טוב, ערב טוב, אנחנו בהשגחה פרטית, יצא לנו להיפגש
בערב עשרה בטבת,
ערב צום,
וצום ותענית
תמיד הזדמנות,
מעבר לאירועים הספציפיים שקרו באותו זמן,
שדובר עליהם בהלכה וכולי,
צום זה זמן להתבוננות יותר כוללת
על מערכות יחסים
של בן אדם לחברו. יש משהו בצום,
בתענית, שקצת מחליש את הלב וטיפה מנקה מהאטימות ומהשביעות הרצון העצמית, שנגרמת הרבה פעמים כתוצאה משובע גשמי.
הדבר הזה מאפשר איזושהי התבוננות על מערכות יחסים וכן על זה הדרך.
וחשבתי במסגרת הלימוד שלנו כאן, כשאנחנו לומדים סיפורי מעשיות או של תנאים או מהחסידות,
ללמוד היום ביחד סיפור קצר,
ואחרי זה לתת לו גם דוגמה מהפרשה שקראנו בשבת, פרשת ויגש,
על משהו שמתאים ללמוד אותו בערב צום.
אתם מתאים לכם?
הסיפור הזה הוא רבי יצחק מבורקה.
לאחר הסתלקותו של הרבי רבי יצחק מבורקה
באחרון של פסח שנת תר'ה בא בנו וממלא מקומו רבי מנחם מנדל קליש לקוצק.
קוצק, הרבי מקוצק, היה כידוע לכם חריף,
דורש אמת.
שאלוהו הרבי מקוצקין כבר ראה את אביו לאחר פטירתו.
האם אבא נגלה עליו בחלום?
וכאשר ישיבו לו, אמר לו הרבי מקוצקין, אני כבר ראיתיו.
ובלשון קוצקאית החל לספר.
הייתי בעולם העליון,
וחיפשתי ושאלתי למלאכים הלאה, אגידו לי, היכן נמצא הרב חצקל שלנו?
השיבו לי המלאכים, הוא נמצא בהיכל יותר גבוה,
שגם להם אין רשות להיכנס שם.
חיפשתי בהיכלו של הבעל שם טוב,
ושם ענו לי שנמצא כבר בהיכל יותר גבוה.
הלכתי לחפשו בהיכל האחרונים של הבית יוסף והרמיו, ולא מצאתיו.
עליתי להיכל של ראשונים, וגם שם לא מצאתיו.
הלכתי ועליתי להיכל של האמוראים הקדושים, ושאלתי, מה גידו לי? יצחקל חברי, אני מבקש, היכן נמצא?
ענו לי שהיה שם, אבל אתה נמצא בשפת נהר אחד,
אשר לא רחוק מכאן תמצאנו.
רצתי בכל כוחי, ממשיך הרבי מקוצק ומספר, עברתי דרך שדה חקל תפוחים,
ושם ראיתי נהר שוטף, ועל שפתו עמד אביך, הרב יצחקל,
נשען על מקלו ומסתכל לתוך מימה בזקים והטהורים של הנהר.
תפסתי בשרוולו ושאלתיו,
יצחקל חברי הנאמן, אהוב ברוכי בנפשי, מה אתה עושה כאן?
וישיבני,
רואה אתה את הנהר הזה.
אלה הם דמעותיהם של היהודים שנשפכו במשך כל הדורות ומדמעותיהם של ישראל
נעשה הנהר הזה הזורם כאן בעולם העליון.
עומד אני על שפתו של הנהר הזה ואיני יכול לזוז ממנו.
הסיפור הזה קודם כל הוא יפה בפני עצמו,
אבל כדרכנו אנחנו ננסה טיפה להעמיק בו,
ננתח אותו, בסדר?
אז קודם כל יש כאן איזושהי ציפייה שצדיק שנפטר,
יבוא בחלום אל הבן שלו.
למה הצורך שיבוא בחלום?
הוא בא בחלום כדי בעצם לספר לו איפה הוא נמצא.
אפשר להגיד בעצם שהעולם הבא הוא עולם של השכר
על כל המעשים הטובים שהצדיק עשה כאן בעולם הזה, נכון?
צדיק הוא סוג של מנהיג,
והוא לא מגיע.
הוא לא מתגלה לבן שלו,
זה דווקא לחברותא.
זה כבר מעורר פה איזה סימן שאלה, כלומר,
זה לא דרך רגילה.
מי שיראה אותי זה מי שמבין,
הקשר בינם לבן הוא קשר טבעי,
יש כאן משהו שהוא על-טבעי,
יותר מתאים לחבותה מאשר לבן.
הרב מקוץ, כלומר, אני כבר ראיתי אותו.
ועכשיו,
בעצם,
יש כאן,
כאילו הוא מחפש אותו, נכון?
הוא מחפש אותו בכל מיני היכלות.
עכשיו, היכלות האלו,
אני אגיד איזה,
אני אגיד איזה,
איזה ביאור, בעצם, מה זה עולם הבא?
העולם, כשמדברים עליו, עולם הבא. מה הסיפור של העולם ההוא,
שנקרא עולם הבא.
זה כל מיני הסברים. אחד ההסברים הוא שעולם הבא זה עולם השייכות.
