צהריים טובים, אנחנו בהשגחה פרטית,
כלומדי תנ״ך,
השיעור שלנו יוצא בעשרה בטבת, ואנחנו נעסוק
בענייני עשרה בטבת,
ונחזור לסדר שלנו בעזרת השם בשבוע הבא.
אנחנו, אני מזכיר לכם מה כבר למדנו בעבר.
בעבר למדנו על ה... אני עושה איזה ברית כזה קצר, למדנו על תוקף התאריך של עשרה בטבת,
שהוא כולל בתוכו גם את הראשית וגם את האחרית.
גם את ראשית המצור
של נבוכדנצר, אבל גם את סיומו,
את סיום הגעת השמועה לבבל,
זה קורה בה' בטבת, באה השמועה,
היא מגיעה עד בבל על חורבן הבית לגלות יהויכין,
אבל ה' בטבת, אם אנחנו נגיד שמתחילים שבעה ימי אבל, אז בעצם שבעת ימי אבל מסתיימים בעשרה בטבת.
אז לכן עשרה בטבת הוא בעצם הראשית והאחרית,
וזה כנראה הסיבה גם לתוקף הידוע של הצום הזה, שגם אם הוא יאכל בשבת אז הוא דוחה את השבת, לפעמים הוא יוצא ביום שישי, ואז הוא גם טיפה דוחה את השבת עד שאוכלים.
זה דבר אחד שלמדנו.
בפעם אחרת עסקנו, אם אתם זוכרים,
בירמיהו, מ״ד, שם ראינו שהיו בעצם שני מצורים של מלך בבל,
מצור אחד שהוא מגיע לכאן, ואז מצרים נלחמת בו, והוא עוזב
את ירושלים.
אתם זוכרים שלמדנו את זה?
הוא עוזב את ירושלים ורק אפשר לדמיין מה קורה לכל יושבי ירושלים שבעצם רואים
אימפרטור מקיף אותם ופתאום ביום אחד הוא נעלם, מה צף להם בזיכרון הקולקטיבי?
סנחריב וחזקיה, כמו שנושענו ממנו אז,
ככה נבשע היום והנביא ירמיהו נמצא בעצם כמעט בסיטואציה בלתי אפשרית, זה בעצם השלב שהנביא ירמיהו מבין שאין לו מה לעשות בירושלים יותר והוא עוזב את ירושלים
ובורח מנה, כי הוא מבין שמול ההצגה הזאת, המיצג הזה, אין לו מה להגיד.
ולכן הוא עוזב את ירושלים, ואז תופסים אותו, מכסים אותו לכלא,
חצר המטרה.
כי העם בטוח שזהו, הנה, הגיעה הישועה שלנו, אנחנו,
ודאי אנחנו הולכים להיוושע, כמו עם חזקיה.
גם בזה עסקנו בעבר.
היום אני רוצה לעסוק על משהו אחר.
בלימוד שני פרקי תהילים,
שאנחנו מאוד מאוד מכירים אותם,
לנסות טיפה להעמיק בהם,
כי הם קשורים מאוד מאוד לזיכרון החורבן.
לזיכרון החורבן. אנחנו מטענים היום צום,
אז יש כל מיני הסברים לצום.
יש כאלה שאומרים, בכלל הצום זה בריא.
מכירים את השיטה?
שצום זה בכלל בריא.
אז זה טוב לצום מדי פעם.
יש כאלה שאומרים,
כן, חורבן הבית זה היה מזמן.
בכל מקרה, צום זה יום של תיקון חברתי,
של רגישות חברתית, ובעיקר נשען על ישעיהו מונחת,
על, נכון,
על עוזות צום אבחריהו,
עטר חרצובות רשע, עשיר מעוטות עולה,
שלח רצוצים חופשי, כי תראה ערום וכיסיתו,
מבשרך לא תתעלם, וכו' וכו'. יום של פחות עסוקים בו באכילה, ממילא באיזה
עיסוק עצמי ויותר פתוחים לזולת.
אבל יום צום,
בסוף זה גזירה חמורה.
זו גזירה חמורה, וכל רב מקבל לפני צומות תמיד שאלות.
צריכה לצום, לא צריכה לצום, דרך אגב נשים,
חולים, זו גזירה חמורה.
גוזרים דבר כזה על כלל ישראל.
וצריך להבין, אני חושב, לגעת בשורש
של הגזירה הזאת,
בשורש שלה,
כדי להבין כמה היא חשובה וכמה היא רלוונטית
וכמה היא גם מונחת לפתחנו.
כמה היא מונחת לגמרי לגמרי לפתחנו.
ואני מניח כאן שאלה שכבר,
נדמה לי, העברנו,
הזכרנו אותה בעבר, כמה לפי דעתכם
אנשים בעם ישראל יציינו את יום השואה
בעוד 500 שנה.
עוד 500 שנה.
יבוא המשיח. יבוא המשיח, אומר רבי שלמה, הכל כמה.
כלומר, כשאנחנו... יותר מהיום. יותר מהיום. יותר מהיום, אתה אומר.
