טוב,
ערב טוב. אז אנחנו נפגשים כאן ללמוד אגדות חזל.
אנחנו בחודש שבט, שבוע הבא, כעת חיה, זה יהיה מוצאי טו בשבט.
למרות שטו בשבט במשנה הוא בעצם תאריך הלכתי.
תאריך הלכתי, כן.
ראש השנה לאילנות, הכוונה לחשבון של מעשרות ולחשבון של שנות אורלה במובן מסוים.
בכל אופן,
בשנים האחרונות, בעצם בעיקר מאז ייסוד הציונות, החג הזה נהפך לחג של נטיעות,
עוסקים בו בנטיעת אילנות.
באופן חקלאי זה לא זמן טוב למטוא אילנות,
חודש שבט,
האדמה קרה, האילן צריך קצת חום וכו',
אבל אדרבה זה מביא לידי ביטוי את העובדה
שאנחנו נוטעים לשם שמיים.
לא חייב להצליח, העיקר שנוטעים, כן?
אבל עצם העובדה של, עצם המלאכה של נטיעה,
עצם מלאכת הנטיעה היא מלאכה קדושה.
היא מלאכה קדושה,
גם הקדוש ברוך הוא נוטע,
כתוב שהוא יתעסק במטע תחילה,
נכון?
ואיתה אדוני אלוהים גן בעדן מקדם, והמדרש אומר שכמו שהקדוש ברוך הוא יתעסק במטע,
גם אנחנו צריכים להתעסק בנטיות.
ונטיות, החל מנטיות עצים ממש,
וכל דבר בעצם שאדם שותל באיזה סביבת חיות ומעניק לו חיים, זה סוג של נטייה. אפשר לנטוע עצים, אפשר לנטוע מחשבות,
אפשר לנטוע דעות, מצוות וכן הלאה.
אז מלאכת נטייה היא מלאכה מאוד מאוד מעניינת.
והרב קוק כבר אומר במשפט שלו
לחודש שבט, חשק נטיית אילנות
נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים המתבטא בתוקפו בעת החרוב.
כן?
באמת, כשאדם נוטע עץ,
אז בשונה מבעלי חיים שמגדלים, שההנאה שלהם היא יחסית מיידית,
אחרי לא הרבה זמן, אחרי שנה-שנתיים, יש חלל, יש בשר, יש צמר,
וגם בעל חיים חי 15 שנה, 20 שנה.
עץ,
עד שהוא נוטן פירות זה לוקח הרבה מאוד זמן, וחוץ מזה רוב העץ חי גם הרבה מאוד זמן,
אז כאילו אדם משקיע במשהו שבעצם אחרים ייהנו ממנו.
יש כאן מדרש על הפסוק בפרשת קדושים, כי תבואו אל הארץ ונטעתם, מדרש מאוד מעניין,
שסיפור שאני רוצה שנלמד אותו,
חלקנו כבר למדנו אותו בהזדמנות אחרת, אבל עכשיו זה יהיה ממש ככה רשמי.
אומר המדרש,
כי תבואו אל הארץ ונטעתם, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל,
אף על פי שתמצאו אותם מלאה כל טוב,
לא תאמרו נשב ולא ניטע,
אלא היוו זהירין בנטיעות.
ממש, היוו זהירין בנטיעות זה כאילו סוג של אזהרה.
אדם צריך להיות זהיר בזה שהוא יהיה נוטע כל חייו.
שנאמר, ונטעתם כל עץ מאכל. אז היוו זהירין בנטיעות, הכוונה גם לנטוע בצורה גם מגוונת, אפשר לקרוא לזה.
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים,
אף אתם ניטעו לבניכם.
שלא יאמר אדם אני זקן ולמחר אני מת ולמה אני אגע בשביל אחרים
אמר שלמה את הכל עשה יפה בעיתו גם את העולם נתן בלבם
כתוב עולם כתיב חסר ייעלם כתיב למה?
אילולא שהעלים הקדוש ברוך הוא מבני אדם יום המיטה לא היה אדם לא בונה ולא נוטע שהיה אומר למחר אני מת
למה אני עומד ליגה בשביל אחרים?
לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא ליגוד בני אדם מן המיטה
שיהיה אדם בונה ונוטע זכה יהיה לו לא זכה לאחרים
עכשיו,
הפתיח של המדרש הזה בעצם מציג שתי גישות.
גישה אחת זו הגישה הפרקטית,
וגישה שנייה זו הגישה האידיאלית.
הגישה הפרקטית אומרת,
באמת,
אם אדם לא יודע מה יוצא לו מזה,
הוא לא יזיז את עצמו.
הוא לא יזיז את מפה לפה.
אם לא יוצא מזה כלום, אז מה אני צריך את זה? ולכן, מה עשה הקדוש ברוך הוא? עשה טריק.
מה הוא עשה?
הסתיר מאיתנו את יום המיטה,
שאדם חושב שהוא החיל לנצח בערך,
ולכן אנשים בונים, ועושים, וזה,
למרות שלא בטוח שהוא יספיק ליהנות מזה. כלומר, זה מין טריק כזה לעקוף את הבעיה.
זה קצת מזכיר,
יש מדרש נוסף, מאוד מאוד יפה,
שאומר שהקדוש ברוך הוא העלים שכרן של מצוות.
בסדר?
אהלן, אהלן, איזה, איזה תינוקים.
בסוכר. ברור שזה בסוכר, היום בצהריים עברנו שיעור על בריאות.
איך יהיה פה סוכר עכשיו?
לפחות נחכה יום, שלא יהיה...
אז אה...
בסדר?
רגע, אתה מסתיר ליובל את כל ה... לא, לא, אין בעיה, תיקח את הפסמולה.
בסדר, מה יובל? עד שיגיד.
חתן, או, ככה. בסדר? כולם רואים? נועם, אתה רואה? נכון?
יופי.
אז זה מין טריק כזה. המדרש, יש מדרש אחר שאומר שהקדוש ברוך הוא הסתיר שכרן של מצוות. למה? משל למלך שהיה לו פרדס. הפרדס היה התפוזים, את אשכולות וכו' וכו'. הגיע הפועלים, אומר לו, אתה תעבוד התפוזים, אתה באשכוליות, אתה פה, אתה שם. כל אחד עובד.
בסוף היום המלך אומר, טוב, בואו תקבלו את השכר.
אתה עבדת באשקוליות, קח 100 שקל.
אתה עבדת בפלפלים, קח 20 שקל.
אתה עבדת בפומלות, קח 200 שקל.