כלומר,
אנחנו בעולם הזה, יש לנו רצונות כאלה ואחרים. יש לנו גם כל מיני משקלים על הגב שסוחבים אותנו לכיוונים אחרים.
נגיד שאדם רוצה כל היום לעשות טוב וחסד, הוא רוצה,
אבל מדי פעם מתגבר עליו יצרו הרע, מדי פעם מתגבר עליו כל מיני זה, אז הוא נמשך לכל מיני כיוונים.
כשהוא גומר את התפקיד שלו כאן בעולם הזה, אחרי 120,
מורידים לו את כל המשקלות,
ואז הוא פשוט עף למקום שלו ורוצה להיות שייך.
בסדר?
ממילא חשוב מאוד לרצות, גם אם אנחנו לא מצליחים לבצע כאן בעולם הזה,
אבל הרצון חשוב.
כי אחרי 120, כשירדו כל המשקלות, כמו שפתאום מנתקים את כוח המשיכה,
אתה פתאום חופשי לנוע בצורה יותר קלה.
אז למה שייך, או למי שייך, רבי יצחק מבורקה?
מה היה העניין שלו?
הרגע בקוסו מחפש אותו.
דבר ראשון,
הוא הולך להיכל המלאכים,
כן, להיכל המלאכים, הכוונה, הוא שייך
כשהוא היה כאן בעולם הזה, הוא היה שייך למימד הרוחני,
למימד של השליחות אולי, של המלאכים, אז ממילא כשהוא נפטר,
אנחנו נצפה למצוא אותו, איפה?
שם בהיכל הזה.
אומרים לו, הוא לא פה.
עובר להיכל הבעל שם טוב.
רבי יצחק מבורקי הוא דור שלישי לחסידות בערך.
בעל שם טוב, הוא לא ראה אותו,
אבל הוא כל חייו בעצם ינק ממנו, נכון? ינק מתורתו. אז אתם יודעים, זה אחד החלומות אחרי 120 של כל אחד מאיתנו, זה שאנחנו נוכל לעלות לשמיים
ולפגוש את גדולי ישראל שלמדנו, התאבקנו בתורתם, ולשאול אותם איזה שאלה או שתיים.
אפשר יהיה לפגוש את הרמב״ם,
לשאול אותו על איזה רמב״ם תנוע,
כן?
לא יודע, יש כאלה שאני נורא, לפגוש את הבעל שם טוב.
פגוש את אדמור הזקן,
פגוש את זה, אני יודע, את
גדולי ישראל, שאנחנו מתדבקים באף אחד, פגוש את הרב קוק.
נגיד לו, הרב, בוא נלמד כתבי הרב.
כן?
אז הוא מצפה למצוא אותו, בהיכל הבעל שם טוב.
לא,
הוא לא שם.
הלאה,
היכל האחרונים, בית יוסף ורימה,
אולי הדבקות שלו בתורה, הדבקות בעולם ההלכה,
בית יוסף, הרימה, הכל העולם,
אולי הוא שם נמצא.
ככה פעם קראתי איזה תיאור כזה,
שאחרי שהרב עובדיה יוסף נפטר,
אז לאן לקחו אותו?
העלו אותו לשמיים,
לקחו אותו מהר לאיזה ישיבה שיש שם כל מיני פסקי הלכה שלא מצליחים להכריע, אמרו לו הרב,
חיכינו לך כאן הרבה זמן, הרב יכריע כאן. טק טק, מיד הוא פוסק, וזה, קיבלנו הוראות מרן, טק,
ואז מרן יוצא לקראתו ומביא אותו אליו.
בטוח הרב עובדיה יוסף נמצא עם מרן בישיבה של מרן, נכון?
מעבירים שיעורים לסירוגין.
מרן מעביר איזה משהו והרב עובדיה אומר לו, לא, מה פתאום, קיבלנו הוראות מרן, מה אתה אומר? יש מקום אחר שאתה אומר אחרת.
אז אולי הוא שם.
גם לא. ראשונים, אמוראים,
דבקות בגמרא.
גם לא.
איפה הוא נמצא?
איפה הוא נמצא שם זה אומר מה הוא היה פה.
אתם מבינים?
איפה הוא נמצא שם? זה אומר, מה הייתה
הנקודה המרכזית שלו כאן כשהוא חי בעולם הזה?
של רבי יצחק מבורקי שהוא סוג של מנהיג בעם ישראל.
מה התשובה?
אז
הוא נמשך
לאיזה נהר
של דמעות.
שער הדמעות קראתי לזה כאן.
אז אני אנסה רגע לתרגם את זה לשפה שלנו.
הוא נמשך להרגיש
או לחוות את הצער והכאב של הזולת.
זה הנער.
כלומר, בחייו רבי יצחק מבורקי היה מאוד מאוד רגיש וקשוב לצער ולכאב של הסובבים אותו. אתם יודעים שצדיקים, יש להם כל מיני תפקידים, נכון?
הצדיקים הם מתפללים, לומדים תורה.
הצדיקים הם עושים צדקות, אדמו הר זקן גם היה גבאי צדקה.
הצדיקים גם שומעים צרות של יהודים.
זה חלק מהעניין.
נכון.
פעם באה נכנס מישהו לרבי מילובביץ'
והוא כזה, לא, לא רוצה לטריח בזה, הרבי אמר לו, בחדר הזה יש מקום לכל הצרות של כל עם ישראל.