יכול להיות, אמן.
אפשרות שנייה להגיד,
שנאמר ככה,
כן, גירו ספרד.
כלומר, אני, אני, אני, מה זאת אומרת זוכרים? ברור שיזכרו, בלוחות השנה זה יהיה כתוב, בסדר?
בממלכתי זה יהיה מופיע, כי זה בחוק.
אבל אני מדבר כרגע על בתי התענוגים והשעשועים,
שהיום סגורים, לצורך העניין, וכבר היום אתה מתחיל, סגורים, אתה סגור, בדיוק סגור, זה לא תענוג,
לא שעשוע, אני רק עושה את זה.
כמה, זה דבר שאתה, הרי אף אחד, אי אפשר לכפות את זה, לא יהיה פקח שייתן דוח
לכל איזה פאב שפתוח בערב יום השואה, נכון?
זה כבר תלוי, אני לא מדבר איתך על הטקסים הממלכתיים, הם כנראה תמיד יישארו, אני מדבר על האווירה הקולקטיבית.
האווירה הקולקטיבית היא עניין שצריך לתת עליו את הדעת.
העובדה שאנחנו מציינים את חורבן בית המקדש, תשעה באב,
כבר 1950 שנים אחרי, היא הצלחה של זיכרון, הצלחה גדולה מאוד.
אנחנו צריכים לראות על מה היא בנויה, אז בואו נראה.
אנחנו רוצים לראות עוד היום שני פרקים.
פרק קלז ופרק
קכו,
נכון.
בואו נראה.
על נהרות בבל,
שם ישבנו גם בכינו וזוכרנו את ציון.
על הערבים בתוכה תלינו כנורותינו,
כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה,
שירו לנו משיר ציון.
איך נשיר את שיר אדוני על אדמת נכר?
אם אשכרך ירושלים, תשכח ימיני,
תדבק לשני לחיקים, לא אזכרכי,
אם לא אעלה את ירושלים, אמרו שמחתי.
זכרו ה' לבני אדום עוד יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה.
בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך
שגמלת לנו,
אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלה.
זה המזמור.
מה יש כאן?
עם ישראל מגיע לנערות בבל,
והם בוכים בזוכרה מציון.
זה טרי.
הזיכרון טרי.
אבל למרבה הפעמים הם באים עם הכינורות שלהם,
נכון?
מה?
כינורות, לא, הם מבינים את, כנראה הם מבינים את הצורך
באיזשהו עידוד, באיזשהו, כן, בסופו של דבר ליצור איזושהי אופטימיות, איזושהי תקווה, אז
התקווה מגיעה עם כלי הנגינה,
אבל כשהם מגיעים לשם,
הם לא מסוגלים לנגן.
על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו, ערבים זה ערבות,
עצי ערבה על גדות הנהר,
הם תולים את הכינורות. כלומר,
אנחנו לא מסוגלים לנגן.
לא מסוגלים.
מרוב געגוע, מרוב...
אבל אז הפרק מספר סיפור.
למה הם תולים את הכינורות?
וזה אולי הפסוק הכי מרכזי כאן.
כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה,
שירו לנו משיר ציון.
תוללינו זה ת׳ וש׳ מתחלפות,
שוללינו.
כלומר, כשהם מגיעים לנהרות בבל,
אז בא נבוכדנצר, תכף נראה איך המדרש מתאר את זה,
בא נבוכדנצר, אני טיפה ארחיב את זה, בא נבוכדנצר ואומר, תראו, זה היה חורבן, לא משנה איזה, עכשיו אתם פה.
אז יאללה,
הייתה לכם תרבות,
היה לכם שירים, בואו תשאירו את השירים שלכם פה.
זה סוג של הצעה ידידותית.
שירו לנו משיר ציון,
תשמחו,
דברו שיר, כן?
והנקודה הזאת היא נקודת מבחן מאוד מאוד מרכזית.
האם
עם ישראל יתחיל להתרגל לגלות באופן שהוא שמח,
שהוא שר שירים,
שהוא עושה המנונים, ובכן על זה הדרך.
כלומר, המוכנות,
אני אגיד עוד משהו, בסדר?
קשור לחורבן בית שני.
אתם יודעים שיש פולמוס גדול מאוד בעיקר לגבי מרד בר-כוכבא, גם לגבי המרד הגדול אבל גם לגבי מרד בר-כוכבא.
חוסר האחריות אולי שהייתה בפתיחת מרד שכזה מול האימפריה הרומאית, שכבר סבלנו מנחת זרועה במרד הגדול, אז מה חשבתי שיקרה במרד בר-כוכבא?
וגם התוצאות הרות אגור האסון שארץ ישראל בעצם נחרבה עד היסוד וכולי וכולי. הדברים ידועים.
היה פולמוס גדול מאוד. יהושפט הרכבי הוביל את הפולמוס הזה
לפני עשרות שנים
מרד בר-כוכבא היה הטעות האסטרטגית הכי גדולה בערך שעם ישראל עשה בהיסטוריה.
עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי הרוגים, מאות אלפי שבויים,
חורבן טוטאלי,
נכון?
עכשיו, עם זה אי אפשר להתווכח, זה עובדות.
אי אפשר להתווכח עם זה.
ובכל אופן,
ובכל אופן,
יש הבדל אם אתה יוצא לגלות כמורד
או שאתה יוצא לגלות כנטמא.
כנטמא.
העובדה שעם ישראל יצא לגלות הארוכה, ובעצם אחרי מרד בר כוכבא, היה אחרי זה עוד מרד התפוצות,
קטן יותר, אבל בעצם זהו, זה כבר התחיל הפיזור הגדול.
אבל היציאה אל הגלות הייתה מתוך דם ואש ותימרות עשן של מרד.
הדבר הזה מקבע אתוס
בלבבות, מקבע איזשהו חלום שאנחנו אומה מורדת. האמת זה פסוקים מפורשים, מי שזוכר את הפסוקים בעזרה,
שבזה הרי מאשימים את יהודה שהיא קריית המרדת.
אז אנחנו רק מתקפים את הדבר הזה. הדבר הזה הוא, בסופו של דבר,
בפרק זמן קצר ברור ששילמו מחיר הרבה יותר כבד, כנראה,
מאשר אם לא היו מורדים.
אבל לפרק זמן ארוך,
הסיכוי שלנו לחזור חזרה לכאן
ולהקים כאן חזרה מדינה תלוי בכך שיש איזשהו לפיד של מרד שבוער בלבבות.
ובכך שאתה לא יוצא לגלות באיזה מין גלישה כזאת שלאט לאט מתרגלת ומקבלת את זה בתור נתון ובתור עובדה,
וזה מה שיש,
ונגמר הסיפור, ולאט לאט זה נהיה ההרגל שלך,
אלא אתה מורד את זה פעם אחרי פעם.
אז יש כל מיני סוגי מרידות. יש מרד צבאי, כמו שעשה בר-כוכבא, יש מרד תרבותי.
כשאתה מסרב
לשיר את שירי ציון על אדמת ניכר,
אתה מורד תרבותית.
אבא שלי סיפר לי סיפור,
מבחינתי סיפור מכונן,
שכשהוא היה בתלמוד תורה במרוקו,
היה ילד
בן שבע, שמונה.
אז היה גר אצלם בבית הסבא שלו,
סבא רבא שלי, אני נקרא על שמו גם.
הוא היה גר אצלם בבית.
היה כבר מבוגר.
גם היה אב שכול. הבן שלו עלה לארץ ונפל במלחמת קדש.
אבל מה שאני אספר לכם עכשיו היה קצת לפני.
ואבא שלי מספר שהוא חזר מהתלמוד תורה, זה היה בשבט,
חודש שבט.
הוא חזר עם איזה עציץ.
חילקו להם עציץ.
שהשתלו בגינה של הבית.
באתי האות, אני יודע.
אז הסבא ראה אותו, אומר לו, מה השכן? ואמר לו,
קיבלנו עציץ.
הוא אומר לו, בוא בוא רגע, תקרב תביא לי.
ואז הוא נתן לו לקח, אז סחק לו את זה מהחלון.
הוא אומר, לא, מה סבא?
ואז הוא אומר לו,
תדע לך,
אנחנו כאן רק סוחרים.
אנחנו לא חקלאים.
אנחנו רק סוחרים.
כדי שיבוא היום ונוכל לעלות לארץ ישראל, לא נהיה קשורים פה לכלום, לא לאדמות, לא לנכסים.
נוכל לקחת את הרכוש וללאת לארץ ישראל.
אתה תגיע לארץ ישראל, ושם תשתול עצים.
כך הוא אמר לו, בתור ילד.
אבא שלי, המקצוע שלו הרבה שנים היה גנן.
לא יודע כמה עצים הוא שתל בארץ, בצמחים,
מאות אלפים כנראה הוא שתל, לאורך שנות העבודה שלו.
אז הוא לא ידע שזה יהיה, אבל
זו דוגמה, וזה נכון לא רק בזה, זה נכון גם באירופה ככה היה. יהודים בדרך כלל היו סוחרים וניידים. היה לזה גם סיבות של באמת, אם תהיה גזירה, אז קל לקחת את הרכוש ולהתקפל.
הרב מיימון מספר על זה בדיחה,
שפעם הפריץ בא למושקה ואמר לו, אם אתה לא משלם לי את הפירעון של הדמי, של הבית מרזח, אתה מחר ואשתך בכלא.
אז מושקה הבין שאין לו מה לעשות,
לקח את אשתו על העגלה וברח על נפשו לעיר.
אלא מה, כשהוא מגיע בדרך,
מגיע בפריץ.
הוא אומר לו, מושקה, לאן אתה הולך?
הוא אומר לו, לעיר.
לאן אתה הולך לעיר? הוא אומר, יש לנו חג.
אז הפריץ ככה מגרד בראש,
זה פברואר.
