הלכנו בסימן קנח, סעיף ד.
פעם שעברה התחלנו לראות את הסימן בעניין הזה של נטילת ידיים לסעודה.
זאת אומרת, ברגע שבן אדם רוצה לאכול פת
שמברכים עליה ומוציא לחם מן הארץ, צריך לטול ידיים.
וזו הייתה ההתחלה. ועכשיו אנחנו מגיעים לנטילות ידיים נוספות,
לדברים נוספים.
אז דיברנו על פת שצריך לטול ידיים ודיברנו גם על השיעור. אמרנו שטומאה
היא נאחזת, נקרא לזה כך,
בקבצה.
בין כזית לקבצה זו שאלה, לכן גם לגבי הברכה של נטילת ידיים, מברכים
אם אדם רוצה לאכול פחות מקבצה לחם.
טוב,
אנחנו עכשיו בסעיף ד'.
אם אוכל דבר שתיבולו באחד משבעה משקים
שסימנם
מהראשי תיבות?
יד
שחט דם.
ראשי תיבות,
יין, דבש,
שמן,
חלב,
טל,
דם
זהו ומים.
זהו, העיקר מים, זה לא אמרנו, האחרון,
הכי חשוב, מים.
בקיצור, מי שאוכל דבר שטיבולו במשקה ולא התנגב, זאת אומרת הדבר רטוב מאחד משבעה משקיעים,
ואפילו אם אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה.
אומר הרמ״ב, ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק
או הפרי, אפילו אחי יטול בלא ברכה.
מה הבאת?
תודה.
בסדר, לשים לב.
אדם
שאוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקים,
כן,
הוא צריך נטילה בלי ברכה.
אומר הרמ״ב, אפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי, אפילו אחי יטול ידיו בלא ברכה.
סעיף סעיף ה',
הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח.
מה הקשר בין שני הסעיפים?
בסעיף ד' כתוב שאם אתה אוכל דבר,
לא משנה מהו, שתבולו במשקה,
אתה צריך לטול ידיים,
בלי ברכה.
בסעיף ה', אדם שרוצה לטול ידיים לפירות,
הם רטובים?
לא כתוב.
הם היו רטובים, אז זה סעיף ד'.
לכן קראתי שני סעיפים ביחד.
זה ברור?
אדם שנותן ידיים לפירות, הוא מגסה רוח. מה זה גס רוח?
הפוך.
הוא יותר מדי ינין טעם, הוא כזה שופוני.
בסדר? הוא מפונק,
עושה דברים שיסתכלו עליהם.
כמו שאמרנו פעם לגבי שתיית כוס יין,
אחד ששותה יין טיפה טיפה. אתה מכיר את זה?
גס רוח.
אם הוא שותה פעם אחת בקבוק,
לא,
זה גרגירן,
זה טמא,
תקרא לזה כך. בסדר, יש לך מילה אחרת?
מקובל, מה שתגיד אני מקבל.
בסדר, ברור. אחד שיכול להיות שטורף, פג'ען, לא יודע.
בסדר.
אבל אחד שהוא לאט לאט,
או דוגמה אחרת שהוא מביא לשולחן ערוך,
מישהו שהוא אוכל לחם בסכין ומזלג.
לחם בסכין ומזלג.
זה נקרא כס רוח.
עזוב, עזוב, בוודאי,
בוודאי. אדם צריך להיות, דעתו מעורבת עם הבריות.
למשל, ראיתי פעם מישהו אוכל בורקס במזלג.
אוכל בורקס במזלג, קובה.
אוכלים במזלג? מה פתאום? אוכלים ביד. אלא מה יגידו לך עכשיו? לקחו את הבורקס
והפכו אותו לבורקלח.
בסדר, הבנו? מה זה בורקלח?
עשו אותו אשכנזי.
ואז שמים על הראש שלו,
מגדלים לו על הראש פטריות,
רוטב פטריות. נו, בטח שצריך לאכול את זה עם מזלג,
אבל זה לא בורקס.
בסדר?
היום יש כל מיני דברים, לכן צריכים להיות ערים לעיקרון.
העיקרון הוא, אם זה דבר שטיבולו במשקייה, חייב נטילה,
ועוד רגע נגיע לזה.