אז הפועלים אומרים, זה לא הוגן, לא אמרת לנו.
אומר המלך, אם הייתי אומר לכם, כולכם הייתם רצים לפומלות, ומה היה על הפלפלים?
פרדסי האח הייתה נעשית.
אז לכן הקב' הסתיר שכרן של מצוות, כדי שהפרדס יהיה שלם.
אז בעצם הקדוש ברוך הוא רוצה שהעולם יהיה מתוקן, ולכן הוא מסתיר מבני אדם. בבני אדם, צריך להגיד את האמת, חלק מהאנשים חיים
צוברים רכוש ועושים דברים כאילו הם הולכים לחיות כאן 200 שנה.
כן, בונים בטים וזה, לא בטוח שהם ייהנו מזה, יכול להיות שאחרים ייהנו מזה.
האם זה מצב אידיאלי?
לא.
זה מצב שבעצם מכיר בעובדה שאדם לא עושה כלום אם אין לו אינטרס.
אם יש אינטרס,
זה יקרה. אם אין לי אינטרס, אז לא יעשה.
ובאמת,
בכלכלה,
יש בכלכלה תחום שנקרא מאקרו,
כלכלה מלמעלה.
במאקרו זה ידוע שכשאתה מנסה לנהל כלכלה,
בסדר?
ולהגיד שבואו נעשה דברים כי אידיאל,
כי צריך וכי יש רעיון וכל אחד יעבוד כמה שהוא יכול וייקח רק כמה שהוא צריך,
זה עובד או לא עובד?
לא עובד.
זה לא עובד.
ולעומת זה בכלכלה,
אם אדם אומר, יש לי אינטרס, אני הולך להרוויח, אני ארוויח, אני אהיה יותר עשיר, אני אהיה זה,
והרבה אנשים חושבים ככה, אז מה קורה בסוף?
זה עובד.
באמת, לכולם יש יותר, זה נקרא היד הנעלמת של הכלכלה.
כל אחד דואג לעצמו, ובכל אופן, לכולם נהיה יותר טוב,
במובן מסוים.
בסדר?
אז בעצם, זה העניין. אנשים עובדים, עובדים, עובדים, גם את העולם נתן בליבם, גם את העולם נתן בליבם,
עובדים, עובדים, עובדים, עובדים, בטוחים שהכל יגיע אליהם, ובסוף זה לא מגיע אליהם, וככה העולם מתקדם.
בסדר?
אבל המדרש בפתיחה מציב גם איזה אידיאל.
מה האידיאל שהוא מציב?
שאדם אומר לעצמו, רגע,
אני הגעתי לעולם
שבו
מישהו נטע בשבילי דברים לפני כן.
גם אני רוצה להיות נוטע.
כלומר,
כאילו הכוח המניע, מה שמניע זה הרצון להיות נותן.
זה הכוח המניע.
כן? איך אומר המדרש?
לא תאמרו נשב ולא ניטה אלא יבוא זרים בנטיות. למה?
כשם שנכנסתם ומצאתם בנטיות שנטו אחרים,
אף אתם נטו לבניכם. כלומר, מה שמניע אותנו לפעולה זה לא מה יצא לי מזה,
אלא מה שהניע אותי לפעולה זה, רגע, אני קיבלתי, אז איך אני לא אעביר לאחרים?
אני לא יכול לעצור את זה אצלי.
זה מזכיר את ה... עשו איזה ניסוי חברתי בארץ,
שבאיזה עלונית כזאתי מישהו בא לקנות איזה משהו, אמרו לו, תקשיב, ההוא שהיה פה לפניך קנה לך טילון.
קח.
אז אמרו לו, אתה רוצה לקנות להוא שיבוא אחריך?
בדקו.
עכשיו, מה?
הוא יכול היה לקחת את זה ולהגיד לא, לא, תודה.
90% מהאנשים אמרו, כן, בטח, מה, בכיף, שמחה, למה לא?
בסדר? יש כאלה שנבהלו, רגע, מה הוא רוצה ממני? מה,
הוא קונה לי טינור, הוא נותן לי טינור,
אחרי זה הוא רוצה ממני תרומות, לא מתאים. יש כאלה שנבהלו מהאירוע.
אבל רגע, איזה קטע מגניב, בטח, בשמחה רבה, למה לא?
תיכנסו, יש פה,
תעבירו, מה עושים שם? תעבירו קצת כיסאות לעזהרה.
הנה, כאן יש כיסאות, נועה, פה.
כאן, כאן, תעבירי, הנה, פה הן עומדות.
תביא פה איזה ארבע-חמש כיסאות.
יופי, המשכנו.
עכשיו, הרבה פעמים המדרש, כדי לבאר את
העמדות, הוא מלביש אותם על סיפור.
זה מה שקורה כאן.
ובסיפור כמו בסיפור יש לנו את היכולת להקצין את הדמויות.
כלומר, הסיפור הזה מתואר,
אתם יודעים, יצא לי לכתוב כמה סיפורים בחיים, אז סופר יש לו את היכולת
כדי להדגיש משהו, אז הוא טיפה צובע את הדמויות ככה בצבעים.
זה דווקא כל המדרש, כי הוא רוצה להדגיש משהו, אז הוא צובע את הדמויות בצורה יותר ברורה. אז יש כאן עימות
בין אדריאנוס.
אדריאנוס זה בעצם מי שהקיסר הרומאי שהחריב את ירושלים במרד בר כוכבא,
כן?
החריב את ירושלים, החריב את ביתר וכו',
קיסר אכברי,
הרבה גזרות,
ויש כאן
שני גיבורים,
זקן והשכן שלו. בואו ננסה לראות מה כתוב כאן.
מעשהו אדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והיה הולך עם הגייסות שלו להילחם
ועם מדינה אחת שמרדה בו.
ומצא זקן אחד שהיה נוטע נטיעות של תאנים.
אמר לו אדריאנוס אתה זקן עומד וטורח ומתייגע לאחרים.
אמר לו לאדריאנוס אדוני המלך הריני נוטע אם אזכה אוכל מפירות נטיעתי ואם לאו יאכלו בניי.
עשה שלוש שנים במלחמה
וחזר לאחר שלוש שנים.
מה עשה אותו זקן?
נטל כלכלה ומילא אותה ביכורים של תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.
אמר לו, אדוני המלך, קבל אלו התאנים,
שאני הוא אותו זקן שמצאת בהילוכך,
ואמרת, אתה זקן,
מה אתה מצטער ומתייגע לאחרים?