הוא אומר לו, אני זוכר שיש לכם חג בספטמבר,
אני זוכר משהו כזה אוקטובר,
יש לכם חג באפריל-מאי,
אני לא זוכר משהו בפברואר. הוא אומר לו, כן, יש לנו חג.
הוא אומר לו, איך זה נקרא? הוא אומר, זמן פליטתנו.
הוא אומר, טוב, זמן פליטתנו. אז הוא רושם בפנקס, יש להם חג,
טוב, שיהיה לך חג שמח.
נובי גוד.
ממשיך הפריץ, והוא רואה את היהודי השני שלו, מושקי האחר, עובד, בגיהו חול.
אז הוא אומר לו, בוז לך!
מה אתה, אתה לא זה? אמרו לו, למה? יש לכם חג, אתה מחלל את החג.
הוא אומר, איזה חג? כן, אני יודע, אני למדתי עכשיו, הנה, משקה אמר לי, יש לכם זמן פלטה תן. הוא אומר לו, אה, חג הזה?
חג הזה, כל יהודי יש לו תאריך נפרד.
אז זה נכון שזה גם היה סיבות כלכליות,
אבל היה בזה גם סיבות רוחניות.
אנחנו לא רוצים להיות קשורים.
אז אתה יכול להיות קשור על ידי
עיבוד אדמה, אתה יכול להיות קשור על ידי תרבות.
מתחיל לשיר, לעשות הצגות, והמנונים, ולבנות מבנים, ובתי כנסת, וכו' וכו' וכו'.
הם מסרבים.
שם שהעלונו שובינו דברי שיר, ותוללנו שמחה, בואו תהיו שמחים, וכו'.
שירו לנו שיר ציון,
איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר.
עכשיו, המדרש דורש כאן דרשה מופלאה.
הם לא אומרים,
איך המדרש הזה? אולי נקרא את זה.
כן.
כן, לא כתוב לא נשיר את שיר השם על אדמת
נכר אלא
איך נשיר?
אז תראו מה אומר כאן המדרש.
מהו גם בכינו?
שהיו בוכים ומבקים עם הים הקדוש ברוך הוא.
על ערבים בתוכה תעלינו כינורותינו, כי שם שהעלינו שובנו את דברי שיר,
אמר להם נבוכדנצר, מה אתם משלמים בוכים?
הכינו עצמכם.
עד שאנו אוכלים בשוטים, אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי
ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם,
כדרך שהייתם מקישים לפני אלוהיכם.
הסתכלו אלו באלו ואומרים לא דיינו שהחרבנו את בית מקדשו
אלא עכשיו אנו עומדים להכיש לפני הננס הזה
ולפני העבודה זרה הזאת, הוא היה כנראה נמוך,
נבוכדנצר.
רבי יצחק בטבלה אומר למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים
אמר לה עמדי ואשקיני כוס אחד ולא רצת להשקותו
כעס עליה והוציאה מתוך ביתו
והלכה ונישאתי מוכה שכין
אמרה לה עמדי ואשקיני כוס אחד אמרה לו ריקה
בת מלכים הייתי ונישאתי למלך
ועל שאמר לי אשכני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עליו והוצאה לי מתוך ביתו
אילו השקיתי והייתי מוסיף על כבודי כבוד עכשיו אתה אומר לי ילמדי ואשכני?
עמדו כולם ושלטו בעצמם
ונטלו עליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם כלומר הם שברו את האגודלים שלהם
זה מזכיר כן גם אצל בר כוכבא נכון את האצבע הזאת
הם פשוט שברו את האגודלים וכידוע לכם אי אפשר לנגן בלי אגודל
לא בגיטרה, לא בכינור, לא בנבל, לא בכלום.
אתה חייב את האגודל כדי להחזיק את הצוואר של כלי הנגינה,
או את הקשת,
או את ה...
כן? צריך לשמור על האגודל. מי שמנגן,
לשמור על האגודל.
שלטו בעצמם!
שירו לנו משיר ציון, לא נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר.
מראים אצבעותיהם ואומרים, היינו כפותים ונתקטו אצבעותינו. אומרים, הזיקים של החיילים שלך,
היה לנו, נעצר לנו אדם ונקטעו האצבעות.
וכן הוא אומר, בעזרא, בצמל הנהר הבא אל אהבה ומבני לוי לא מצאתי. למה עזרא לא מוצא מבני לוי?
הוא מצא מבני לוי, רק מה הם היו?
היו בעלי מום.
היו שם, אלא שלא היו יכולים להקיש בכינורות.
ומניין שחזרו אותם הלווים שגלו מתוכם שנאמר, ורבים מראשי האבות הלוויים אשר ראו את הבית הראשון,
זה נאמר גם כן בעזרא.
כיוון שידק הנבוכדנצר עמד והשליך מישראל טילי טילים של הרוגים.
אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה וכו'.
שנאמר, ותול עלינו שמחה. באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר,
אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימיניכם,
אף אני אשיב אחור ימינו מפני האויב.