ואם אדם רוצה סתם לטול ידיים לפירות, כי הוא רוצה לאכול פירות בטהרה,
ידידי, נוטלים ידיים רק ללחם.
עכשיו, לשים לב לשולחן הערוך הזה, יש אחרונים שמדברים על הילד הזה.
תראו, סעיף קטן יא במשנה ברורה.
היינו, אפילו יריק ופירות הוא בשר.
ואף אגב, די על פירות לא תקנו נטילת ידיים.
האטם הפירות עצמם לא נטמאו מהידיים, כשהידיים שניות הן ואין נושא שני או שלישי בחולין.
כשטבולים במשקיע,
במשקיע קיימה לנדין, נגיעה בידיים מטמא אותם להיות תחילה.
תקנו איתו לידיים, שלא יטמעו המשקיעים לידיים ויפצעו אחר כך גם האוכל.
אלא שבא לנו, החיי אדם, אני לא יודע אם הוא כותב אותם פה,
הנה, סעיף קטן כ', תסתכלו על סעיף קטן כ'.
אבל הם כנראה כששומעים בהקלטה, כמו שאמרנו, היה לי שזה מפריע.
יאה, סעיף קטן כ'. וואי, אני צועק.
סעיף קטן כ' אומר,
כן, נוטלים ידיים בלא ברכה,
כי יש מקצת הראשונים שסוברים שלא הצריכו חכמים
נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה,
אלא בימיהם,
שהיו אוכלים בטהרה.
מה שאין כאן עכשיו שכולנו טמאים מתים.
ולכך לא אברך על נטילת ידיים שספק בלכות להקל.
והנה במגן אברהם מביא בשם הלחם חמודות, שהעולם נוהגים שלא ליטול.
ויש להם על מה שיסמוכו.
ראינו על מקצת הראשונים הנ״ל.
אבל הרבה אחרונים החמירו מאוד בדבר וכתבו שהעיקר קראו בפוסקים שצריך נטילה מדינה אף בזמן הזה.
ואין בביאור הגרש שגם זה הטוקן. והחמיר מאוד בזה, עכשיו צריך לברך על זה.
לכן, איך שהעולם אין נוהגים לברך. על כל פנים, אין להקל לאכול בלא נטילה, וצריך לזה קוד. הנה נטילה כמו לפת.
מכל מקום, בפחות מכזית, נראה לי פשוט שאין להחמיר בזה כלל.
כי אפילו בפת הרבה האחרונים מקילים.
כאן נזכר לעיל במשנה ברורה.
ומה אמרנו?
שאם זה פחות מכזית, בכלל לא צריך נטילה.
ואם בין כזית לבין קבצה,
אז אין ספק, אז בלי ברכה.
אז מה יהיה בדבר שטיבו לא במשקה והוא פחות מקבצה?
אז גם נגיד שאם מעל קבצה צריך בלי ברכה,
אז פחות מקבצה,
אתה מוריד אותו במדרגה.
אלא שיש פה משהו, ואני אומר אותו,
שמביא אותו החיי אדם.
אני אתן גם את הסיפור,
חשוב לי לספר את הסיפור הזה.
למדנו את זה בסבבים הקודמים,
ופתאום התברר לנו שכנראה כל דבר שהוא רטוב צריך
לתהילה או לנגב אותו, לייבש אותו, הוא בר ייבוש.
והלכתי עם כל זה לרב אברום שפירא, ואמרתי לו, רע, רע, לא נוהגים.
אנשים לא נוטלים ידיים לתפוח עץ, אני יודע מה, מה, לוקחים כלי, נוטלים ידיים כמו לסעודה?
לא, לא נוהגים בזה אנשים.
ענבים,
שוטפים הענבים,
נגבים אותם או נוטלים ידיים כמו לסעודה?
לא רגילים.
אמרתי לו, רע, תראה, משנה ברורה פה יוצא,
יוצא מהמשנה ברורה שצריכים לטול ידיים.
ככה צריך לנהוג.
עובד רב אברום על השולחן בבית, נותן ככה
מכה על השולחן עם היד.
כן, אתם רואים רב אברום כבר היה גיל 90. נותן מכה על השולחן,
הוא אומר לי, אין לך אמונה?