הרי כבר זיכני הקדוש ברוך הוא לאכול מפירות נטירותיי,
ואלו בתוך הכלכלה מהם.
אמר אדריאנוס לעבדיו,
טלו אותה ממנו ומלאוה אותה זהובים.
ועשו כך.
נתן לזקן את הכלכלה מלאה זהובים והתחיל הולך ומשתבח בביתו להשתהו בבניו
וסח להם את המעשה.
הייתה שכנתו עומדת שם.
שמעה מאמר הזקן, אמרה לבעלה כל בני אדם הולכים והקדוש ברוך הוא נותן להם.
הוא מזמן להם טובה.
ואתה יושב בביתך חשוך באופל? הרי השכן שלנו כיבד את המלך בכלכלה של תאנים ומילא אותה לו זהובים.
עתה עמוד בתול סל גדול ומלא אותו מיני מגדים, מין תפוחים ותאנים,
ושאר מיני פירות יפים,
שהוא אוהב אותן הרבה, ולך ובכבדו בהם,
אולי ימלא לך אותו בזהובים".
כמו שעשה לשכננו הזקן.
הלך ושמע לאשתו ונטל סל גדול ומילא אותו תפוחים ותאנים
וטען על כתפו
וקירב לפני המלך בקופנדור,
קופנדור זה במהירות, הכוונה.
ואמר לו, אדוני המלך,
בקיצור,
הפנדרי הזה, לקצר את הדרך.
אמר לו, אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב את הפירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים.
אמר המלך, השרדיוטין שלו, טלו הסל וטפחו לו על פניו, וכן עשו וטפחו אותו על פניו, עד שנפחו פניו ושברו את שיניו,
ועשו דוגמה.
כן, עשו דוגמה, עשו אותו ככה,
פיצצו אותו מכות, מה שנקרא.
והלך לביתו, כשהוא עשוי דוגמה, הוא בוכה.
והיא סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים.
ורעתה אותו, פניו נפוחות וגופו מושבר ומוכה, אמרה לו, מה קרה לך?
אמרה לה, שמעתי לך, ששמעתי לך, והלכתי,
וכיבדתי אותו באותו דורון, וטפחו אותו על פניי.
גילוי, שמעתי לך והטלתי בסל מיני פירות קשים, אם היה שם קוקוסים או משהו כזה,
אוי ואבוי, כבר היו מרגמים את פניי ואת כל גופי בהן.
וכל כך למה ללמדך שהנשים הרעות
מפילות את בעליהן.
שמעתם?
כל מי שמתכננת פה להיות, חלילה, זה נכון נורא, זה כולם צדיקות, ברוך השם, מרוממות את בעליהם,
מזכות את בעליהם, אשריכן,
אבל הנשים הרעות, לא אתן,
הן
מפילות את בעליהם.
לפיכך,
לא אבטל על אדם מן הנציעות, אלא כשם שמצא עוד יוסיף ואיתה אפילו זקן.
אמר הקב' לישראל, למדו ממני, כביכול,
אמר, ואיתה השם אלוהים גן בעדן מקדם. זה הסיפור.
אז יש גם הסיפור הזה בעצם,
שלוש דמויות. המלך אדריאנוס, נכון, נועם?
הזקן,
ארבע, הזקן,
וה...
ואשתו, כן, אבל הוא בובה על חוטים כזה, הוא לא... כן, ואשתו מנהלת אותו לגמרי.
אמרנו, אישה רעה.
אז בואו ננסה להבין.
מה אדריאנוס עושה?
אדריאנוס יוצא למלחמה.
הוא מוכן להשקיע המון,
המון, לצאת למלחמה, שלוש שנים,
אבל ברור לו מה יצא לו מזה.
מדינה מרדה,
היא מפסיקה לשלם לי מיסים,
היא מפסיקה להיות תחתיי, אני יודע בדיוק מה הפסדתי, אני יודע בדיוק מה אני הולך לקבל.
הוא, אדריאנוס, מה שמניע אותו
זה הרווח והאינטרס
שהוא רואה מול העיניים.
גם אם ייקח לו שלוש שנים, אבל זה מובן.
אני יוצא למלחמה, אני אנצח,
יהיה לי כסף,
יהיה לי רכוש,
יהיה לי משאבים,
על זה יוצא לי מלחמה.
אז מה המדינות יוצאות למלחמה, אתם יודעים?
לא, בדרך כלל לא על כבוד.
מדינות יוצאות למלחמה על משאבים.
יש מדינה עשירה, אתה מסתכל, אני רוצה את זה לי.
למה זה? הולכים בולעים. בדרך כלל אלה מלחמות.
ככה מתחילות מלחמות.
רוצים את השטחים, רוצים את המשאבים,
רוצים את זה. אתה מבין מה אתה מרוויח.
זה אדריאנוס.
אפשר להגיד במובן מסוים שזה שיקוף או עידוד של תרבות שלמה שאומרת אני רוצה לדעת מה יצא לי מזה.
פעם, כשלמדתי בישיבה, אז
יצאתי באיזה טרמפ והוא התחיל לחקור אותי, מה אתה עושה בישיבה?
אמרתי, לומדים פה, אז הם אומרים לי, ומה יוצא מזה?
מה?
אז התחלתי להגיד לו,
לא, לא, אבל איזה תעודה?
מה, אם אתה יוצא עם חמש שנים, אמרת, זה הסדר, זה תואר ראשון, תואר שני, אז מה יוצא מזה?
אז לא כל כך ידעתי להסביר לו מה יוצא מזה. התחלתי לדבר איתו ערכים, אידיאליים, מחובר לעם ישראל, הוא מסתכל עליי כמו איזה, כן, אבל מה תכלס, מה השורה התחתונה?
טוב, למזלי נגמר הטרמפ, כאילו הייתי צריך לרדת, אז לא כל כך הצלחתי להסביר לו מה יוצא, לא, הוא לא כל כך יוצא מזה,
בסדר?
אז אדריאנוס רוצה לדעת מה יוצא מזה.
ואז הוא עובר,
והוא רואה דבר פלא,
הוא רואה זקן נוטע עץ תאנה.
עכשיו,
מעבר לעובדה שעץ תאנה זה עץ מאוד מאוד רגיש, צריך המון השקעה,
צריך להשקות אותו, וצריך זה,
וממה לעובדה שעץ תאנה,
גם אם תחכה הרבה שנים,
אתה לא מקבל את כל הפירות בבת אחת, אלא כתוב, נוצר תאנה יאכל פרייה.