חלק מהעניין זה ששומעים את הצרות של יהודי.
ההוא, הבת שלו לא הגיעה לפרקיו ולא התחתנה, ההוא, יש לו בעיות פרנסה,
להוא, יש בעיות רפואיות, כל אחד עם מה.
אני חושב שאתם מבינים שאחרי הצהרה האלה שאתה שומע,
עלול להיות מצב שמה?
שהלב כבר נאטם. בסדר, עוד יהודי עם צרה, מי שברך.
בא, כדור מחובב אותך, יאללה.
אבל רב רוזק מבורקה בחייו,
כל צרה וכאב של יהודי נגע לו.
נגע לו עד עמקי נשמתו.
נגע לו פנימה.
הנהר הזה של הדמעות שנגרמו מכל הצרות שעברו על היהודים, בין אם זה צרות כלליות,
בין אם זה גם צרות פרטיות.
הנהר הזה, הוא לא יכול להתנתק ממנו.
האמפתיה
שהוא מביע לכאב,
זו הייתה העבודה שלו.
ואתם יודעים, לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה.
הרבה פעמים אתה הולך למישהו לא כדי לקבל פתרון, הולכים לצדיק, הולכים לרב, לא משנה הולכים לאיזה חבר,
לא כדי שייתן לך פתרון,
אלא כדי שמישהו יהיה שם כדי להקשיב לכאב.
זה הכול.
וזו הגדרה מאוד מעניינת למנהיג.
מיהו מנהיג?
האם מנהיג זה מי שפותר לך את הבעיות?
האם מנהיג זה דווקא הכי גדול בתורה?
האם מנהיג זה מישהו, יש לו כל מיני יכולות?
רבי יצחק מבורקי מציע כאן אלטרנטיבה מנהיגותית. מנהיג זה מי שמרגיש בעומק את הכאב
של אלה שקשורים איתו,
והוא לא יכול להיפרד מהדמעות שלהם.
עברתי דרך שדה חקל תפוחין, שדה חקל תפוחין זה אולי המדרגה הרוחנית הכי הכי גבוהה שאדם יכול להשיג.
שדה חקל תפוחין זה ביטוי בזוהר,
לביטוי, למצב שבו אדם נמצא באיזה הרמוניה רוחנית הגבוהה ביותר.
גם שם רבי יצחק מבורקלו נמצא.
אתם יודעים, לפעמים
אתה אומר לעצמך,
בזמן הזה שההוא מספר לי את הצהרות שלו, יכולתי להספיק עוד איזה דף גמרא,
עוד איזה, לכתוב עוד איזה מאמר,
עוד איזה פרק באיזה ספר.
במקום זה אני שומע כאן את הצהרות של יהודים.
נו, מתי הוא כבר יגמור?
יכולתי להיות בחקקל תפוחים קדישין,
יכולתי להיות באיזה שדה תפוחים, שדה של עונג רוחני, עם ריח טוב וכולי,
במקום זה אני נמצא בשדה של צרות וייסורים.
נו, תגמור, יאללה, כמה אתה יכול לספר?
תקצר.
לא.
היכולת להיות שותף
עם מישהו, עם הזולת,
בכאב שלו,
בלי לתת פתרון, אנחנו לא אחראים על הפתרונות,
אבל כן לתת אמפתיה, כן לתת הזדהות, כן לתת מבט, כן לתת איזו לחיצת יד, כן לתת איזה חיבוק,
כן, לתת איזה מילה, היא הפסגת הפסגות של המדרגה הרוחנית של הרב יצחק מבורקי.
דמעותיהם של יהודים שנשפכו במשך כל הדורות, ומדמעותיהם של ישראל נעשה הנהר הזה הזורים כאן בעולם העליון,
עומד אני על שפתו של הנהר ואיני יכול לזוז ממנו. למה?
כי יש בדבר הזה קרבה מאוד גדולה.
בסוף מי זה צדיק? מה ההגדרה של צדיק?
אומרים ב...
בוטר איד, זה כאילו הגדרה של יהודי טוב.
בסוף הגדרה של צדיק
זה מישהו,
אני חושב, זו ההגדרה,
אחת ההגדרות, אתם יודעים מה? לא, יש בטח עוד הגדרות. אחת ההגדרות של צדיק
זה שהוא מישהו שמאוד מאוד אכפת לו ממך
ורוצה שיהיה לך טוב.
זה הכול.
יש מישהו כזה,
עכשיו כל אחד לפי... הרבי מלובבי, שזוגמה היה אכפת לו, הוא החליט שאכפת לו מכל היהודים בעולם והוא רוצה שיהיה טוב לכל היהודים בעולם.
זה הייתה כאילו ה...
זאת היחס שלו.
וברמה שכשהוא שומע הצהרות של יהודים הוא היה בוכה בעצמו,
היה בוכה.
הרב לאו מספר שהוא פעם ניגש אליו,
סיפר כל מיני סיפורים על השואה, ואותו הוא מתחיל לבכות.
בסדר, אז אולי לא כל אחד יכול,
כמובן לא כל אחד יכול לקחת את כל העולם בתור קבוצת יחס,
אבל צדיק שיש לו,
מורה בכיתה יכול להיות צדיק,
רב בקהילתו, מורה בכיתה, מפקד במחלקה, ראש צוות העובדים שלו.