אין לך אמונת חכמים?
מה אמונת חכמים?
חיי אדום,
יודעים מזה?
חיי אדם,
מעיד
שלא נהגו,
ואם הוא מעיד לך שלא נהגו, אז לא נהגים.
חיי אדם עומד פה לידך, אתה לא רואה?
אתם רואים את החיי אדם?
הוא עומד פה, למטריך אחורה, זה קדימה.
הוא עומד פה ואומר לך, לא נהגו.
אם החיי אדם עומד ואומר, לא נהגו, אז אתה נוהג?
לא נהגו.
עכשיו תשימו לב,
פתחנו חיי אדם. חיי אדם מביא את הנושא של פילת ידיים,
דרשתי גולו במשקיע בשני מקומות.
מקום אחד פה,
הנהגות היום,
ושם הוא כותב, לא נהגו.
מקום שני, בליל הסדר.
בליל הסדר הוא אומר, על אף שלא נהגו,
בליל הסדר נוהגים כמידת חסידות, כי כולנו בליל הסדר חסידים.
למה?
כן, כן.
כי אם לא נהגו למטה,
נוטל ידיים לפני הכרפה שטיבולו במשקה.
לא צריך, וזה גם פחות מכזית בכלל.
פחות מכזית בכלל, יש למה להקל.
הוא אומר לו, זה מידת חסידות.
אז תשים לב מה יוצא לנו מהחיי אדם.
אחרי אדם יוצא שלא צריך לטול ידיים לדווח תיבורים במשקה,
זה מידת חסידות.
מי שחסיד,
מי שחסיד,
שייטול ידיים.
ידיים זה יותר מידה?
לא משנה.
בסדר?
ולכן, הם רוצים חסידים.
כמה פעמים ישבתי בסעודות,
מקומות, עם הרב משה בן, תעוזיך הצדיק לברכה.
והוא בקושי היה אוכל מהר וזה, אבל בקיץ ענבים הוא היה לוקח ענבים.
והיא צלחת עם ענבים.
אתה רואה אותו, יש לו מטפחת על הברכיים,
בסדר? על הרגליים יש מטפחת,
הוא מוקח עיניו,
מנגב אותו ואוכל.
עוד עיניו,
אנשים לא שמים לב, והם צריכים לדעת.
אני ישבתי לא יודע, פתאום, מה הוא עושה פה, מה...
כאילו...
בסדר, הוא פשוט מנגב.
זה מידת חסידות.
זה העניין.
מידת חסידות.
אז לכן,
למסקנה,
כן, פסק הלכה של רב אברהם שפירא,
נכד צדיק לברכה.
הדעה, ההנהגה הרווחת היא שלא צריכים ליטול ידיים לדבר שטיבור אברהם משקיע.
במקרים מיוחדים, מידת חסידות של לא יודע מי,
אז או לנגב או ליטול ידיים.
ובליל הסדר כולנו מלכים.
מלכים בחסידות. מן מלכי עובדים.
טוב, כן.
ובשר צלי,
אומר השולחן ערוך בסעיף A,
בואו נקרא את הכול, נוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסה הרוח.
אומר הרמה, דווקא שנוטלה בתורת חיוב, אבל אם נוטלה משום נקיות, שלא יהיו ידיו נקיות, מותר, נו מה?
יש איסור לאכול בידיים נקיות?
דווקא בידיים מלוכלכות?
לא,
אין בעיה.
ובשר צלי, יש מי שנראה מדבריו,
אף על פי שמוהל תופח עליו דינו כפירות,
ותבשיל מחיטים והם נגובים, דינו כפירות.
כשמישהו נוטל ידיים לפירות, הרי זה מגסה רוח.
אבל הבשר הטוב,
יש לו מוהל, הרי ברגע שאתה מבשל אותו,
יוצא, כן, זה לא נקרא רוטב,
זה לא נקרא מים,
כן, אחד משבעה משקים.
זה חלק ממנו,
אז לכן לא ליטול.
סי ו',
השוטה אין צריך ליטול אפילו ידו אחת.
ז', נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואחר כך רוצה לאכול לחם.