נוצר תאנה יאכל פרייה. הכוונה צריך לשמור על עת התאנה, כי הפירות מבשילים בזמן מסוים כל פרי בנפרד.
שזה עת שדורש המון המון השקעה. אז גם אם אתה זקן ואתה נותן משהו, בוא,
לא יודע מה, טינטה איזה גפן, שתוך שנתיים וחצי יש לך פרי, יש כל מיני עצים שהם טיפה יותר מהירים
מאשר תאנה.
הלכת על תאנה?
וחוץ מזה, זה ברור שרוב,
רוב, רוב, רוב, רוב הפירות של התאנה יהיו אחרי מותך.
אז אדריאנוס רואה ולא מבין.
מה אתה עושה?
למה אתה עומד ומתייגע לאחרים?
מה האינטרס? מה אתה מרוויח?
עכשיו, אני רוצה
להגיד לכם משהו.
באמת,
יכול להיות שהזקן היה רוצה לענות לאדריאנוס תשובה,
כמו שהמדרש מסיים.
הוא אומר לו, מה זאת אומרת?
אני נוטע,
כי הקדוש ברוך הוא נטע אגן בעדן מקדם,
כי צריך להיות נוטע,
כי צריך להיות נותן וכו'.
אבל אדריאנוס הוא לא כלי
לקבל את הידיעות האלה.
אתה לא יכול לדבר עם אדם ששבוי בתוך
העולם שלו, לדבר איתו אידיאלים של מאה מטר מעליו.
אז מה הזקן בעצם אומר לו?
הוא אומר לו, תשמע,
קודם כל, לא בטוח שאני לא אהנה מזה, אולי אני כן אהנה מזה.
מי אמר לך שאני לא אהנה מזה? אולי אני אהנה מזה.
וחוץ מזה, אם לא אני, אז מה?
הילדים שלי, בניי.
והילדים של האדם הם כמעט כמוהו.
אבל אנחנו רואים בהמשך המדרש
שהזקן הזה באמת,
יש לו סברה אחרת.
כי יש כאן משפט שצריך להבין אותו, המדרש הרי הוא מדויק.
מה אומר לו הזקן?
אמר לו הזקן,
הריני נוטע.
מה זאת אומרת הריני נוטע? אנחנו לא יודעים שהוא נוטע?
רואים אותו נוטע, אבל צריך להגיד הריני נוטע.
הריני נוטע זה בעצם, הוא מכניס כאן איזו הגדרת מהות.
הוא אומר, אדוני המלך,
המהות שלי זה להיות אדם נוטע,
וגם עד השנייה האחרונה אני ארצה להיות נוטע. עכשיו אני רוצה להגיד לכם שהמשפט הזה במדרש,
לי הוא עשה מהפכה בחיים.
קודם כל, אנחנו זוכינו לגור בנצרים,
ואחד המראות שלוו אותי כל החיים
זה הטפלה. אתם יודעים מה זה טפלה?
טפלה זה המארבל בטון הקטן הזה,
כן?
שמסתובב בנצרים ביום של הגירוש.
יום שני י' ט' אב מסתובב טפלה כי מישהו בונה בית.
ביום של הגירוש.
החיילים כבר מסתובבים ושם הבית של עובדיה, כן?
בונים?
מה אתה בונה?
מה?
אתה לא יודע שהכל כאן הולך לחורבן? זה לכאורה הרי...
מה התשובה?
אנחנו אוהבים את החיים לא בגלל משהו,
לא רק בגלל ש...
עצם העובדה שאני בונה,
כל עוד אני יכול לבנות,
אני בונה.
הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו, נשב בבית הזה, לא יזכה אותנו, אבל הבנייה היא לא, הבנייה או הנטיעה
היא לא רק איזה אמצעי למשהו, הנטיעה היא לא אמצעי לפירות, הנטיעה היא ערך בפני עצמו.
ולכן זה מה שאומרת בפני המילים, הרייני נוטע. קודם כל, אני רוצה להיות אדם נוטע.
ואני התחלתי להגיד לכם שהייתה לנו מהפכה,
בגלל
שהתחתנו, אשתי ואני,
ואז היינו גרנו בחספין,
אבל ידעתי שאנחנו כנראה נעבור דירה,
כי רצינו לעבור לירושלים, ללמוד תורה בירושלים, וגם כשהיינו כאן,
אז היה ברור שבסופו של דבר
אני אחפש מקום ללמד, ואז בקיצור אתה נמצא באיזה שלב כזה בחיים,
שאתה בעצם מבין שאתה תגור במקום הזה שנתיים שלוש, אחרי זה במקום אחר שנתיים שלוש, כאילו בשלב כזה נייד, עוד לא,
עוד אין קביעות.
אז התחושה הכי בסיסית היא להגיד, אוקיי, אני הולך להיות פה שנה, שנתיים, שלוש, אני פה מה להשקיע יותר מדי, אני גם ככה בטח יעבור עוד כמה זמן, אז מה יש לי להשקיע?
וממש ככה קיבלנו החלטה, אמרנו, אנחנו, כל מקום שאנחנו מגיעים,
אנחנו מתייחסים אליו ככה הוא נגור פה כל החיים.
זהו,
ככה אנחנו.
וככה רק שגרנו בירושלים ואחרי זה עברנו לבית שמש,
זכינו להקים שם קהילה ברמת בית שמש, להתחיל,
לא שאנחנו הקמנו אלא היינו חלק ממשפחות שעברו לשם
ואתם רוצים לשבת או שבכוונה אתם עומדים? סבבה, אין בעיה, כי יש פה...
להעביר לכם כיסאות?
קפה, תה?
קורסוואן?
טוב,
אתה יכול לראות מצב שתיים?
אז הגענו,
עברנו לרמת בית שמש, היינו שם ממש מהראשונים ברחוב.
היה שם קטע נורא מצחיק.
בסוף הרחוב בנו בית כנסת.
יש איזה חוקים שלפיהם כל מספר יחידות דיור שקבלן בונה הוא צריך לבנות בית כנסת.
אז היה שם מלא יחידות דיור בבית כנסת אחד. כמובן שהתחילו מריבות מי יקבל את הבית כנסת.
אגב אחד עברתי עם הרכב, היה שם פועל ערבי,
אמרתי לו, תגיד,
אתה יודע מי יקבל את הבית כנסת הזה?
אז הוא מסתכל ואומר לי, וואלה, אלוהים אחד בשמיים, מה זה משנה מי?
נתן לי כזה.
אז גם שם
נהגנו כאילו אנחנו נהיה שם כל החיים.
