מהלך מספר אחת, צעד ראשון – מלך
טיפות חדשות של זיעה שטפו את עיניו במלח, אך יותר משהוא בז לצריבה, הוא מצא עצמו כמעט מתענג עליה. הכלי שבידו ירד בקצב אחיד, מותיר את רישומו הדל באדמה, תוך שלשונו משננת מילות אהבה:
“אל תהי בז לכל אדם,” בום,
“ואל תהי מפליג – ” טראח, ” – לכל דבר,” בום טראח.
“שאין לך אדם שאין לו – ” המעדר שרט את הקרקע שלרגליו, “שעה,” השריטה גדלה מעט,
“ואין לך דבר, אאוצ’!” כעת פגע בסלע קטן, “שאין לו מקום. הממ…” המעדר הונח הצידה ומכוש קטן וזקן ניטל במקומו. הוא חייך חיוך יגע ומתח את קומתו, מנצל את ההפוגה הכפויה. נו טוב, גם לך יש מקום, אבל לא פה, הוא חשב אל הסלע. בוא, נעזור לך למצוא מקום אחד משלך.
לאחר רגע וחצי היתה האבן מתנוססת במרומי גל אבנים שהונחו שם לפניה, אחרי שעברו גלגול דומה לזה שעברה היא. “זה רק באופן זמני,” אמר, מתנצל, “זה הכי טוב שאני יכול לעשות בשבילך כרגע”.
למרות שלא מעט אבנים תועות התנגפו במעדר שלו, מעולם לא השליך אותן מדרכו כלאחר יד. כל אחת בתורה נישאה והונחה ביד רכה בראש הגל, מתנחמת בברכתו, ברכה אישית כמעט, שתמצא את מקומה במקום חדש ומועיל יותר, במהרה.
“אולי בבניין? אולי גדר חדשה לשדה ישן שזקוק לחלוקה מחודשת? או אולי טרסה במטע חדש שיינטע כשיגיע הגשם?” וכבר הוא שב אל המעדר, כופף את גוו אל המקום בו ימשיך, מפנה עורף לשמש.
אך קרני השמש ננעצו בגבו כחיצי לעג, מנסות להוציא אותו משלוותו: ולי אין מקום? נראה אותך מזיז אותי ממקומי. אותי לא תוכל לזרוק לערימה שלך! החמה הקופחת על שדרת העצים שניסו לפצח את האדמה סביבם, כמו בזה לו: גשם? על גופתי יֵרד.
הוא נזדקף שוב, לאיטו סב על עומדו, נושא אליה עיניים לחות ומלוחות, עיניים שלא הביטו בה אלא דרכה, הרחק אל מעליה: “על חמתֵך ועל אפֵך יֵרד”.
***
לכל עץ יש מקום, ובכל מטע של עצים מכל סוג שהוא, יש צורך ליצור גומה סביב הגזע, “צלחת”, “עוגיה” בלשון אבותינו. רוב החקלאים העדיפו למסור את מלאכת העוגיות למי שהיתה לו סבלנות לכך. צאו וחשבו: מאות ואולי אלפי גזעים בכל מטע, שסביבם יש לעוג עוגה, לשקם את העוגיות המתפוררות, להיאבק באבנים סוררות, וחוזר חלילה עד בלי די. אבותיו של חוני התמסרו למקצוע זה של עבודת האדמה, ומשום כך נתכנו בשם מיוחד זה: ‘המְעגֵל’. סבלנות היתה תכונה מקובלת במשפחתם, ואדרבה, המלאכה המונוטונית שלמד הגוף לעשותה באופן מוכני, אפשרה לנפש להשתחרר מכבלי הבוץ הגופני, ולעסוק בשלה.