יש מי שנראה מדבריו,
תראו את ההסתייגות,
שאין אותה נטילה עולה לו, ואין, צריך לומר, אם נטל ידיו שלא לאכול, ואחר כך נמלח ואכל.
ואז מה הוא יעשה?
מה?
יש מי שנראה שאין אותה נטילה עולה לו, אבל
כל האחרים עולה לו.
אבל אם הוא נטל ידיו על מנת לאכול רק פירות, ולא רוצה לאכול שום דבר אחר, ופתאום בא לו עכשיו לאכול לחם, בוודאי שצריך.
לברך, פה הוא לא בירך.
כי...
אה, אתה אומר כשהוא עכשיו רוצה לאכול לחם, בטח שהוא יברך את הידיים.
אבל אם הוא נטל ידיים כמו שצריך,
ולא ברך כי זה היה לפירות, ועכשיו הוא רוצה ליטול ידיים ללחם, הוא יברך.
אני ייטול עוד פעם.
ייטול עוד פעם, ויברך.
כשמי שיתחרט,
נמלך.
לא, אם הוא רצה לאכול גם לחם אחרי, אבל הוא אמר לך... לא, לא, לא, לא. אתה כבר מביא לנו משהו שלא אמרנו בכלל.
נסחפת, כמו שאומרים.
בן אדם שרוצה להתחיל לאכול פירות ואחר כך לאכול לחם, ועכשיו הוא נוטל ידיים בשביל הלחם.
נו, מתי זה קורה?
מתי זה קורה, דוד?
בליל שבת.
בליל שבת.
מביא המשנה ורואה את המנהג.
הרמ״ם מביא אותו.
נוהגים בו עד היום אייקים,
שנוטלים ידיים לסעודה,
אחר כך עושים קידוש, שותים יין,
ואחר כך מברכים המוציאים.
מכירים את זה?
בגלל זה רעים בגלל, לא? ההורים של אשתי,
אבא של ארבעים, הם עושים ככה.
נוטלים ידיים,
עושים קידוש, כבר יאכלו,
כזה יש השבת, שותים יין,
המוציא לחם מן הארץ, אוכלים לחם.
בסדר, מה זה קשור ב... מה זה קשור?
הכל בסדר.
אנחנו לא נוהגים ככה, אבל בסדר?
אתה טועה.
אני אגיד לך מה עושים את הסבא בסבא שלך, בסדר?
אז הוא מוציא, אבל עוד פעם, זה לא דבר טוב, זה חלק מהעניין, יש כאלה שאומרים מזמור לדוד ומבצע על רפתר, עומדים עוד כמה דברים לפני ה... בסדר, זה חלק מהעניין, זה לא...
זה חלק מהעניין.
טוב,
איזה סעיף אנחנו?
כן.
קלנו, גם זה היה סיימנו.
כן.
סעיף ח', מי שהיה במדבר
או במקום סכנה
ואין לו מים, פטור מנטילת ידיים.
למה?
מי תיקן שצריך ליטול ידיים לסעודה?
חכמים. ובמקום צער, במקום שאין אפשרות,
לא גזרו.
בסדר?
צריך להיזהר.
רגע, עכשיו איך הוא לוקח את הלחם?
שנייה.
הנה.
תראו סעיף קטן ל״ו.
פטור מנטילת ידיים.
מכל מקום במפה צריך לכרוך ידיו כדלקמן סימן קסג.
זה מה שחיפשתי מזה, פה במקום אחר.
בסדר? בסימן קסג,
מי שלא יכול לטול ידיים, מאיזושהי סיבה.
האם הוא אוכל את הסנדוויץ' בשקית ניילון,
או שהוא עוטף את הידיים בשקית ניילון?
עוטף את הידיים. למה?
כי גם כשאתה אוכל בשקית אתה יכול לגוע בלחם.
אבל אם עטפת את הידיים אתה לא תיגע בלחם.
לכן מי שאין לו אפשרות ליטול ידיים, מה הוא עושה?
כפפות.
עושים כפפות.
ברור.
זה הדבר הפשוט בדרך. אם לא,
תאכל בשקית ניילון בידיים.
הידיים בתוך שקית, לא הלחם בתוך שקית, כן.