קחנו את הבית, שטלנו עצים בגינה, וגפן, ורימון, וזה, והשקענו,
והשקענו בקהילה שם וכו'. גרנו שם בסך הכל שלוש שנים, זה לא הרבה ביחס לחיים שלמים, אבל היו שלוש שנים מאוד משמעותיות.
ההגדרה היא לא, אוקיי, אני אשקיע פה רק אם יצא לי עם איזה משהו.
ההגדרה היא, אני רוצה,
של הזקן, אני רוצה להיות אדם נוטע. ואדם נוטע, עכשיו אם אני אזכה,
זה כמעט ביי פרודקט.
כלומר, העיקר זה להיות נוטע. אם אני אזכה, אני גם אוכל מהפירות,
אבל הדבר המרכזי הוא בכלל להיות נוטע.
לא, בסדר, יש כאלה שהם
כל מיני מורים בחטיבת ביניים, זה גיל מעבר כזה, נכון?
הם בעיקר נוטעים את הפירות, ודרך כל קוצרים המורים בישיבה התיכונית, בשמינית,
ובחבר'ה של כיתה ז',
מי שמלמד בגיל הזה צריך להיות אדם מאוד מאוד מיוחד, אני חושב.
כי הוא עוסק בעיקר בנטיות.
אז הזקן מגדיר כאן לאדריאנוס, הוא אומר לו, אדריאנוס,
יש לנו סיפור אחר לעם ישראל.
אנחנו רוצים להיות נוטעים, או במקום להיות נוטעים אפשר להיות נותנים.
אם אני אזכה לאכול מהפירות, כן או לא, בסדר, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא.
אולי כן, אולי לא, לא יודע.
זה מאוד מאוד משמעותי הדבר הזה, אני חושב.
כן?
הייתי פעם במילואים,
אני לא יודע אם זה קשור,
זה קצת נראה לי דומה.
עשינו איזה תרגיל,
עלינו מאזור חוף כרמל,
מכירים שם את המושבים,
את שרופה,
קוראים לזה מגדים, אזור מגדים,
עולים את הכרמל
עד אליקים בעצם,
כאילו בסוף תוקפים את אליקים.
אז היה בעצם חיירניקים, חטיבת חייר,
שעכשיו אנחנו כאילו דימינו טנקים,
כשדיבינו אותם,
אתם יכולים להגיד שאנחנו היינו על ג'יפים והם היו ברגל,
כן?
אז זה היה נורא כיף.
זה היה כיף גם בגלל הג'יפים, וגם כשאתה נהנה ומישהו אחר סובל, זה יותר כיף.
לא יודע אם להגיד את זה, אבל ככה זה בצבא, כאילו, אתה, אתה רואה, זהו.
אז זהו, עכשיו, הם התאמנו גם בלוחמת צווח.
זה היה אחרי לבנון השנייה, וכל ה... זה, אז הם כל הזמן הלכו שם בשיחים,
ובבושים, ובזה.
אתם רואים את הר הכרמל, ההר הירוק תמיד? יש שם חיילים כמו קינים.
מסתובבים שם בין השיחים, וזה נכון, אגוז, הלו,
והר הסיוט תמיד, לא הר האיירות תמיד.
הגענו לאיזה מקום
שהוא היה לפני ההתקפה,
אה, והחיילים,
החיירניקים היו עושים עליהם בטנדוצים, אז הם הוציאו את המכלול מהנשק,
כדי שלא ידעו, כן, זה היה נוהל.
אחד החיילים איבד את המכלול,
נפל לו המכלול,
זהו.
אז הוא אומר, אני חוזר לחפש אותו. הוא אומר, מה תחפש?
תגנוב, תגיד, זה הכל שיחים פה, איפה, אנחנו הלכנו קילומטרים בלילה בתוך שיחים, איפה תמצא? הוא אומר, אני צריך לעשות השתדלות, זהו, אני חייב לחפש.
אם אני לא אמצא, אני לא אמצא, אבל לחפש אני חייב.
הוא התחיל לחפש, ו...
לא מצא.
אבל אחרי שהוא חיפש וחזר ולא מצא, מישהו עלה בקשר שהוא מצא.
למי נאבד מכלול, הרי יש כתוב על המכלול את הצדיק של האנשים.
אז כאילו,
אני צריך להיות מחפש.
אם אני אמצא או לא אמצא, אולי אני אמצא, אולי אני לא אמצא, אבל נחפש מה אני צריך.
אז אני צריך להיות נוטע.
האם אני אזכה ליהנות מהפירות האלו? הלוואי שכן.
שיכול להיות אדם שיעשה משהו בלי אינטרס.
שהאינטרס שמניע אותו זה להיות נותן.
דיברנו על זה כמה פעמים השנה, השבוע,
ששבט שבט,
חודש שבט הוא כנגד שבט אשר,
ואשר, אתם שומעים מהשם שלו שהוא מאושר. למה הוא מאושר?
כי הוא עסוק בלתת.
מאשר שמנה לחמו, והוא ייתן מעדני מלך. כיוון שהוא עסוק בנתינה, הוא מאושר.
אז אתה כן לימד את אדריאנוס שיש אפשרות לנוע בעולם
לא רק בציר של קבלה ושל אינטרס וכולי, אלא
הציר הוא ציר של נוטע.
עד כאן הדמויות יחסית ברורות במדרש.
זה קצת שחור ולבן.
עכשיו נכנס כאן לדמות אפורה כזאת, נכון?
היא נראית טיפשה.
דמות כזאת, אתה סתום, אדריאנוס חסר לו פירות, מה אתה לא מבין?
אבל הדמויות האלו הן תמיד הדמויות הכי מעניינות, הכי מורכבות.
מה בעצם
הדמות הזאת
באה לספר לנו.
יש כאן איזה משהו שהוא קצת טריקי.
כשאני נותן, נגיד שהחלטתי שאני נותן,
רוצה להיות נותן ורוצה להיות נותח,
גם זה יכול להיות
תחת איזושהי מניפולציה.
כלומר, אם אני נותן לך משהו,
כי אני רוצה להיות נותן,
אני מודע לעובדה שיכול להיות שמהנתינה הזאת גם אני בעצמי ייהנה, בסדר? אני הולך לאיזה חתונה, הזמינו אותי לחתונה, בסדר?
אני מגיע לחתונה, אני שמח בשמחת החתן, שמח בשמחת הכלה,
שמח בשמחת אלה שהזמינו אותי, אני גם נותן מתנה יפה, בעין יפה, וכותב גם ברכה.
