הפסיכולוגית.
השלב השני, האמוני, הוא חיזוק היכולת להבחין בגוונים שונים של טוב, באותו נושא או חוויה, ומתוך כך ההתרגלות לבחור "לראות בטוב ה'", כלומר להקשיב למה שהוא מבקש להזמין אותי להצטרף אליו, מתוך כל האפשרויות. לכן נרגיל את עצמנו לשאול: איזה טוב ה' רוצה שאראה? האם אני מקשיב למה שיש לקב"ה לספר לי כאן, או רק למה שנחמד לי לשמוע?
דרך זו דווקא מעצימה אותי, משום שכשאני מחפש את מה שיש לקב"ה לספר לי, אני נמלט מההכללה השטחית והחיצונית שקובעת לי מה "מקובל" בעולם לראות כ"טוב", ומתחיל לבדוק מה בהתרחשות מתבסס על הייחוד שלי, ומיועד דווקא לאוזניים הרגישות שלי.
העין הטובה שאנחנו רוצים לחזק בעצמנו מכוונת לעין העליונה. השאלה הנשאלת תמיד תהיה: איזה מין טוב ה' רוצה שאראה ואקבל כאן? כי גם אם יש דרכים שונות לראות טוב בכל עניין, אינני מסתפק ביכולת לראות טוב "כלשהו", אלא מעוניין לקבל את הטוב המיועד לעיניי – ואולי לעיניי בלבד. כי על ידי המבט המיוחד לי אמצא גם את המסר המיועד לי, וההקשבה הנכונה בשלב זה, תורה לי בהמשך הדרך את כיוון הפעולה הנכון עבורי להשתתף ברצון האלוקי.
סיפור מעשה שהיה: צדיק אחד צריך היה לטפל בשני עניינים, במקומות שונים, והתלבט קצת לאן עדיף לו לגשת קודם. לבסוף בחר להקדים אחד מן השניים – ובדרך לשם נפל ושבר את רגלו. למלווהו אמר: 'אתה סבור שזהו סימן שטעיתי כשהחלטתי לגשת דווקא לטיפול בעניין הזה קודם כול? לא טעיתי כלל, שהרי אילולי הייתי בא לכאן ראשית כול, כיצד הייתי שובר את רגלי כעת?'…
משעשע, אך מדגיש היטב את הנקודה: היכן הטוב טמון? היכן הטוב המיועד לי טמון? הציפיות שלי והקריטריונים שלי למושג "חיים טובים שהקב"ה נותן לנו" הם בסדר גמור, אבל אינם העיקר ואינם קובעים את שווי האמונה שלי. לחיות אמונה ולעבוד אמונה בחיים, פירושו להיות קשוב וזמין לטוב כפי שריבונו של עולם מעוניין למסור לי אותו, עטוף כפי שהוא בוחר בחכמתו, ובכך מזמין אותי להמשיך ולפעול באותו כיוון יחד איתו.
ידועה האמרה החסידית: "יהודי לעולם איננו הולך לאיבוד", לא רק משום שהקב"ה איתנו תמיד, משגיח ומלווה, אלא בעיקר משום שיש תמיד יעד וייעוד, והקב"ה משתמש גם בשגגות ובחולשות שלנו כדי להביאנו אל הטוב שהוא בחר להביא לעולם באמצעותנו.
כשנאמר, נתפלל ונזעק: 'חתמנו לחיים טובים!', אולי במחשבה הפשטנית (שהיא טבעית, אך בוסרית) נתכוון: 'ה' – 'תחתום לי' שהחיים שלי ילכו כמו שאני מאחל לעצמי'… אבל כשנגלה ענווה אמיתית כלפי בורא עולם, הכוונה שתנבע מעומק הטבע שבנו תאמר: 'אבינו, מלכנו, פקח את עינינו וליבנו לראות ולקבל את טובך ואהבתך, הבאים במדויק להצמחת חיינו ושליחותנו בעולמך' – עם כל ישראל אחינו, אמן.