אכפת לך מהם?
הכאבים שלהם נוגעים לך?
אתה אמפתי כלפיהם?
הדמעה שיורדת שם, הנוגעת לך, היא קשורה אליך,
או שאתה אומר, אני לא קשור לעניינים הללו.
זו צורת הנהגה מיוחדת, ואני בכוונה מביא את הסיפור הזה בערב צום, כי אחד התפקידים של צום
זה לעורר בנו את הרגישות החברתית לכאבים של הזולת.
לא לפתרונות, אין לנו בחלק גדול מהמקרים פתרונות,
אבל יש לנו את היכולת לשים לב שכואב למישהו.
יש פה תנ״ך, תנ״ך, תנ״ך, תנ״ך.
הנה, או, תודה, מעולה, כן, כן, תודה.
רציתי להביא את זה על הדף, אבל שכחתי. אחד הפרקים הנפלאים בספר ישעיהו
זה ישעיהו נונחת.
קוראים אותו בצומות.
מה כתוב בישעיהו נונחת?
הנביא מגדיר את תפקיד הצום.
אומרת התורה, הנביא, קרא בגרון אל תחסוך,
כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאותם.
הם חוטאים.
ואותי יום יום ידרושון וכולי וכולי.
הם שואלים את הקדוש ברוך הוא.
למה צמנו ולא ראית?
עינינו נפשנו ולא תדע.
למה אנחנו צמים ואתה לא שם לב?
אז הוא אומר להם, הן ביום צומכם תמצאו חפץ,
וכל עצבכם תנגוסו.
אתם רואים בצום מטרה בפני עצמה, והצום הוא לא מטרה בפני עצמה.
הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע.
לא תצומו כיום להשמיע במרום כולכם. אתם צמים וממשיכים לעשות רעה.
אומר להם הנביא,
הכזה יהיה צום מבחרהו?
יום ענות אדם נפשו. זהו, אני רק רוצה את הפיזיקה.
חבר'ה שמעון בולים יפשיתך שואל, מה האפשרות של היום?
האם יש אפשרות היום לעבוד עבודה זרה?
הרי אין לנו.
אז הוא אומר, יש.
הרי מה זה עבודה זרה? שאתה לוקח קורבן,
חלב ודם, ומקריב את זה לא לקדוש ברוך הוא.
אז הוא אומר, אם יהודי צם, או מתענה, או לא אוכל,
בגלל שהוא רוצה שיראו אותו,
או שישימו לב לב, או להיות כאילו צדיק בעיניו,
אז הוא לוקח את החלב ואת הדם שלו ומקריב את זה, במקום לקדוש ברוך הוא,
מקריב את זה לדבר זר,
לתנועה זרה של גאווה או של וואטאבר.
אז הוא מסביר
מהו הצום הנכון.
כלומר, הכזיר יצום אבחריהו, יומנת אדם נפשו,
הלחוב כאגמון ראשו ושק באפר יציע.
זהו, כאילו הוא כזה מקומט, זה הצום.
אומר הנביא, הלו זה צום אבחריהו.
זו תכלית הצום.
פתח חרצובות רשע.
לפתוח את הערישה.
התר אגודות מותה.
טיפה תשחרר.
שלח רצוצים חופשיים וכל מותה תנתקו.
לנתק את העול שאתה מטיל על אחרים.
פרוס תרעב לחמך.
עניים מרודים תביא בית.
כי תראה אהרום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם.
הכול אין לו, הלו פרוס לרעב לרעב וכו', ומבשרך לא תתעלם. אח שלך,
כואב לו,
למה אתה מתעלם?
למה אתה לא...
אתם יודעים כמה צרות היו נחסכות לבני זוג?
הם מבינים את העיקרון הזה?
לפעמים אישה מגיעה הביתה, כואב לה משהו, מפריע לה,
מכבד לה על הלב.
ובא לה, שומע, אומר, אני...
אין לי פתרון, מה אני יכול לעשות? אז בגלל שאין פתרון, הוא ממשיך הלאה.
זאת אומרת לו, אני לא צריכה ממך פתרון, אני צריך להגיד לך, רק שתקשיב,
כבד לי על הלב, זה בכלל לא מאשימה אותך גם.
רק תקשיב, כבד לי על הלב, אני צריכה שמישהו יעזור לי לסחוב את זה.
אה, אז היבאקה קשה אחר רועך, וארוחתך מהרה תצמח,
והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך, אז תקרא ואדוני יענה,
תשבר ויאמר הנני, וכולי,
תפק לרעי בנפשך, ונפש נענה תשביע.
נפש נענה תשביע.
לפני כמה שנים,
הרבה שנים,
הלכתי לעשות קניות באיזה מקום,
ואז
חיכה שם איזה יהודי בכניסה,
אמר לי, תראה, אין לי כסף וזה, אני אשמח אם תקטעי לי משהו לשבת.
אמרתי לו, אין בעיה, מה אתה רוצה? אמרתי, דגים. הוא אמר, אני אקח לך דגים.
אז תעשו את הקניות,
קניתי עוד חבילת דגים בשבילו,
וכשיצאתי,
אז הבאתי לו.