נותן.
בכיף ושמחה.
עכשיו, יכול להיות שכאן בראש, מאחורה, יושב לי,
או אפילו לא מאחורה, אלא רק מקדימה,
שגם אני מחתן מישהו עוד איזה חודש, כן?
והיא מוזמן. אז כאילו, יכול מאוד להיות שיהיה כאן איזשהו משהו הדדי, נכון?
זה בסדר.
זה לגיטימי, אבל אם אתה אומר, רגע, רגע, רגע, עכשיו שנייה, הרי עוד חודש יש לנו חתונה.
בוא, עכשיו אני מראש נותן כדי שהוא ייתן, כן, אני משתמש בנתינה כמניפולציה.
בעצם אני מנסה להיות מקבל דרך נתינה
או מקבל תשומת, כאן זה מאוד מאוד גס, כאילו הוא אומר, אדוני הקיסר, קח פירות, תן כסף.
זה מטופש, כן,
אבל לפעמים זה לא כזה מטופש, אבל זה אותו עניין.
אתה נותן, אבל אתה עושה מניפולציה על הנתינה.
אתה באמת נותן כדי לקבל.
זה לא יצא.
זה לא ילך.
זה לא עובד.
המניע המרכזי בנתינה צריך להיות נתינה.
ואתה אומר, אולי יצא מזה פרי, אולי לא יצא מזה פרי.
אני נהניתי מעצם הנתינה, זה הכל.
זה מה שהיה, מאוד מאוד נהניתי, זאת המטרה שלי.
אם אנחנו עושים בנתינה מניפולציה,
ואם כזה אני נותן לך, אבל אני נותן לך כדי שאחרי זה תחזיר לי,
זה הורס הכל.
ובדרך כלל זה יוצא גם הכי גרוע.
בסדר?
יש לזה המון המון דוגמאות.
אני אתן לכם דוגמאה נוספת.
נגיד שאני רוצה להגיד למישהו,
להגיד לו משהו טוב, להגיד לו סוג של, לא יודע אם נקרא לזה מחמאה או להגיד לו, זה מצוין.
בסדר גמור.
עכשיו, יכול להיות שזה יגרום, שמה?
ש... השבוע זה קרה לי. זה קרה לי.
לא זוכר.
אמרתי למישהו משהו,
זה משהו טוב,
אני כאילו לא התכוונתי,
אה, אני נזכרתי, כן.
כאילו אמרתי למישהו זה משהו כזה, שעה נראה לי משמעותית מה שהוא עשה, וזהו.
והוא כאילו החזיר לי כאילו באיזה מין כפל כפליים כזה, אבל אני
הייתי מופתע כמובן, ולא זה, אבל בסדר,
שמחתי, קיבלתי את זה.
אבל אם אתה הולך למישהו ואומר לו מחמאה,
אומר לו זה משהו טוב,
ומה מונח אצלך בהתחלה?
בזה אני אדגדג אותו כדי שיחזיר לי,
כדי לקבל ממנו.
זה לא טוב.
זה אפילו על גבול החנופה.
זה לא טוב.
המניע בנתינה צריך להיות נקי.
אני לא אומר שאין מודעות לכך שיכולות להיות לזה השלכות. גם הזקן אומר, יש מצב שאני אזכה לאכול מהפירות. אבל המניע המרכזי אצלי הוא הרייני נוטע.
ואילו אצל האישה הנאה הזאתי, המכשפה, כן?
אז זה שהיא כאילו מתחמנת את בעלה, לך ותיתן כדי שנוכל לקבל.
מתברר, אתם יודעים שהרב אשלג,
האלמור אשלג,
אצלו זה מאוד מאוד חזק, שיש רצון לקבלה ורצון לנתינה.
זה מה שמניע את האדם.
רצון לקבלה זה מקור כל הבעיות והצהרות,
רצון לנתינה זה להידמות לבורא.
הוא אגב אומר שלדתיים יש להם הכי הרבה רצון לקבלה,
כי הם רוצים גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.
גם ליהוד בעולם הזה וגם לקבל שכן, זה הרצון לקבלה שהכי צריך לתקן אותו, הכי עבה.
אז רצון לקבלה יכול להיות שאדם באמת רוצה לקבל, כשהוא אומר מגיע לי.
הו, הו,
נובח הו,
רצון לקבלה טיפה יותר מתוחכם,
זה רצון לקבלה שאני משיג אותו דרך נתינה.
אני נותן למישהו משהו, וכל מטרת הנתינה זה כדי מה?
שיגיע אליי משהו בחזרה.
זה הורס את הכל, זה מזהם את הנתינה.
נתינה צריכה להיות מדויקת ונתינה צריכה להיות ממקום שאני קודם כל רוצה לתת.
אם זה יחזור אליי או לא יחזור אליי, לא יודע,
או שכן או שלא, בסדר?
כן,
זה לא נחשב.
לפעמים כסף זה סוג של איזה ביטוי.
אני אתן דוגמה שהרב קוק נותן במוסר אביך.
נגיד, איש אחד הציל 100 אנשים ממוות.
הציל אותם.
הציל אותם, אני יודע.
טוב,
הייתה איזה אוטובוס שאיבד שליטה,
אז הנה קרה אוטובוס, השתלט, יצטרך לעצור אותו.
עושים לו ערב הוקרה,
ומאוד מודים לו,
ובין השאר בערב הוקרה עולה נציג הניצולים, אומר
איזה מעטפה, משהו קטן מאיתנו.
בסדר?
האם זה הרס את המעשה שלו?
לא.
מה כן יכול להרוס? הרב חוק אומר, הוא פותח את המעטפה,
הוא אומר, תגיד, אתה מסתלבט עליי?
יש פה 2,000 שקל, אתה עושה צחוק?
אני ניסיתי כאן 100 בני אדם.
מה זה כאילו, מה זה, זה 20 שקל לבן אדם? זה 20 שקל לראש, אתה עושה צחוק, אה?
מה זה הדבר הזה?
שכל אחד היה מינימום אלף שקל כל אחד צריך לשים פה, הצלחתי אתכם, והיה לי מיינורי על כזה בן אדם.
אתה עושה צחוק, אתה הרסת את הכל.
כאילו, אה, מראש, רצת לאוטובוס, אתה אומר, אני אציל אותם ואני אעשה קופה, אני אעשה אקזיט על האנשים האלה.
זה בזלוז, זה מבזה.
אז זה תלוי מאוד ב...
זה לא חייב,
לא חייב להרוס.