ואינה חוזרת, אלא אזכיר אתכם, שנאמר, אם אשכרך ירושלים תשכח ימינים. ואז הגמרא אומרת, טניה,
שד אדם את כל ביתו ומשער דבר מועט,
זכר לירושלים,
עושה אישה תכשיטיה ומשער דבר מועט,
שנאמר אם אשכח ירושלים תשכח ימיני וכולי.
אז המדרש הזה בעצם, אפשר לפרש שזה מדרש מלחמה בעבודה זרה,
אבל אפשר לפרש שהמדרש הזה הוא הרבה יותר רחב והוא מנסה לקבוע את רמת ההשתלבות של עם ישראל בגלות.
אנחנו כאן,
אנחנו גרים כאן, בבבל, אנחנו חיים כאן, אין לנו ברירה.
אנחנו לא מפתחים פה תרבות,
לא שרים פה את שירי ציון, אנחנו שומרים את השמחה והשירה
לארץ ישראל.
והדבר הזה הוא סוד, ממש בזכירה, הרי סוד הגאולה, נכון?
הוא סוד הגאולה.
זה נראה כאילו עניין תרבותי, זה לא כזה משמעותי, מה זה משנה?
זה מאוד מאוד משנה.
מאוד מאוד משנה.
ובעצם הראשון שניסה ליצור איזה סדק בדבר הזה,
זה נבוכדנצר.
אחריו עשה את זה גם היא?
אחשוורוש.
אחשוורוש טיפה יותר הצליח.
עם המשתה והמדיניות הפלורליסטית שלו,
וכך שהוא נתן להם מדינה ומדינה ככתבה, ועם ועם כבשונו, וכל הדברים האלו, באמת, היהודים הרגישו שם מאוד מאוד בנוח.
אנחנו תמיד נוהגים לפרש שאחשוורוש,
זה שהוא התלבש בבגדי כהן גדול,
זה לא היה כדי ללעוג ליהודים,
זה היה כדי לכבד אותם.
זה כמו ששבוע לפני חנוכה נשיא ארצות הברית עומד בבית הלבן עם איזה חבדניק לידו,
מחזיק נר
עם חנוכיה,
ואומר,
now we, the American people, want to light the light of freedom, the light of the fighting the evil and the darkness, וכולי וכולי.
From the מכבים and the חשמונאים to George Washington and Lincולן, מדליק נרות וכולי וכולי.
עושה נאום,
וואו, אז כל היהודים בארצות הברית,
מה, הוא מדליק נרות,
בבית הלבן, טקס חשוב,
נותן איזה מדלי התחרות הנשיאותית לאיזה מנהיג יהודי כזה או אחר.
אתה מרגיש כאן בבית.
אז אחשוורוש עלה, אבל מי שהתחיל זה לא אחשוור, פשוט התחיל זה נמוכדנצר.
הוא התחיל את הז'אנר הזה, שירו לנו משיר ציון,
למרות שזה לא בציון, והם סרבו לו.
כלומר,
אותם 42 אלף איש שכן עלו,
והמדרש אומר שהיו בהם הלוויים שבורי האצבעות,
אלו אותם,
אותה קבוצה ששמרה על התרבות,
ולא הסכימה לשיר ולשמוח,
ובכן על זה הדרך, כן.
עם הנטייה זה לא לנסוע, לנסוע בארץ נוריתים, בשבו, ולניסו, לענות ירמיה, כמו בארץ, בארץ. לא, לא, לא, לא, לא. זה שם, זה הנביא ירמיהו. הם רוצים, אנחנו גלויים פה, אנחנו נשאר פה באוהלים ונתחכה לחזור לארץ. נכון.
נכון. תראה, זה קשור, מה שאתה שואל עכשיו זה קשור לכל הקושי של ירמיהו. כי הרי מה כל כך קשה בלימוד ירמיהו, בירמיהו עצמו?
זה שהוא אומר הפוך.
חככו את הגלות.
כן, הוא אומר הפוך מאיך שכולם חושבים כל הזמן, ואיך שנכון לחשוב 99% מהזמן,
בסדר? כלומר, באמת, 99% מהזמן זה נכון לשאוף לארץ ישראל ולרצות להגיע לארץ ישראל.
באותן 70 שנה
של גלות, הוא אומר להם, חלאס.
נכון, נכון, ובאותן 70 שנים,
הבעיה הייתה שהם סירבו בכלל לקבל את האפשרות של גלות.
זה היה נראה להם כזמני, אז הוא מנסה להצליח לקבע להם את האפשרות שהם גולים, אז הוא אומר להם, כן, אז תבנו ותטעו.
אבל, אבל, מה?
וירמיהו גם קונה שדה בארץ ישראל, כן, הוא עושה גם פעולה מקבילה.
אז זה המדרש.
התשובה שלהם,
אנחנו לא נשכח את ירושלים,
תדבק לשוני וחיכי בהקשר של שירה.
כלומר, אני לא מוכן לשיר, אני מסרב שירה. כן, סרבן שירה, מדביק את הלשון לחך,
זה ככה,
אם לא אזכרכי,
אז מה הביטוי של הזיכרון,
אם אתה שר או לא שר את שירי ציון בחוץ לארץ.