המשכתי לאוטו.
כשהגעתי לרחב אמרתי לעצמי, תגיד, אתה לא מתבייש?
הבאת לו דגים, אבל לא אמרת לו שבת שלום.
לא חייכת אליו, לא, כאילו, לא, הוא גם ישב על הרצפה.
אני כאילו הייתי, עמדתי,
אמרתי, מה זה הדבר הזה?
איפה ה...
יש כאן יהודי שאין לו כסף מה לאכול בשבת.
אז את המצווה קיימת, בסדר, עשית וי,
אבל מה עם היחס?
מה עם לראות את הבן אדם?
נכנסת את הדברים לאוטו,
חזרתי.
אני רואה את היושב על הרצפה.
אני מתכוון ואומר לו, אחי,
באתי להגיד לך שבת שלום.
שיהיה לך שבת שלום.
הוא קפץ מהרצפה, כאילו פח, כזה.
פתאום אני רואה שהוא בכלל יותר גבוה ממני.
הוא יושב על הרצפה, לא, תודה רבה.
כזה חייך.
ואז הוא אומר לי,
אם כבר הגעת,
אולי יש לך את הקבלה,
כי הבאת לי דגים שאני לא אוהב.
אני רוצה להחליף.
אמרתי לו, בטח, הנה הקבלה, לך תחליט.
מה הוא אוהב?
באמת בדגים.
שאלת אותו, מה הוא אוהב?
אולי הוא רוצה מושט, אולי הוא רוצה,
אני יודע, נסיכה, לא יודע, מה, מה אוכלים.
אמפתיה, תשומת לב
לאדם שנמצא לידך, לכאב שלו, לצער שלו.
גם אם אין לנו פתרון,
זה רבי צריך מבורקין.
וזה אחד התפקידים של הצומות,
כן?
פרוס לרעב לחמך,
עניים מרודים תביא בית,
תראה ערום וכיסיתו, אז זה דברים פרקטיים.
אבל הכי חשוב, מבשרך לא תתעלם.
לא להתעלם מהכאבים.
אני רוצה לומר שהעיקרון הזה מופיע בצורה מאוד מפתיעה
גם בפרשה שקראנו, פרשת ויגש.
לפי ההערה של השפת אמת,
אני חושב.
כתוב כך בפרשה.
יהודה מדבר אל יוסף, מדבר אל נבד על מודה ומדבר אליה, נואם נאום, נכון?
ואז כתוב,
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו, היקרא,
הוציאו כל איש מעליי,
ולא עמד איש
בהתוודה יוסף אל אחיו.
נכון? זה הפסוק.
יפה.
אז הפסוק הזה צריך לקרוא אותו ברצינות.
אם כתוב ולא יכול יוסף להתאפק,
סימן שמה?
שמה הייתה התוכנית שלו?
איך?
לשלוח את זה עוד.
שהוא כן תכנן להתאפק.
שהוא תכנן למשוך את זה עוד,
וכנראה שיקרה משהו אחר,
אבל קרה משהו ששיבש לו את התוכניות,
וגרם לזה שהוא לא יצליח להתאפק.
מה קרה? מה יהודה אמר
שגרם ליוסף לא להצליח להתאפק, כי הוא שבר את יוסף?
מה?
יפה. אז לכאורה זה הפשט,
אבל השפת אמת מיד יגיד משהו אחר,
בעיקר בגלל הסמיכות של הפסוקים, תכף תראו.
אז בואו נראה את הדעות השונות שנאמרו בזה. רש״י אומר
לא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו.
לא, הוא התכוון להתגלות בכל מקרה, רק לא יכול לסבול
שיהיו המצרים ניצבים עליו ושומעים שירחב מתביישים בהודיעו להם.
אז זו דעת רש״י.
המשך חוכמה אומר משהו אחר.
לא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים, רצה לומר כי רצה להתאפק.
ולהביא את יעקב לקיים השמש והירח משתחווים לי.
ולא ירחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם. כלומר, באמת, הוא תכנן
לא לוותר ולהחזיק את בנימין בכלא,
ואולי גם את האחים, ולגרום לזה שיעקב יגיע כדי שכולם ישתחוו כמו שהיה בחלום.
אבל, אומר המשך חוכמה,
יוסף לא היה לו נעים כבר מהמצרים.
המצרים לא הבינו למה הוא מתאכזר כל כך אל האנשים האלו,
אך לא היה נאות לפני האנשים הניצבים,
שלא ידעו כל המאורע,
והיה נראה כאכזר וכלב בליעל,
בלתי חונן,
לכן לא היה יכול להתאפק בסיבת כל הניצבים עליו. אז גם המשך החוכמה וגם רשי אומרים
שיוסף
לא יכול להתאפק בגלל הסובבים אותו.
אבל השפת אמת מעיר כאן הערה נפלאה
שקשורה לסיפור שלמדנו היום.
תקשיבו את הפסוקים.
מתי יוסף נשבר?
מתי הוא נשבר?
כתוב ככה.