תר לי זהר בנטילת ידיים, שכל המזלזל בנטילת ידיים חייב נידוי, הוא בא לידי עניות ונעקר מן העולם, השם ישמור. שמים לב?
כמה צריך להיזהר בנטילת ידיים.
הנה, זה סעיף יוד.
אף על פי ששיעורם ברביעית,
יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חיסדא, אנא משי מלוך אופניי מאיה,
ויהבו לי מלוך אופניי טיבותה.
אני נטלתי מלוך אופניים מים ונתנו לי מלוך אופניים טיבוטה. רב חיסדה היה עשיר גדול. אחד הדברים שאמרנו זה סגולה גדולה
לעשירות זה ליטול ידיים לסעודה כמו שצריך,
לא להתקמצן.
מתי יש לי בעיה?
כשמישהו רוצה להיות אגרויסה צדיק,
צדיק גדול,
כשיש אחריו תור של מאה איש.
ידידי,
אתה רוצה להיות צדיק?
לאן אתה הולך?
לסוף התור.
ואז תמלא פעם, תמלא פעמיים, שלוש פעמים, חמש פעמים,
כמה שאתה רוצה תמלא. מתי? בתנאי
שאין אף אחד אחריך.
זה ברור?
זה דבר שצריך לשים לב אליו. אתה רוצה להיות,
למלות, בסדר.
היום
יש לנו נטלות הפשוטות ביותר, הפלסטיק הפשוט ביותר.
זה ליטר.
כל נטילה, כמה צריך לשים לפחות?
רביעית.
86 סמ״ק, נכון?
ואם אני צריך ליטול 6 פעמים,
כמה זה ליטר לחלק ל-6?
160 בערך, נכון? 150, נכון?
בערך 150,
150 ומשהו ושש, בסדר?
זאת אומרת, אפשר ליטול בשפע, בלי שום בעיה, תמלא נתלה ותיטול.
טוב,
סעיף יא מברך קודם נטילה שכל המצוות,
מברך עליהם, עובר לעשייתם.
ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה,
משום שפעמים שאין ידיו נקיות.
ומפני כך מברכים עליהם אחר ששפשף ידיו שכבר נקיות, קודם שיטיל עליהם מים שניים.
ואנחנו הרי משפשפים בסוף, אחרי מים שניים, כי נוטלים רביעית בפעם אחת.
גם יכול לברך עליהם קודם ניגוב,
שגם הניגוב מן המצווה. המקרה עובר לעשייתם, ואם שכח לברך עד אחר הניגוב, מברך אחר כך.
ושאומרים שלא מברך אחר כך, לשים לב לנקודה הזאת.
יש לנו כלל שאומר
כל המצוות, מברך עליהן, עובר לעשייתן.
פירוש,
לפני שאני מקיים מצווה, אני מברך עליה.
אבל אם כבר קיימתי את המצווה,
לא מברך. למה?
מצווה התקיימה. חכמים תיקנו לנו ברכות.
ברכות זה תקנת חכמים מאוחרת. למשל, לקחתי ארבעת המינים בשתי ידיים.
מה עם הברכה?
אין ברכה. למה אין ברכה?
עשית את המצווה.
ברגע שקיימת את המצווה, גמרנו, אין שום דבר.
אכן, לוקחים את היתרוגפוך, הוא אומר, יפה. עכשיו, מה העניין?
יש לנו דברים שאנחנו אומרים, תשמעו, אם אתה תעשה אותם,
אז אתה יוצר פה איזושהי בעיה, זלזול, לא יודע איך לקרוא לזה.
זלזול.
ולכן, אני רוצה שתעשה את הנטילה, למשל, בהידור.
אבל מצד אחד, מה אני אומר?
כל המצוות מברך עליהם,
עובר להשיאתם.
עכשיו אם אני אטול ידיים,
כבר עשיתי את המצווה, אני יכול לברך אחר כך?
לא.
כי כל המצוות מברך עליהם,
מבחר להשיאתם?
אז אמרו חרמים, אתם יודעים מה?
בואו נמצא פטנט.
אני אתחיל את המצווה, אני לא אגמור אותה.
בין תחילת המצווה לבין סיומה, אני אברך.
כי עדיין לא קיימתי את כל המצווה.