אם לא אעלה את ירושלים, ארוז שמחתי. אגב, אחד השירים, אחד משירי הכיסופים
הכי גדולים לציון,
זה כתב אותו מנחם מנדל דוליצקי,
נדמה לי השם שלו, דוליצקי, דולניצקי,
וזה השיר
ציון תמאתי.
מכירים?
ציון תמאתי, ציון תמאתי, לך הנעממי, רוסי כזה,
ציון חמדתי, לך נפשי מרחוק הומיה,
תשכח ימיני, משכח איך יפתי.
מה המשך?
מה?
תעתר בור קברי עלי פיה.
תעתר
זו מילה מסובכת, נכון?
תא, ט, ר,
זה לקוח מתהילים סט.
תעתר זה תסגור.
תדבק לשוני לחיקי, אם לא אזכרך בציון הנשמה,
יבש לבבי מחול מעוני,
אם לא אזכרך בציון הנשמה.
נכון, ציון תמתי, ציון חמדתי וכולי. שיר מלא פתוס כדרכם של אבות הציונות וכן על זה הדרך. מנחם מנדלדוליצקי כתב את השיר הזה אממה שהוא לא היה גם לא רגע אחד בארץ ישראל והוא היה ב... נדמה לי הוא היה או באודסה או במינסק,
תתפסו אותי על המילה,
והוא עבר משם לארצות הברית,
הגיע לארצות הברית.
וכששאלו אותו מה יהיה,
וגם שם היה פעיל ציוני,
אבל תשאלו אותו מה היה, הוא אמר, הציפייה לציון גדולה מציון עצמה.
אם אני אעלה אז הכל...
מה?
כן.
אתה לא רוצה לממש את האהבה, אתה רוצה לשמור על הכיסופים.
אז מספרים שהעוזר של הרצל
היה אחרי עשרים שנה הגיע לארץ, ואז כשהוא חזר הוא אומר, אני רואה שמה ששיקרתי עשרים שנה זה הכל נכון.
אז זה נקרא אם יש ככה ירושלים, לא רצו לשיר שירי ציון במקום אחר.
שירי ציון במקום אחר, הכוונה שאתה קורא למקום ציון, זה כמו,
זה כמו, ככה אומרים, יש איזה,
לא יודע, מסורת אשכנזית כזאת, שסיבת החורבן של קהילות שפרה ורמייזה ומגנצה הייתה כי הם סירבו לעלות באחת הפעמים, והם אמרו, שבו לכם, אתם בירושלים בארץ ישראל,
ואנחנו נשב בירושלים שלנו, קראו לעצמם ירושלים,
וכתוצאה מהדבר הזה הייתה איזושהי גזרה, וככה גם אומרים על רעידת אדמה בצפת, שכאילו עלתה על ירושלים.
כשאתה מתחיל לשיר שירי ציון על מקומות אחרים,
וקורא למקומות אחרים בשמות של ציון,
ואומר, כאן זה ירושלים דה בני ברק, ירושלים דה ליטא, זה כמו ירושלים, זה זה וכולי וכולי, אתה נכנס כאן לסכנה גבוהה מאוד,
ולכן
תדבק לשוני לחיקים, לא אזכירכי, לא רוצה לשיר שום שירים,
והנביא מסיים בחשבון עם בני אדום,
שכנראה עזרו לבבל.
זה החלק השלילי, כאילו.
זה הנגטיב.
עכשיו הפוזיטיב.
הפוזיטיב זה הפרק,
פרק קכו.
לכאורה הם אומרים אותו באותו זמן.
כלומר, באותו זמן שהם מגיבים למלך בבל, לנבוכדנצר,
ומסרבים פקודה לשיר את שיר ציון על אדוות נכר,
וגם כנראה משלמים על זה מחיר בחיים,
באותו זמן הם אומרים את הפרק הבא.
שיר המעלות
ושוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים.
מה הכוונה?
הכוונה היא,
אפשרות אחת להגיד שכשזה יקרה זה ייראה כמו חלום.
זו אפשרות אחת. אפשרות שלה להגיד לא, עכשיו אנחנו רוצים לחלום את הדבר הזה.
ושוב השמת שיבת ציון, איך זה יקרה?
טוב, בוא נחלום.
זה לא ששיבת ציון תהיה חלום, אלא בוא נחלום את זה עכשיו.
מה החלומות שלך, אתם יודעים, אומרים,
לא זוכר מי אומר את זה,
אחד הפרשנים.
מתי יעקב אבינו
מחליט לחזור, לעזוב את לבן ולחזור לארץ ישראל?
כשהוא חולם על כבשים.
כשהכבשים נכנסים לו כבר לחלום, הוא אומר אוקיי, הבנתי.
עד אותו הרגע הייתי עובד ביום בכבשים ובלילה חולם על יצחק ועל אברהם ועל שם ועבר.
עכשיו כשאני מתחיל לספור כבשים בחלומות,
אז בסדר, מלאך שמדבר איתו על משכורת, נכון?
אז הגיע הזמן לחזור.