אומר יוסף,
ואתה כאמורי אל עבדך, אומר יהודה,
ועתה כאבי אל עבדך אביו הנער איננו איתנו ומנפשו קשורה בנפשו ואל קיראותו כנה נער ומת והורידו עבדיך את צוות עבנו ביגון שאולה
ואז הוא אומר מה שאת אמרת כי עבדך ארב את הנער מי מביא לאמור אם לא אביאנו אליך וחטאתי להביא כל הימים אז הכל מוסבר למה יהודה מתערב כי יהודה היה הערב
אבל אז יהודה ממשיך
ועתה ישבנה עבדך עבד תחת הנער
עבד לאדוני
והנער יעל ימכיו למה?
הוא כבר הסביר למה, כי אני הייתי הערב שלו.
נכון? הוא כבר הסביר את זה, למה צריך לחזור?
אני הערב.
כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי,
פן אראה ברא אשר אימצא את אבי.
כלומר, מה אומר יהודה?
מה הסיבה המרכזית שמניעה את יהודה לפעולה?
איך?
הצער של אבא שלו.
ולא מה?
ולא הערבות שהוא התחייב וכן על זה הדרך.
כלומר,
יש כאן
יש כאן איזה אידיאולוגיה מסוימת.
יהודה ערב, יוסף, כל אחד יש לו אידיאולוגיה שלו,
אבל מבעד לכל האידיאולוגיות, ומבעד לכל
האידיאולוגיות, ומבעד לכל... זה יהודה פשוט אומר ליוסף, אני לא אוכל לראות
בצער של אבא.
הוא שם לב לכאב.
הרי היו ליהודה המון המון הצדקות להגיד, טוב, מה אני אעשה? התחייבתי על בנימין, אבל לא התחייבתי שאם הוא יגנוב גביע אני אקח עליו אחריות.
התחייבתי שאם הכל יהיה בסדר.
פורמלית,
יהודה מכוסה.
אני אמנם הייתי ערב, אבל הערבות הייתה בתנאי שבנימין יתנהג כמו בן אדם ולא יגנוב
גביע כסף פעם אחת, או יכול להיות שבנימין לא גנב, אבל מה אני אעשה שהמשנה למלך הזה החליט לתפוס עלינו ג'ננה ולהתעלק עלינו, מה אני יכול לעשות?
אז זה, איך אומרים בחברות ביטוח, נכון?
יש מרכיב של פורס מז'ור,
כן?
מה?
אתה לא יודע מה זה פורס מז'ור?
פורס, אתה יודע מה זה.
אייר פורס.
פורס, כוח.
מז'ור, מינור, מז'ור, רה מינור, רה מז'ור, מז'ור זה עליון.
פורס מז'ור זה כוח עליון.
אני עושה לך ביטוח,
אבל אם בא ברק ופגע לך באוטו,
אדוני, לא, מה לעשות?
ביטוח זה אם אתה, מישהו נכנס לך בתאונה, אבל לא עם איזה רעידת אדמה.
עכשיו היה ביפו כל מיני רכבים שפערה האדמה את פיה ובלעה אותם וכל החניונים שהוצפו. נראה לי שאין לזה ביטוח.
אם אני זוכר נכון,
ביטוח לא עובד על הדברים האלה.
ביטוח עובד על דברים רגילים, לא על אסון טבע.
זה היה ביטוח בפני עצמו.
אז יהודה פורמלית
הוא מכוסה.
הוא יכול להגיד ליעקב, תשמע, מה אני יכול לעשות?
ערב ערב, אבל היה כאן כוח עליון.
מה הוא אומר ליוסף?
עזוב אותי מכל התירוצים הפורמליים.
איך אני אוכל לפגוש את הצער של אבא?
מה זה עושה ליוסף?
הרי גם ליוסף יש רעיון.
גם ליוסף יש איזו תוכנית, נכון?
הוא רוצה לממש את החלומות, הוא רוצה שיעקב יגיע, הוא רוצה מלא מלא דברים.
אבל פתאום יהודה מפגיש אותו עם הצער.
הוא חווה את הכאב, את הצער.
ברגע הזה הוא נשבר.
רק תבינו שאם הדבר הזה היה קורה 22 שנים קודם לכן,
בזמן המכירה, אז לא הייתה את המכירה.
כי יכול מאוד להיות שהאחים היו בטוחים שהם עושים את הדבר הכי הכי נכון,
בזה שהם מוכרים את יוסף.
אבל ודאי מה היה שם?
הייתה שם אטימות למה?
לצער שלו. הרי הם אומרים את זה.
אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר היינו בצרת נפשו,
בהתחננו אלינו ולא שמענו. כלומר, הפסוק אומר שכנראה יוסף צעק עליהם מהבור, תרחמו עליי, מה קרה לכם, תראו איך אני זה, מה תגידו לאבא, הוא בכה.
הוא לא בא לשכנע אותם אידיאולוגית, הוא אומר, אולי אתם צודקים ואני טועה, אולי אני צודק ואתם טועים.
מה זה משנה? אבל מה עם הכאב?
מה עם האמפתיה?
מה עם הרגישות?
אז אם התכונה הזו הייתה אצל האחים 22 שנים קודם, לא הייתה בכלל מכירת יוסף.
כשיוסף רואה שמשהו התחדש אצלם,
כמו רבי יצחק מבורקה,
שיש
תשומת לב לכאב.
מישהו לידך כואב לו.
זה עובר לידך ככה, אתה לא שם לב?