השאלה, על מה אתה הולך, מה הדבר המרכזי, כן?
מדי פעם אני מלמד בכל מיני מקומות,
חלק מהמקומות מציעים לשלם, חלק לא מציעים, זה בסדר גמור, יש כל מיני...
גם במקומות שמציעים לשלם אני משתדל ללכת
כדי ללמד וללמוד תורה.
אני לא חי באוויר, ואני גם צריך בעצמי להתפרנס, וגם הזמן שלי הוא, יש לו כל מיני דברים אחרים, אז אני, בסדר, אז יש כאן דברים שזה, אבל
שאלה מה הדבר המרכזי, כי אם אתה מגיע, רגע, קודם כל אני לא פותח את הפה לפני שהצ'ק פה,
דבר ראשון, כן,
יש כאלה אנשים, קודם כל תשלם.
אחרי זה,
זה לא ככה, אז זה בא לידי ביטוי
ביחס, בא לידי ביטוי ב...
כן,
הרב שטיינזר אמר פעם,
אמר פעם איזה פסיכולוג שאם הוא רוצה להיטיב את מצב הפציינטים שלו,
שייתן להם,
לכל אחד שמגיע, ייתן לו 400 שקל במקום לקחת ממנו, הם כבר ירגישו יותר טוב.
זה כאילו,
אדם שהולך לפסיכולוג, אז הוא,
בדרך כלל זה פגישה, 45 דקות.
נגמר 45 דקות. זהו, נגמר, נגמר, ואין פה...
זהו, את מה ששילמת, אתה יודע מה שקבל, מה שתקבל, נכון?
אז אפשר להביא לידי ביטוי את העובדה שלא הכסף כאן הוא העיקר,
אלא מה שעיקר זה המפגש.
זהו, בסופו של דבר, אנחנו חיים גם בעולם הזה וצריך גם להתפרנס.
העניין הזה של להיות נוטע, קיבלתי, ולכן אני רוצה להעביר הלאה.
כלומר,
הריני נוטע,
זה קצת מה שהמדרש מסיים,
לא יבטל האדם מן הנטיות, אלא כשם שמצא עוד יוסיף ואיתה אפילו זקן,
נכון?
כמו שהוא מצא, כלומר, מה ש...
אחד הדברים שמדרבנים מאוד מאוד להיות נוטע, זה אם אני מצליח
להסתכל ולראות מה קיבלתי.
הרי לא נולדנו בחלל ריק,
לא נולדנו מהמבות,
כל אחד מאיתנו קיבל כל מיני דברים, ואחד הדברים הכי הכי משמעותיים, לדוגמה, שילדים
מרגישים,
אם ילדים חיו, ברוך השם, בסביבה מטיבה
של הורים טובים וכולי, אז אחת התחושות החזקות היא להחזיר אחורה, אני לא יכול. מה אני אחזיר לאבא שלי? מה אני אחזיר לו?
הדבר הכי שאני יכול להחזיר לו זה מה?
הוא כל כך
נתן לי!
אז אני אעביר את זה על הילדים שלי. זה המינימום. בדיוק, הבוקר היה לי
דוגמה כזאת. הבן שלי ביקש שאני אקום בבוקר מוקדם להקפיץ אותו לאיזה מקום.
יש לו בגרות, הוא לא רוצה לקחת אוטובוס המאוחר וזה.
אז אמרתי לו מיד כן,
כן, אבל בראש אמרתי לעצמי, הרי אבא שלך לקח אותך לחורים הכי גדולים,
האבא שלי היה מסיע אותי לחיספין גם.
אז הבן שלך, כאילו,
אמרתי, הדרך שלי היא קצת להחזיר לאבא שלי לכל מקומות שהוא לקח אותי, והיה זה, זה, אני עכשיו,
זה כאילו המחשבה שעברה לי. אז אני, מישהו נטע לי,
ואני, המוטיבציה המרכזית היא להעביר את זה הלאה, וזה מאוד מאוד יפה, כי זה אומר שנתינה מעודדת נתינה.
זה מעגל חיובי כזה.
דוגמה לדבר הזה אני רוצה להביא משיר שאני מאוד אוהב, הרבה אנשים מאוד אוהבים אותו, זה שיר נפלא מאוד.
השיר הזה, מי שלא מכירה או מכיר את השיר,
אז אני אגיד לכם שהמחברת של השיר הזה היא חיברה עוד שירים
שאתם כן מכירים,
שירים טיפה אולי יותר ברמה אקסקלוסיבית, לדוגמה,
בוא אליי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד, כן, והיא חיברה או האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק,
נושאו בבוקר, וערב הוא שב, נביא ומתנובה ביצים וחלב, או לדוגמה יש בדיר תלה קטן וכולו לבן לבן, רק שחורות הן שתי אוזניו ושחור הוא הזנב,
או לדוגמה לה פרה אדומה יש עגלה קטנה חומה את ראשה היא ליקקה ונתנה נשיקה,
או לדוגמה פיתחו את השער פיתחו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב,
סבא וסבתא ודוד ודודה וחתן וכלה במרכבת קהל.
כל השירים האלה כתבה פניה ברנשטיין, ברגשטיין,
שהיא הייתה קיבוצניקית מקיבוץ גבת,
עלתה לארץ כחלוצה לבדה,
והסיבה שכתבה המון שירי ילדים,
היה לה בן יחיד קודם כל, הבן שלה נהרג,
הבן היחיד שלה נהרג במלחמת ששת הימים, קראו לו גרשון ישראלי או הישראלי,
הוא נהרג במלחמת ששת הימים.
הנחמה היחידה זה שהיא לא ראתה את זה,
כי היא נפטרה בעצמה בגיל צעיר מאוד, בת 42, כי היא הייתה חולת לב.
הייתה חולת לב, הייתה לה מחלת לב, היא עלתה לארץ כחולת לב.
ולכן היא רוב ימיה כאן בארץ הייתה או בבית חולים או בבית, במיטה.
ומכיוון שככה היה לה גם הרבה זמן לכתוב, היא כתבה בעיקר
שירים וסיפורים לילדים.
ותוך כדי היא מאוד מאוד מוטרדת מה קרה להורים שלה
ולאחים שלה ולאחיות שלה שנשארו בפולניה.
מה קרה להם?
תוך כדי השיעור הגעתי, לא מזמן גילו באורח פלא,
גילו באחד הקיבוצים אוצר מכתבים שלה שהיא כתבה,
בכל מיני נושאים, בין השאר מכתבים שהיא כתבה לראש
העיר בפולין, איפה שההורים שלה גרו, כדי לנסות להתחקות על גורלם.