אז הם אומרים,
יש לנו חלום, החלום הוא שיבת ציון.
אז,
רק אז, לא עכשיו,
ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. אז, עכשיו אנחנו לא יכולים לשיר, אסור לנו,
אין אפשרות לשיר בחוץ לארץ,
או לקרוא למקומות בשמות של ירושלים שיזכירו לנו. לא!
אין שירה ואין שמחה וכו'.
אז נשיר.
אז, כשאמרו בגויים, הגדיל אדוני לעשות עם אלה. כלומר, כרגע הגויים לועגים לנו.
אנחנו בפרט חסרי תרבות, אין לנו תרבות, אין לנו שירה,
אנחנו יכולים לעשות עליהם רושם, אולי,
אם נשיר בפניהם, לא אכפת לנו.
אז, כשנגיע לכאן, תחזור חזרה לשירה העברית,
יחזור לך לנגינה,
אז הם יעללו אותנו וישבכו אותנו.
הגדיל אדוני לעשות עימנו,
היינו שמחים.
כן?
אז מה זה היינו שמחים? זה כאילו דבר בהיפוכו, נכון?
צריך להיות נהיה שמחים.
אבל זה כנראה, בגלל שזה בחלום,
אז הם חולמים איך זה ייראה, אז הם מדברים בלשון עבר.
כן, זה כמו שאדם אומר,
בעוד שנה אני אעשה את הדבר הזה וזה, ובטח
בעוד שנה אני אעבור דירה לחיפה ובטח יהיה לי מאוד קשה ואני אצטער או משהו.
הוא כבר מדבר בלשון העתיד על מה יקרה בעוד שנה, אבל הוא כבר יכול לדבר על דברים שיקרו בעתיד אבל בעבר.
בסדר?
אז זה מה שהם אומרים.
הגדיל אדוני לעשות עימנו, היינו שמחים. איך היינו? אתם עוד לא שם. כן, אנחנו חולמים את זה.
אנחנו חולמים שהיינו שמחים.
שובה אדוני את שבותנו כאפיקים בנגב, שביתנו. בדרך כלל אנחנו מפרשים בכיתה הקדושה הזאת
את המשל של שיבת ציון כאפיקים בנגב.
אגב, יש לי סרטון שמישהו שלח לי נורא יפה על שיטפון בנגב, אבל עם סרטון כזה אמריקאי,
כאילו שממש מדמה את כל התהליך העלייה וכל הזה.
כן, שיטפונות.
יפה, אז אפשרות אחת להגיד שזה יהיה,
זה הפירוש שאנחנו בדרך כלל אומרים, שזה יהיה מהיר,
וגם מכיוון ש...
משורר תהילים, הכיר היטב את נחלי ארץ ישראל,
והוא יכול היה לתת דוגמה מהבניאס.
שוב השמט שביתנו כירדן הזורם,
כי הוא מכיר את זה, נכון?
אלוהי אזכורך מארץ ירדן וחרמוני מהר מצער, תהום אל תהום קורא לכל צינוריך,
כל משבריך וגליך עלי עברו,
נכון? כאילו הוא מכיר את הצינוריך, זה הצניר,
איפה שזה משפריץ, את המפלים,
נכון? את הירדן,
הר מצער, חרמונים, חרמונים זה בעצם הנחל חרמון.
למה הוא לא נוקט בנחלים הללו הזורמים בשיטפון עכשיו, יש לנו ברוך השם
זרימה ושיטפון?
כי האפיקים בנגב הם יהיו המאפיין היותר מובהק לגאולה, כי כמי שראה פעם שיטפון בנגב יודע שהמים מגיעים עכורים,
מגיעים עם בוץ, מגיעים עם אבנים, מגיעים עם
שיחי סמר וקוצים וכולי,
וככה תהיה הגאולה, יהיה בה מרכיבים,
תהיה בה עלייה,
יהיה בעיות של...
נכון,
אז זה גם רצף וזה גם מתאר את המורכבות של התהליך. מי שלא מוכן למורכבות ורוצה גאולה אינסטנט,
כזאת צלולה, זה לא אצלנו.
זה גאולה מורכבת, בעיקר מורכבות של זהויות,
של גיור ושל מיהו יהודי, זהויות שאנחנו כרגע עסוקים בהן.
אבל יש אפשרות נוספת להגיד,
לאור הפירוש שאנחנו כרגע אומרים.
שוב ה' שביתנו כאפיקים בנגב. כלומר,
עד הרגע שזה מתחיל,
זה נגב,
זה יבש.
אין שירה, אין זמרה, אין תרבות, אין זה. אנחנו שומרים על היובש הזה כמתנה שתעורר את הציפייה לרטיבות שתבוא אחר כך.
ואז זה מתאים בהמשך. הזורעים בדמעה.
עכשיו זורעים דמעה.
לא זורעים עכשיו קונצרטים.
לא זורעים עכשיו שירי ציון. לא, זה לא מתאים.