ומה הבעיה לברך לפני, בנביעת ידיים?
אתה ידיים מסואבות, הידיים שלך מסואבות,
הידיים שלך לא טהורות,
אתה מוציא שם השם כשידיים לא טהורות, עוד עשרים שניות
ידיים יהיו טהורות.
אז למה תברך בידיים לא טהורות? כשאתה יכול לברך בידיים טהורות.
מה התשובה?
תיטול לפני כן. רגע, תברך לפני, תיטול קודם.
תיטול קודם, כבר אתה לא יכול לברך, אז מה עשינו פה?
באו חכמים ואמרו, תיטול באמצע.
סליחה, תברך באמצע.
התחלת לטול ידיים, הדיים שלך כבר טהורות?
כן.
סיימת את הנטילה?
לא. למה?
בדיוק. אתה לא יכול לאכול לחם כשידיים רטובות.
גם מטמא את הלחם וגם מסאב אותו.
ממאיס אותו. אם הלחם רטוב, תרנגולים אוכלים.
נכון? יפה.
לכן, טול ידיים
לפני שאתה מסיים את תהליך הנטילה,
כשאתה מסמן וי בטופס טיולים, נטלתי ידיים היום,
מה אתה עושה?
אתה מברך.
אחרי שאתה מברך,
ואז אתה יושב
לאכול לחם.
זה ברור.
איפה ראינו עוד דבר כזה?
דרך אגב, מה הרמב״ם פוסק?
לא, לא, לא, בסעודה.
שמברכים ואחר כך נוטלים.
ברזל. כל המצוות והיכלם עובר לעשייתם.
זה? כן.
המצוותים מברכים ואז נוטלים? הרמב״ם.
רמב״ם, אמרתי. אה, הרמב״ם זה לרמב״ם. רמב״ם.
התימנים מברכים את ה... לא ראיתי, אבל לכאורה.
אותו דבר הדלקת נרות שבת.
אם אני אומר שאישה מקבלת על עצמה שבת בהדלקת הנרות,
אז אם היא תברך,
קיבלה שבת.
איך היא תדליק?
בסדר, יש מישהו שאומר שהיא מקבלת את השבת רק בסופרי ההדלקה.
ולכן פשט השולחן ערוך, קודם כל מברכים, ואחר כך
מדליקים. ומתי היא מקבלת שבת?
בסיום ההדלקה.
מה אומר הרמה?
אז מה עושים?
אז אם הדליקה,
מכסה את העיניים,
כי אני ראיתי כאלה שהן חושבות שהן כותפות מלאכים, הן עושות כזה ככה,
לא יודע, זה מין
תנועות,
אתה יודע, עם קרב מגע או כותפות מלאכים, אני יודע, או כל מיני כאלה. בקיצור, הסיפור הוא שמכסים את העיניים
או מכסים את הנרות.
מכסה.
בדיוק. ואז מברכים,
והנה, נהניתי מהאור. עכשיו זה הדלקה.
מה זה?
אז זה כנראה למדו מהמרוקאיות לעשות את זה.
ינשק ספר תורה,
תבלכלה.
בסדר?
לא, זה אשכנזיות.
אתה מבין, אבל זה לא אצלם, זה אצל אשכנזים דווקא.
שקודם כל מדליקים ואחר כך,
תקשיב מה אני אומר.
קודם כל מדליקים ואחר כך מברכים.
בסדר?
זה מנהג אשכנזי.
יכול להיות שגם ארוכה, אחר כך נהרגים ככה.
בן איש חי גם אומר לנהוג ככה.
בן איש חי גם אומר ככה.
שקודם כל מדליקים מכסים ואחר כך
מברכים ומורידים את הכיסוי.
אבל לפי השולחן ערוך, פשוט שולחן ערוך, קודם כל מדליקים מברכים ואחר כך מדליקים.
פה בנושא נטיירת ידיים, אז באמצע.
לפני שפשוף, אחרי שפשוף, הפני ניגוב בכל מקרה.
טוב, סעיף יב.
זה, בחלק הראשון הבאנו את כל המקרים שבהם צריכים נטלה ומקרים שבהם לא צריך נטלה.