לכל מין אילן יש דרך משלו לספוג את המים, מניפת שורשים שונה, ולכן זקוק לעוגיה אופיינית ומיוחדת עבורו. אינה דומה עוגיית הגפן לעוגיית הזית, או השקד. גם הקרקע שונה ממקום למקום: אין טרשי ארץ יהודה משתווים לאדמת הגליל או עמק יזרעאל. הצד השווה שבכולן – העבודה מפרכת את הגוף ומזככת את הנפש.
בשנה ההיא לא רבו המבקשים את שירותיו במטעים. גשם לא ירד כלל, שדות התבואה שממו, מטעים חדשים לא ניטעו, והוותיקים – העצים העירומים מחמת הקרה והיובש נראו בהם כמאובנים. ימי הפורים הנה זה חלפו, כל יושבי הארץ האביונים ביקשו מתנות שמים, ולא נענו.
“סופסוף – מה אתה עושה, עדיין עובד?”
“אה, זה אתה סופוס. ובמה אתה מתבונן בימים שכאלה?” חוני לא הניח את המעדר בדַבְּרו, ואף לא נפנה אל היווני הזקן. הוא המשיך במלאכתו כשכיר יום, וזמנו היה מושכר לבעל החלקה, ולא לפטפוטיו של פילוסוף בפנסיה.
סופוס לא הוטרד מזוטות של נימוסין, והמשיך במרץ כדרכו: “בימים אלה? אתה מתכוון לבצורת הנוראית הזו? אה!” העווה פניו בביטול, “‘החכמה איננה רגשנית’, אמר סכיזופרנוס עליו השלום. לא שיניתי את מטרות מחקרַי כבר עשרים שנה, וודאי לא תצפה ממני לעשות זאת כעת, בגלל מעט סבל. קצת יובש וכבר נבהלים?”
חוני הרים גבה בינו לבין עצמו, ורק העיר בשקט: “קצת סבל?”
“ויהי זה סבל רב כאשר יהי, מה בכך? סופסוף מחזורי החיים והמוות בעולם קצובים ובאים חליפות, ולנו אין מה להועיל בכך, אלא להתבונן בלבד”.
חוני המהם לעצמו: “…אלא לראותם בלבד…”. המעדר עלה ושוב ירד.
“מה זה?”
“מה ‘מה זה’?”
“מה שאתה מזמזם. סופסוף – זה נשמע מאוד דומה למה שאמרתי”, אמר הפילוסוף בנימה שלא הצליחה להסתיר קורת רוח.
“אה, אלו מילים מתפילה לימי חג מסוים, שבו גברנו על עם מסוים, וזכינו להתרחשות מסוימת במיוחד, שמכחישה באופן מסוים במינו את כל מה שאמרת”.
היווני סינן משהו בנימה עלבונית לעבר גבו הכפוף של חוני, לאות מחאה.
חוני פנה אליו סופסוף, וירה: “נפגעת קצת, סופוס? אוי, סליחה, אל תקח את זה אישית, קח את זה לאומית. לא נעים לך לזכור את התבוסה שלכם כאן? עדיין הזיכרון טרי? אולי קרוביך או מיודעיך קיפחו כאן את חייהם? או אולי את חיינו? אבל למה לך להתרגש? זה חוק הטבע, לא? עַם זה קם ועַם זה נופל, מוות וחיים משתעשעים זה בזה. סופסוף נשאר לך רק להתבונן, ואין לך רשות להרגיש, לא לשמוח ולא לכאוב. לא ככה, סופוס? אז הנה, יש לי בשבילך ידיעה מרעישה: יש סבל בעולם, סופוס, לך תחקור אותו”. וכשהוא שב ונועץ באדמה המיוסרת את המעדר בנהמת לב פצוע, הוסיף בשקט: “ואולי עוד תזכה לכאוב אותו”.
הפילוסוף לא ידע אם עליו להחוויר או להסמיק. לבסוף רק בלע את הרוק, זיגג מבט למשך רגע או שניים, נשם עמוקות, ופנה לו משם.
*** המשך יבוא…