עכשיו אפשר לזרוע דמעה. ובאמת, חלק גדול מהפיוטים ומהשירים שכן נכתבו בגלות, מדברים על הגלות,
הם מדברים על הצרות, הם מדברים עכשיו, אמרנו היום בסליחות,
כל מיני פיוטים כאלה ואחרים, וגם הפיוטים שנאמרים בימים לא רעים,
מדברים על קידוש השם שלנו, כבשה בין שבעים זאבים,
ההושענות, שאנחנו אומרים בהושענא רבא, במיוחד הושענא אום אני חומה.
זה הכול מדבר על עם ישראל המותקף,
זה לא איזה שירי ציון, זה מדבר על הצרות ועל הקשיים.
זורעים בדמעה,
ברינה יקצורו,
הלוך ילך ובכו,
נושא משך הזרע, מה הוא זורע?
יש כאן דימוי נפלא.
אנחנו הולכים באדמת הגלות,
נושאים איזה מחרשה שיש לה זרעים שהיא מפילה,
אבל הזרעים הם דמעות.
בוא יבוא בראינה, לאן?
לארץ ישראל נושא על אומותיו. כלומר, אם תבכה עכשיו,
תשמח אחר כך. אם תשמח עכשיו,
לא תוכל אחרי זה לחזור, לא תהיה לך שמחה.
ושני הפרקים האלו, לדעתי, הם הניסיון הראשון לקבע את
את הא-נורמליות של הגלות.
שהגלות תישאר,
למרות שהרצון הטבעי של כל אחד מאיתנו זה להסתדר, זה להתארגן, זה זה,
זה לקבע את העובדה שזה א-נורמלי. אנחנו כאן לא שרים, לא מנגנים, לא אוכלים. אנחנו כאן,
אנחנו כאן זמניים.
ואני אומר,
ככה אני מרגיש לפעמים,
יצא לי להיות כמה פעמים במסע בפולין, באוקראינה.
אתם יודעים, תמיד אומרים, אנחנו יוצאים מארץ ישראל, יוצאים מארץ ישראל, כמובן, ארץ ישראל זה מעלה גדולה מאוד,
אין מה לדבר.
אבל יש, כמובן, בהלכה הדבר הזה מותר ברווח, אבל יש לי גם תחושה מאוד חזקה.
אני אומר, האנשים האלו, הצדיקים, אבל גם סתם פשוטי העם שחיו שם בחוץ לארץ,
הם הרי החזיקו על הגב שלהם את מסע הזיכרון.
בזכותם אנחנו כאן.
הם העבירו את זה מאב לבין, מאב לבין, מאב לבין, ולא התמכרו לגלות, ולא ניסו להיות בה בצורה נעימה,
אלא הם שמרו על שני פרקי תהילים הללו, שבאמת נהיו פרקים מאוד מאוד קנוניים, שנאמרים בהרבה מאוד הזדמנויות,
כולל בסיום הסעודה, זה ממש פרק יומיומי.
אז האנשים האלו שעל הגב שלהם נשמר הזיכרון,
כשאנחנו מגיעים לארץ ישראל ובונים מדינה,
לא מגיע שמדי פעם נעלה על הקבר שלהם ונגיד להם תודה.
נגיד להם איזה פרק קטין ונגיד להם, תקשיבו, באנו מארץ ישראל ואנחנו שם בגללכם.
אז אתה הולך לקברי צדיקים, שאלה היו ראשי הקהל,
אלה נשאו את הציפייה ואת הזיכרון על הכתפיים שלהם,
זה גם קצת כדי להגיד תודה.
לא רק כדי לקבל אורות רוחניים כאלה וכאלה, אלא גם כדי להגיד תודה על אלפיים שנה
של גלות
שנושאת בתוכה את לפיד הזיכרון בגלל שני הפרקים האלו,
בגלל שלא שרים את שיר צייר על אדמת נחר.
כמובן הדבר הזה הוא מאוד מאוד רלוונטי גם אלינו, איך אנחנו נושאים את זיכרון,
גם זיכרון הצרות וגם זיכרון הפרעות,
כדי לא לאבד חלילה את הרגישות ואת השמחה על התקופה שאנחנו חיים בה.
במסכת סנדרין יש מחלוקת
בגמרא כמה זמן יהיו ימות המשיח.
המורה, אחד אומר 40 שנה, אחד אומר 70 שנה.
אז כולם טמאים, מה זה 40 שנה ימות המשיח, 70 שנה?
הרב רובי מרגליות, נדמה לי, אומר בספר שלו, מרגליות הים,
שהגמרא אומרת כמה זמן ייקח להם להתרגל.
מישהו אחד אומר אחרי 40 שנה, כבר יתרגלו, זהו,
ידברו איתך על המילקי בברלין.
ומישהו אחר אומר, לא, 40 שנה זה קצת, 70 שנה ייקח להם,
אבל יתרגלו.
הצום הזה, עשרה בטבת,
עוזר לנו מאוד מאוד לא להתרגל.
לזכור את שיר ציון, אבל לא על אדמת ניכר,
אלא על אדמת ציון עצמה.
שנזכו ונמצאו רבותיי.