בבוקר צריך נטלה,
בבוקר צריך נטלה,
סעודה צריך נטלה,
אם גוזרים ציפורניים שהן עודפות על הבשר, לא ציפורניים שהן לא עודפות על הכרית של האצבעות.
בסדר?
אז צריך נטלה.
תספורת,
שירותים,
מקלחת,
ציפורניים שזה לא עודף.
כל הדברים האלה,
אנחנו נוטלים לסירוגין,
אבל בלי נטלה.
לא חייבת.
אלא שאנחנו רוצים להיעדר בנושא של נטילת ידיים אחרי שירותים, כי כל זה, בסופו של דבר, כל בריאות האדם,
גופו ונפשו,
אז כדי שיהיה לנו ברור שאנחנו לוקחים רביעית כל פעם, אז נוטלים משירותים ונטלה,
אבל לא חייבת.
אותו דבר בית קברות, לא חייבים ונטלה.
אבל כדי שיהיה ברור לנו שהורדנו את הטומעה הזאת,
איך?
יאללה.
טוב,
זה במקום שצריך כלי.
שיהיה כוחו. אני יוצא ככה. כוחו, אבל... כן, כן.
שמעתי השבוע שעבר אחד הרבנים ברדיו אמר,
מה זה בירושלים ראינו שהיו נוטלים בלי כלי.
אמרתי לו, אתה יודע למה?
לא בגלל שהם לא הצריכו כלי. לא היה. לא?
היה.
דווקא כן היה.
על כל גג בירושלים מה יש?
היום כבר לא.
מיכל, דוד מים.
ואז אני אומר שהצינור פה זה בארץ הברז, בעצם הברז של הדוד מים.
זה היה הקולה, לא שלא אמרו שלא צריכים,
אלא שאמרו, יש לנו פה דוד.
זאת אומרת, מי שיש לו דוד שמש בבית,
אז גם
יכול להקל בזה, ואז פותחים בסוגיה.
טוב,
סיוב יב'
וינגבהם היטב קודם שימצא
שהאוכל בידו ניגוב ידיים, כאילו הוא אוכל לחם טמא.
מים מעבירים טומאה,
ולכן צריך לנגב טוב את הידיים לפני שבוצעים את הלחם.
לא להשאיר את הגב יד
או מכל מקום אחר רטוב
או לך.
לנקות טוב.
עכשיו, מה אנחנו עושים בשבת?
דיברנו מקודם שיעור באיכות שבת לגבי סחיטה.
מגבת טובה, יפה. קונים מגבות טובות, עבות, כמו שצריך,
ולא חוסכים.
בסדר, יפה.
סעיף יג', המטביל ידיו יכול לאכול בלעון איגרוף.
והוא עדין לנוטל ידה בבת אחת ושפך עליה רביעית מים בבת אחת ושנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך עליה חברתה.
זאת אומרת אם הוא עשה יותר מרביעית אז הוא לא גורם לטמא את הלחם אבל מה הוא כן גורם?
להמאיס אותו לא כי אם הוא נטל יותר מרביעית בפעם אחת ולא בשפשוף אחרי צרף את הכל מה שאנחנו עושים היום אז לכאורה אתה יכול בידיים רטובות אבל לא בגלל שהוא ממאיס את הלחם הוא הופך אותו לאוכל של תרנגולים כן אבל
אבל אני שמתי רביעית בפעם אחת, הלכה הטומאה,
אין טומאה.
לפעמים יצא איתי שלוש פעמים.
זה מוליך,
אבל כדי...
זה מוליך, אבל אם אין לי את מה שיוליך,
אז זה לא עוזר.
כן.
כשאבדתי טילות, צריך לשים הרבה מים, אבל לא תמיד שפכו רביעית בפעם אחת.
ואז השפשוף מצרף, בקיצור יש לנו פה צירוף, אבל לא הזכרתי את זה,
כי היום אנחנו לא מתעסקים עם זה.
ברור שכל אחד נוטה לפחות רביעית.
מישהו חשב על משהו אחר?
לא.
בסדר?
יפה.