כמובן שההורים שלה, יחד עם כל המשפחה שלה,
עלו בסערה השמיימה בשואה האיומה.
ואז
היא כתבה את השיר הזה.
אגב, גם נעמי שמר
נספרת שבתור ילדה היא זוכרת את החברים בקיבוץ,
יומי שמר גדלה בקבוצת כנרת,
מתכנסים בליל שבת בחדר אוכל, והיא קראה לזה בתור ילדה,
ושרים שירים בלי מילים.
מה זה?
ניגונים.
הרי כולם גדלו בעיירות, כולם הגיעו, הם הכירו את הניגונים.
אז כן, תחשבו על ה... יש המון המון שירים ישראלים שזה ניגונים פשוט.
נכון?
די די די די די די די די די די די די די. זה ניגון.
בערכי מדברברת. נכון, מאוד, הרבה שירים כאלה.
היא כותבת את השיר הזה.
את השיר הזה דוד זהבי הבחין לו לחן גלותי כזה.
היא בדיוק מדברת על הדברים שהיא קיבלה והיא רוצה להעביר הלאה.
היא לוקחת גם מהעולם החקלאי. שתלתם ניגונים באימי ואבי,
ניגונים, מזמורים, שכוחים,
גרעינים גרעינים נשאם לבבי עתה הם עולים וצומחים הניגונים שההורים שתלו בה
עתה הם שולחים פורות בדמי שורשיהם בארכי שלווים ניגונך אבי
ושירייך אימי ודופקי נאורים ושבים
הנה האזין שיר ארסי הרחוק
הביעה פי אם אל איבת היא נזכרת בשיר ההרס
שאימא שלה הייתה שרה לה הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק איכה וזמירות של שבת כן בגעגוע בקיבוץ אין את זה
לא אומרים איכה, לא שרים זמירות שבת,
היא מתגעגעת לזה, היא רוצה את זה.
כל הגה איתם וכל צליל ייעלם,
מכולכם הרחוק יהיהום,
ועיני יאצום והריני אתכם מעל לחשכת התהום. זו כמובן חשכת התהום, זו השואה
שבעצם לקחה.
לקחה לה את ההורים, לקחה לכולנו,
קרתה לנו איברים חיים מעם ישראל.
אז זו דוגמה לאיך
משהו,
הבאתי את זה כי זו בעצם דוגמה לכשם ששתלו בשבילך,
תשתול אתה גם לאחרים.
ההורים שלנו, כל אחד מאיתנו, נטעו בנו כל מיני דברים.
אנחנו קיבלנו אותם בתור מובנים אלה, הם כבר לא עמלנו עליהם, הם שתלו את זה בנו.
כמו ששתלו בנו,
נשתול אנחנו באחרים,
כי המטרה של אדם מישראל
זה להיות אדם נוטע.
להיות אדם, כמו שנטעו לי, אני איתה לאחרים.
כמו שקיבלתי, אני אעביר את זה הלאה.
וככה השפע עובר, ככה השפע מתפשט.
המוטיבציה המרקאית היא מוטיבציה של נתינה.
שונה לגמרי כמובן מאדריאנוס, וגם שונה מאותו אחד שמשתמש בנתינה כמניפולציה לתשומת לב, לקבלה, לרווח אישי, לא ככה, אלא נתינה
לשם נתינה,
תוך כדי ידיעה שיכול מאוד להיות שסוף הטובה לבוא.
עושה האמת מפני שהיא אמת, אומר הרמב״ם,
וסוף הטובה לבוא,
אבל הוא מרוכז באמת מפני שהיא אמת, וזה אמת
לשתול ולנטוע.
ויש בדבר הזה חן מיוחד שאתה עושה משהו כי הוא נכון וכי הוא אמיתי.
אני אהנה מזה מצוין.
מישהו אחר ייהנה מזה, גם טוב. לפעמים יש כל מיני סגירות מעגל מדהימות, שאתה עושה איזה משהו ופתאום אתה מגלה שבכלל,
אתה עשית בכלל בשביל מישהו אחר, כן.
סיפר לי פעם איזה מישהו, שהוא היה לו תלמיד שהוא נורא נורא השקיע בו, מאוד אהב אותו, מאוד השקיע בו, בסוף.
פתאום עלה לו רעיון שהתלמיד הזה נורא יכול להתאים לבעל שלו. הוא לא חשב על זה תוך כדי, אבל בקיצור הוא גם הציע שיציעו שזה,
והוא נהיה החתן שלו.
אז הוא אומר, וואלה, כאילו, השקעתי וזה, וחזר.
אבל זה לא היה שם, תשמע, אני משקיעה בך, כי אתה תהיה חתן שלי, אז תרבאללה, קאה, בואו... זה לא התחיל במקום הזה. לפעמים זה סוגר מעגל, לפעמים זה לא סוגר מעגל. ואם זה לא סגר מעגל, אז תראה מה אנחנו יהודי טוב.
בסדר?
זה העניין של האדם. טו בשבט,
כמו שפתחנו, משפט של הרב קוק,
חשק נטיית אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים,
המתבטא בתוקפו בעץ החרוב,
כי עץ חרוב נותן פרי ל-70 שנה.
אז מי שנוטע עץ חרוב, הוא יודע בהגדרה שהוא לא יראה את הפירות. ימי שנותן לו באים 70 שנה,
אדם בן 20 נוטע עץ חרוב,
יהיה פרי ראשון כשהוא יהיה בן 90.
לא בטוח שהוא יהיה כאן, ואם הוא יהיה כאן כנראה לא יהיו לו שיניים לאכול חרוב, כן? זה תחוש שירסקו לו את זה.
אז למה אתה נוטע חרוב?
רק לדורות הבאים.
זה האפשרות המתוקה הזאת, חרוב, זה גם אותיות בחור.
יכולת לבחור, להיטיב,
אפילו אם אני לא רואה את ההנאה המיידית שתגיע עד אליי.
חזקו ואמצו.
בשבוע הבא יהיה כאן נטיות של מכון מאיר, אתם תהיו בטיול. יהיה פה שיעור ברבע לתשע של הגאון הרב יורם אליהו, אני אהיה בטיול של מכון מאיר ונחזור כבר לביתי,
אבל ניפגש כאן בשבוע הבא.
ומיד אחריי כמובן שיעורו של הגאון המופלא הרב יורם אליהו, איש בעל יעדר, לנעול את הדלתות בבקשה.