אתה לא רואה?
מישהו כואב לו.
לא, אין לי מה לעשות פה, אני יכול לעשות.
אז מה אם אין לך מה לעשות? אתה יודע, שילד קטן בוכה,
בדרך כלל מה הוא צריך? הוא לא צריך כלום, הוא צריך שיחבקו אותו.
הרבה פעמים ילדים עוזר להם כשהם בוכים,
עוזר להם מאוד כשחוזרים.
אהה, מה קרה חמודי? נפלתי, נפלת גן! וכואב, וכואב בדיוק! כואב לך גן! שאתה חוזר.
בטח זה מאוד גדול, מאוד כואב, כן.
זה מה שהוא צריך, שיחזר רוח.
אז עכשיו אתה תרגיש יותר טוב? כן. זהו, יצא מזה.
זה מה שהוא צריך, אמפתיה.
יש הורים שקוראים לילד, למה אתה בוכה? למה אתה בוכה? לא קיבלת מכה? בקושי מכה, לא צריך לבכות, מתנפלים עליו.
אסור לך לבכות, אסור לך להצטער.
גם מבוגרים
זקוקים
שמישהו לפחות אם הוא מנהיג
כמו רבי יצחק מבורקה
יסתכל עליהם בעין אמפתית.
תראו את השפת אמת
בפסוק איך אעלה אל אבי
והנער איננו איתי בן אראה ברא אשר אמצא את אבי
וקשה אומר השפת אמת
תיפוק מצד הערבות
מה זה יש ערבות אתה יש לך מחויבות פורמלית
אכן באמת
היה יותר צער היה ליהודה מצערו של אביו מכל הערבות של בית עולמות.
יותר היה קשה ליהודה לראות את אבא שלו מצטער מכל הפורמליקה של ההתחייבויות שלו והערבות בעולם הזה, בעולם הבא.
עזוב אותי, מה עם הצער של אבא?
וזה עצמו יהודה הראה גם לאדון,
לאדון זה,
יהודה מראה את זה לאדון, הוא עדיין לא יודע שזה יוסף,
לראות איך גדלה צערו של אביו בעיניו,
כדי לעורר רחמנות גם בליבו על צער אביו.
מידה כנגד מידה. אתם יודעים, זה עובד.
כשאתה רוצה לעורר רחמנות אצל מישהו,
אז אתה מעורר אצלך את הרחמנות כלפיו.
זה ממש עובד.
אתה משגר לו מחשבות טובות,
חושב עליו דברים טובים, חושב עליו דברי רחמים,
אז זה גם ביחס אליך.
חוזר חזרה.
אז יהודה,
מראה ליוסף את הצער שלו,
שייגרם לו, שהוא לא יוכל לראות בצער של אביו, וזה עצמו מעורר אצל יוסף גם כן את מידת הרחבים והאמפתיה.
והאמת כי במידה זו נענה יהודה.
כי תכף אחרי זה קטי ולא יכול יוסף להתאפק
על זה שכבר נסתלק כל נגיעתו של יהודה. כן, יהודה אומר, אני כבר לא, אני בכלל לא מעניין אותי מה איתי.
נסתלק נגיעתו, הכוונה, שזה אולי הפסגה
של התכונה של הצדיק,
שהוא לגמרי לגמרי עם הזולת.
מרגיש את הכאב שלו. אגב, לא רק את הכאב, גם את השמחה.
גם שמחה. גם להיות עם מישהו בשמחה שלו ולשמח איתו באמת.
אתם יודעים, אתה יודע, כשמישהו מברך אותך באמת, לבין שמישהו אומר לך, נו, מה זאתה, מה זאתה טוב, תזכו לגדלו, ושיהיה בניינה דעד,
נצח נצחים, ואיפה הבורקסים.
לבין שמישהו בא באמת שמח.
באמת, כאילו, אתה מרגיש שהוא איתך,
מרגיש את השמחה שלך,
שמח בה, מברך אותך מכל הלב.
יום צום
זה יום שבו המעטה שכל אחד מאיתנו הוטה על עצמו,
של הביטחון העצמי ושל הנוכחות,
שהוא הרבה פעמים קשור גם לאוכל,
קצת
נסדק או קצת מתעדן. ולכן זה יום שיש בו יותר אפשרות לחדד את הנקודה הזאתי
של עצומת לב לכאב של הזולת.
שרה בתימת זה גם יום הקדיש הכללי.
אז זה בכלל קשור לכאב גדול מאוד של כולנו על השואה.
שמעתי מהפרופסור יורם יובל,
שהוא פסיכולוג, הוא פסיכיאטר, ידוע וכולי וכולי,
ויש לו
תוכנית ראיונות כזאת שנקראת שיחת נפש.
כל פעם הוא מראיין אנשים,
זה שיחת נפש.
הוא ראיין עד היום מאות אנשים.
אז קראתי ראיון על התוכנית הזאת.
שאלו אותו, מה המכנה המשותף,
או מה הם המכנים המשותפים שאתה רואה לאורך
התוכניות והמרואיינים.
אז הוא אמר תשובה מדהימה.
זאת אומרת, המכנה המשותף החזק ביותר
זה הנוכחות של השואה
בתודעה של האנשים, בכלל לא משנה אם הם בנים לניצולי שואה או שהם תימנים או מרוקאים, לא משנה מה.