אומר לנו המשנה הברורה,
עובר לעשייתן,
קודם וסמוך לעשייתן, סעיף קטן ל״ט שלפעמים שאין ידיו נקיות, כגון שיצא מבית הכיסא או שנגע בקומותיו מכוסים בגופו,
שלא ראוי לברך קודם שנטל ידיו, פני זה נהגו בכל הניתונות לברך אחר הנתינה.
מים שניים, הבית יוסף הביא זאת בשם רבנו ירוחם,
שכתב שכן נהגו רבותיו, זו דווקא שיטה אשכנזית,
שמולה לקט עמי בשם רבי מאיר, שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב,
כדלקמה וכן נהגו העולם. ככה נוהגים.
ותשימו לב ששניהם זה פוסקים אשכנזים, גם רבנו ירוחם וגם רבי מאיר.
רבנו מאיר זה המהרם מרוטנברג.
כן, שגם הניגוב עובר לעשייתן, הוא טעם אחר
לאיחור הברכה.
וגם אחר הנטילה חשיב עובר לעשייתה שגמר הנטילה הוא הניגוב
כדלקמן בסעיף יב מיקרו עובר לעשייתה ואף בשופך רביעית בבת אחת הנה מה שהשולחן הערוך לא הזכיר
זה לדעת המחבר אין צריך ניגוב כלל כדלקמן מקום מקום לא פלוג
ותמיד אני מנגב ידיים לפני שאני אוכל לחם
טוב מברך אחר כך והיינו לפי הטעם הראשון שכתב החבר
ולא יודע מלשאר בורחות.
שעל מצווה דקיימא דן שאם לא בירך מתחילה שוב אינו מברך אחר כך.
דוידא איתכא איתכא ושעניח אשר היה ראוי לברך מקודם משום שתי פעמים אין ידיו נקיות ולכן אף כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד.
אבל אם כבר ברכה מוציא כתבו הפוסקים ששום אינו פה מברך על נטילת ידיים. ושים לב מה אומר פה המשנה ברורה.
הרי אני אמרתי שברגע שהוא נגב הוא כבר לא יכול לברך כי הוא גמר את הנטילה.
אומר פה המשנה ברורה על פי הרמה שגם אם הוא ניגב עדיין הוא יכול לברך
כי יכול להיות שהידעים שלו לפעמים נקיות ובכל זאת הוא לא מברך
אז מתי הוא לא יוכל יותר לברך
על נטיית ידיים
אם הוא בערך המוציא, ברגע שהוא בערך המוציא כבר לא יכול לברך על נטיית ידיים, אז לשים פה לב לשתי דעות
דעה אחת שאני אמרתי בתחילה שברגע שהוא גמר לנגב יותר הוא לא יכול לברך
והדעה שמביא פה המשנה ברורה שהוא יכול לברך
עד שיברך ומוציא לחם מן הארץ הזה.
בסדר?
יפה.
טוב,
תראו סעיף קטן מ״ו.
כי אין לי את הבית יוסף טוב. כתב בבית יוסף שהטעם הוא משום שמטביל
אין כאן מים טמאים
והמים טהורים כי הוא הטביל לידיים
ולכן לא צריך ניגוב. הרשע חולק על זה בסביבת עיקר הניגוב שתקנו משום מיאוס.
ואם כן מלא לביא את בבת אחת או לא כי הוא מאמיס את הלחם.
ורק במדביל אין צריך ניגוב לטבילת ידיים, וכי אין טהרה דאורייתא של טבילת הגוף.
ושם בוודאי אין צריך ניגוב, ולכן גם בטבילת ידיים לא תקנו בו ניגוב.
כדבריו כתב גם אבך בסימן קופסה מחלק,
ולכן הסכימו שני הבא האחרונים, ואף במדביל, אין צריך ניגוב מן הדין, כתב מגן אברהם,
שמי שדעתו קהצה עליו, יש בו משום מיאוס, וצריך ניגוב.
בכל מקרה, לענייננו, שורה תחתונה,
גם אם מישהו יטביל ידיים, כי לא היה לו מקום ליטול ידיים, אלא רק להטביל,
שאין אגב ידיים.
והניגוב הזה בעצם יוצא ידי חובת כל הדעות כולן.
טוב,
בעזרת השם, בשבוע הבא אנחנו נלמד סימן קנט,
כל טו שלום.
