(המשך… ) מהלך מספר אחת, צעד ראשון – מלך
ירושלים, שהיתה רגילה להתכסות אדם ובהמה למן הפורים ועד הפסח, הלכה והתרוקנה מיושביה. גם אחר התפילות המתרפקות, הסוערות, הדומעות והמכוונות ביותר של חוני וחבריו, לא חזר בו הרקיע מחוצפתו, ולא כיסתה החמה עזות פניה. ישראל, פניהם כבושים בקרקע החרבה, ניסו לחזור בתשובה כהלכה, ככל יכולתם, עד שיבשו גם מעייני הדמעות. חוני ספון היה בנבכי רעיוניו, כששמע נקישה חלשה בדלת.
“סופוס?” הופתע חוני, לכשפתח.
“שמע, לא באתי להציק, אני רוצה לעזור”.
“נטרפה דעתך, סופוס יקירי? הרעב ודאי מכריע אותך. מה שייך אצלך ‘לעזור’? אסור לך להתערב בתהליכים, זה משבש את החקירות”.
“שתוק כבר סופסוף! אל תדאג לחקירות שלי, יש לך דאגות אחרות כרגע. באתי להציע את עזרתי”.
“מה למשל?”
“אין לי מושג, אולי אתה תדע במה אוכל להועיל. סופסוף אני יודע אלגברה, גאומטריה, זואולוגיה, אתיקה, פסיכולוגיה, בוטניקה, מוסיקה, פיזיקה…”
חוני פשוט לא הצליח להתאפק. מכל קרביו פרץ שחוק משוחרר, משוחרר עד דמעות, שגרם לעומד מולו כמעט להסתובב שוב וללכת. חוני אחז בכתפו ועיכב אותו עד שהסדיר את נשימתו:
“פילוסופסוף שכמוך, ולעדור אתה יודע?”
***
חוני יצא מן הבית בזריזות החלטית, ורעהו נחפז אחריו מנסה להדביקו: “לאן אתה הולך? למה לך המעדר עכשיו? אתה הולך לעבוד?! השתגעת? אהה! אוי ואבוי לי, אתה הולך לכשף! אני לא אעמוד בזה, אני הולך הביתה, שומע? אף אחד בעולם עוד לא הכריח אותי להאמין בכשפים, שומע? אני בורח מפה, שומע? חכה לי, מה אתה רץ ככה?!”
חוני התייצב בתוך החלקה, אחת מרבות-רבות שהכירו אותו מילדותן, בין העצים אותם ידע מיום נטיעתם, בין העוגיות אותן שימר וטיפח להיות מקום ראוי לאילן הנטוע בליבן.
היווני, האימה שבעיניו כבר החלה לפנות את מקומה לסקרנות, ומצחו התקמט: “אתה רוצה שאעשה משהו?”
“כבר עשית הרבה”.
“מה?”
“אשמח אם תמשיך”.
“אמשיך במה?!” תבע סופוס בגרון ניחר.
“להרגיז אותי. פשוט תתנהג כרגיל”.
סופוס רקע ברגליו: “אוף! אתה לא נורמלי, זה מה שאתה!”
“מצוין, אתה חוזר לעצמך. עכשיו ברצינות: אני יכול לסמוך על האבחנה שלך לגבָּי? תהיה מוכן לחתום לי על כך כמומחה?”
הפילוסוף לטש בו עיניים ממאנות: “בחיי, הוא יצא מדעתו…”
חוני הסתפק בכך כחתימה. במשיכת כתפיים הרים את המעדר, חשק שפתיים, והחל מבקע את האדמה תחתיו:
“…שאין לך אדם,” פלאח, “שאין לו שעה,” טראק,
“ואין לך מָקוווֺאוֺם,” חדווה נמסכה, משום מה, בפזמון, “שאין לו – מה, סופוס?”
“סליחה?”
“תתרכז! אין לך מקום שאין לו – מה?”
“אה? אין לו מה?”
“- קוֺם! אין מקום שאין לו מקום. לכל מקום צריך להיות מקום, הבנת? ואם אין לו – אתה צריך לעזור לו למצוא אחד. למה אתה לא עוזר, בטלן שכמוך, הא?”
“לעדור?!”
“לא, לשאול שאלות מטופשות”.
“אני מטופש? תראה אותך! למה אתה עושה את העיגול הזה מסביבנו?”
“אוה, יופי, תמשיך כך, אל תאבד את המומנטום”.
היווני לא ידע להחליט אם זו קומדיה או טרגדיה.
“וזה ממש לא עיגול”, הוסיף חוני.
“זה דווקא כן! סופסוף בזה אני מומחה, אתה לא תספר לי – -“.
“זו עוגיה”.
הלום עמד סופוס לרגע, גוש עצבני במיוחד הגיע לנקודת רתיחה בתוכו, ומתוך גרונו צווחה בקעה: “בשביל זה סחבת אותי לכאן? אתה הולך לשתול עץ עכשיו?! ובכלל, איה העץ לשתילה?”
“לשתול? כן. עץ? לא, לא עץ”, ענה חוני בצלילות תהומית, עיניו קודחות לתוך מוחו של הפילוסוף.
רעד נוראי אחז לפתע את סופוס הזקן. הכל הפך ברור כשמש באמצע הבצורת: חוני עומד להקריב אותו, את סופוס, לקרבן, על מנת לרצות את…! איזה פתי היה, איך גרם לו היהודי הזקן ללכת שולל ולחשוב שיראה לו כישוף אדיר! האמת המרה דיברה אליו עכשיו: סופסוף זהו סופך סופוס, חוני הזקן בכושר מעולה, אחוז מעדר מושחז בידו, ואתה תוקרב לקרבן, ותיטמן כאן בתוך העיגול, ואף אחד לא ימצא אותך, והגשם ישטוף את בשרך מעליך…
חוני נחפז לתמוך את הפילוסוף המתעלף. “איי איאיי… ככה זה, מותק: שכל בלי דמיון, הופך לדמיון בלי שכל”. הוא השכיב את הפנסיונר ההלום תחת אחד העצים. טוב, לכל אדם יש שעה, סופוס, וזו היתה השעה שלך. מיצית אותה לא רע, סופסוף, לא רע בכלל, מה? רק חבל לי שתירטב כאן…
ועכשיו תורי.
*** המשך יבוא…
