מישֶה-מישֶה… משנכנס אב // הרב אמיר דומָן, עורך “ערוץ מאיר” | אמונה למעשה

אמונה למעשה   //  הרב אמיר דומָן, עורך “ערוץ מאיר”

מישֶה-מישֶה…

המשנה במסכת תענית, אחרי שהיא מונה את האסונות שאירעו לנו בי”ז בתמוז ובתשעה באב, מסכמת ואומרת: “משנכנס אב, ממעטין בשמחה”. ההשוואה הניגודית המפורסמת: “כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה” – נוספה מאוחר יותר, בגמרא במסכת תענית דווקא, ולא במסכת מגילה, כפי שיכולנו לצפות. הרבה מאוד הסברים ניתנו לאורך השנים לתמיהה הגדולה: כיצד ניתן להשוות ולומר: “כשם ש… כך…”, על ניגוד והיפוך גמור, כזה שבין החודשים אב ואדר?

ועל כך ניתן אולי להוסיף ולשאול את עצמנו: האם תוספת השמחה באדר יש לה מה ללמוד ממיעוטה של השמחה באב? וכי לא מספיקים אירועי חודשי אדר-ניסן-אייר בעצמם, למלא אותנו שמחה גדולה? לכאורה יכלו לחז”ל לומר במסכת מגילה: “משנכנס אדר מרבין בשמחה” – ותו לא. מדוע קשרו בין החודשים?

מעניין, שחז”ל שם באו וגזרו “מסקנה אמונית-למעשה” מהצירוף הזה: מי שיש לו דין עם נכרי, ישתמט מלדון עמו בחודש אב, וישתדל לדון עמו באדר, משום שחודש אב “ריע מזליה”, וחודש אדר “בריא מזליה”. ושוב, נשאלת השאלה – למה? איך משליך הריבוי והמיעוט בשמחה, על עניינים משפטיים?

פעם שמעתי משפט מחוכם מאבא אחד, שהכין לילדו כריך שוקולד נדיב במיוחד: “הלחם הוא רק התירוץ…” כאומר: ‘הילד הרי מעוניין בשוקולד. “הסכמתו” לקבל אותו בתוך הכריך, היא “מחווה” של ויתור להורים…’. באופן דומה ניתן אולי לומר גם כאן: ‘”השמחה” היא רק התירוץ. העיקר הוא ה”משנכנס”…’ כלומר: הזמן, החודש שנכנס, הוא המחולל את המפגש שלנו עם אדון עולם. מפגש זה יש לו אופי מיוחד, אטמוספירה מדויקת, שיחד עם המאורעות שמתרחשים באותו הזמן, בעבר ובהווה, יוצרים את האפשרות שלנו לקבל את הכוחות לנחוצים לנו לנוכח אתגרי השעה, והמשימות שמציבה בפנינו השליחות שלנו.

בחודש אדר, זכינו למפגש מטלטל של גילוי פנים עצום מתוך הסתר פנים נורא. ממפגש זה אנו לוקחים כוחות שמחה גדולים באיכות ובכמות, לכל השנה כולה. בחודש אב, זכינו למפגש מייסר וכואב. את מקום שמחת החיים, תופסים געגועים ובושה: “מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם”. אלו הם כוחות חשובים לבניין הנפש והרוח, ליחיד ולאומה כולה. במפגש “מוצלח”, אנו מקבלים בחודש אב כוחות של הכנעה וענווה, שמדרבנים אותנו לעשות הכל כדי לא להיכשל שוב, לעשות כל שביכולתנו למען בניין העם והמדינה, ולהביא לימות המשיח.

לכן, כשם שבחודש אב איננו שוקעים בדיכאון, אלא נושמים עמוק, נוטלים את כוחות החיים הטמונים בעומק השבר – ומשתמשים בהם כדי ‘לשוב אל ה’ ולחדש ימינו כקדם’, כך גם באדר איננו מרבים בשמחה שטחית השוקעת בהווה באנחת רווחה, אלא נוטלים את כוחות השמחה כצידה לדרך ארוכה, לשימוש עתידי. אנו מבינים שהמפגש החי עם טוב ה’, יבוא לידי ביטוי בכל מרחבי החיים, גם הנראים כצדדיים, כגון סכסוכים משפטיים, כי גם ל”רוע המזל” יש תפקיד: יש דברים גדולים כל כך, שיכולים להיוולד רק בחושך היותר נורא: “שביום שחרב בית המקדש נולד מנחם…” (אסתר רבא, פתיחתא י”א)

להרחבה והעמקה: ספר “האמונה החיה” מאת הרב זאב קרוב ז”ל

שאלות ותגובות: amirduman@gmail.com