השואה מאוד מאוד נוכחת.
היא סוג של כאב קולקטיבי שאנחנו נושאים אותו בתוכנו,
והיא נוכחת.
ממש נקודת מבט מאוד מעניינת.
אז הצום הזה, עשרה בטבת, שאנחנו לקראתו,
מעבר לדברים, לתארכים, למה שקרה בתאריך עצמו, וצריך ללמוד ולהכיר וכדאי לפתוח את ספר התודעה,
באופן כללי צום זה הזדמנות
לפתח יותר רגישות
לאנשים הסובבים אותנו,
לשמחות שלהם,
לכאבים שלהם, לדמעות שלהם.
שים לב,
מילה, חיוך, הארת פנים יכולה לעשות המון.
כמו שהספורט באמת אומר,
והאמת כי במידה זו נעלה יהודה,
כי תכף, אחרי זה כתיבי לא יכול לסף להתאפק,
על זה שכבר נסתלק כל נגיעתו של יהודה.
ואם כי ההתפעלות מתחילה הייתה על ידי הערבות. נכון, שזה התחיל בגלל הערבות.
אף על פי כן הביאו ממדרגה למדרגה, יהודה התקדם במדרגות,
והמדרגה הכי גבוהה הייתה ששכח את הצער שלו בעבור צערו של אבא.
כל כך הוא נכנס להרגיש את הכאב של יעקב שהוא כבר בכלל שכח מעצמו לגמרי.
וכל זה משל
לתהלוכות בני ישראל עם אביהם שבשמיים.
מחר זה גם אולי איזו הזדמנות לשים לב גם לצער של הקדוש ברוך הוא.
קר, נכון? בחוץ קר.
מי שבא מבחוץ קר בירושלים.
אנחנו נכנסים בסוף לבית, חם לנו.
הקדוש ברוך הוא אין לו בית.
הוא בחוץ קר.
אך צריך לרחם.
רחמך רבים מהשם, צריך לרחם הרבה על השם.
זה נקרא בקבלת צער שכינה.
להיות ער ומודע לצער שכינה.
צער שכינה זה הרבה פעמים גם צערם של יהודים. כשיהודי מצטער, שכינה מה אומרת? קלעני מראשי, קלעני מזרועי.
וזה הסיפור שאיתו פתחנו.
רבי יצחק מבורקי לא מחפש היכלות רוחניים,
הוא לא מחפש שכר.
השייכות שלו בעולם הזה הייתה לצער של יהודים.
וכשהוא מגיע לעולם האמת, לשם לוקחים אותו, אל הנהר הנקי הזה והזך והמדויק,
שהוא תוצאה של צערם של יהודים. ורבי יצחק מבורקי עומד שם ולא יכול להיפרד.
אני לא יכול לעזוב את המקום הזה, אני דבוק כל כך אל האחים שלי,
כל כך אכפת לי מהם,
שאני לא יכול לעזוב את ה...
ועכשיו תדמיינו את הדמיון הבא.
מה יקרה אם מחר
כל מי ששמע את השיעור הזה,
ועוד כמה אנשים,
יעשו
צעד אחד, לא עשרה צעדים, לא מאה צעדים,
צעד אחד קטן
בעולם האמפתיה שלהם
ותשומת הלב לזולת.
מה יקרה?
תהיה פה איזו מהפכה קטנה.
ומה יקרה אם מיליון אנשים יעשו את הצעד הזה?
תהיה רעידת אדמה.
בסדר? מה יקרה אם...
מה יקרה אם ממחר כל מי שנמצא כאן
ונוסע בכביש
ורואה בצד השני תאונה?
לא יהיה עסוק בלהגיד, אוף,
הם יודעים לנסוע פה במדינה הזאת בגלל ה...
התקעתי כאן בפקק הזה,
אלא כשהוא עובר,
הוא יגיד, הקדוש ברוך הוא, יש שם מישהו, שאני אפילו לא יודע מי הוא,
אבל עכשיו הוא סובל.
או שכואב לו,
או שסתם בעשו לו את היום כי דפקו לו את האוטו.
אני אומר פרק תהילים בשבילו.
פרק תהילים, הוא מתפלל איזו תפילה קצרה בשבילו,
שיהיה לו ככה יותר בקלות.
אכפת לי ממנו, לא מכיר, אכפת לי ממנו.
מה יקרה אם מיליון אנשים יעשו צעד אחד קטן בתחום הזה של האמפתיה
והרגישות אל הזולת
ולכאב שלו,
ומדי פעם יגידו איזה מילה, ייתנו איזה עידוד, יאירו פנים,
יושיטו יד.
אז יתקיימו הפסוקים שקראנו בישעיהו נמחית.
פרוס לרעב לחמך וכו',
אז ייבכה קשה אחר אוריך וארוחתך מהרה תצמח.
תהיה אז רפואה לחברה.
הרי צום זה יום תיקון חברתי.
תהיה רפואה לחברה.
החברה תהיה חברה קרובה יותר, אמפתית יותר, עדינה יותר, היא תהיה חברה בריאה יותר.
רפואה לחברה.
רפואה לחברה בדרכו
של הרב יצחק מבורקי.
שנזכה
בעזרת השם.
