ערב טוב, אז אנחנו במעשה ברבי אליעזר בן אורקנוס, חלק ב'.
בפעם הקודמת ראינו
שבעצם אליעזר בן אורקנוס,
אין לו שם פרטי, יש לו רק שם משפחה.
ואבא שלו די משתלט לו על החיים,
ולא מאפשר לו בעצם בחירה חופשית.
ולכן אנחנו פוגשים אדם בן 28,
רווק,
לא נשוי, לא יכול להזמין אף אחד להצטרף אליו לחיים,
מתוסכל, בוכה.
זה הרבה חיות תוצאה של תסכול.
וכשהוא כבר מעז לחשוף את הרצונות שלו, את הכוונות שלו, לאבא שלו, אז התגובה המדהימה שהוא מקבל,
זה, לא,
מבחינתך כבר לא יצא כלום, אתה כבר בן 28, אתה כבר מקרה אבוד,
אולי תתחתן, ויהיה לך ילד, והוא כבר ממנו יצא איזה משהו.
וטיפה שיחקנו עם המילים, זוכרים?
תרשים, תרש, זה חירש,
מענה, מענה.
הוא כאילו מבקש מענה, אבל מתנהל שם שיח של חרשים.
שמנו את ליבנו לעובדה שאבא של אליעזר שואל ועונה גם בשבילו.
למה אתה בוחר? אה, כי אתה רוצה את זה. נכון, זה מין.
עוד ראינו, דיברנו על גילוי אליהו שהיה לאליעזר,
וגילוי אליהו הזה בעצם הוא
תוצאה של הרצון,
והגילוי אליהו עצמו,
הסברנו שלפעמים זה מחשבה,
מחשבה משונה.
מחשבה שהיא לא על הרצף, מחשבה מפתיעה.
יש בו בחינה של גילוי אליהו.
לאליעזר בן אורקן, הוא שלא יודע לקרוא ולכתוב ולא יודע ברכת אמזון ולא יודע קריאת שמע.
כשתבוא לו מחשבה שהוא צריך ללמוד תורה בירושלים אצל רבנו חיים בן זכאי,
שזה השפיץ של השפיץ של עולם התורה, זו מחשבה מאוד משונה.
נגיד שהוא רוצה ללמוד תורה, אז הוא צריך ללכת
לכיתה א' הקרובה למקום מגוריו ולהתחיל ללמוד שם א'-ב'. ללכת למקום הכי
למקום הכי עליון,
למקום הכי מתקדם, ללמוד תורה אצל הרב הכי חשוב,
זה מחשבה מאוד מאוד משונה.
אבל משהו אצלו,
ברור לו ששם זה יקרה.
כלומר, המדרש בעצם שם לנו כאן איזו אלומת אור
שבפער בין הרצון לבין היכולת, הרצון קובע.
לאליעזר בן-אורקנוס יש לו אינסוף רצון ללמוד תורה,
אבל היכולת שלו כרגע שואפת לאפס.
אז איפה צריך ללכת ללמוד אדם עם יכולת נמוכה מאוד, אבל עם רצון בלתי רגיל? תשובה,
לך אחר הרצון שלך.
ותלך למקום שיאתגר אותך למרות היכולת המאוד מאוד נמוכה, כי זה המקום שלך, ולא להפך.
בסדר?
זו אמירה מאוד משמעותית.
עוד ראינו שהוא מגיע לרבן יוחנן בן זכאי והוא מסרב להגיד בן מי הוא.
זה המסע שלו לעצמאות.
הוא לא רוצה שעוד פעם יגידו לו, אה, אתה הבן של אבא שלך,
בסדר? הוא לא רוצה, הוא רוצה שיכירו אותו. מי אתה? אני אליעזר.
בעידן טרום הפייסבוק יש מצב שלא זיהו אותו.
לשם פחות או יותר הגענו, נכון?
ישב לפילו, יושב לפני רבן חיים והיה בוכה,
אמר לו, הוא מבקש ללמוד תורה, בן מי אתה? לא רצה להגיד לו.
עכשיו יש פה גם, צריך להגיד גם את האמת, יש פה גם את גדולת הרב.
כלומר, רבן יחימוב בן זכאי, האדם שלא בדיוק ברור מתי הסיפור הזה היה,
כנראה כבר אחרי החורבן.
מה?
לא, למה?
אה, נכון, סליחה, צודק.
אז לפני החרורה, נכון.
אז עוד יותר, רבן יוחנן בן זכאי, כל העולם על הכתפיים שלו.
הוא הרב הראשי, רבן, רבן זה רב,
ראשי.
הוא מוצא זמן ללמוד עם איזה עם הארץ שלא יודע כלום ולשבת וללמד אותו.
מה תגידו על זה?
זה גם גדולת הרב.
יש לו זמן לשבת, אמנם זה כנראה לא זמן ארוך,
הוא מלמד אותו שתי הלכות בכל יום,
אבל הוא מלמד אותו שתי הלכות בכל יום.
הוא לא אומר לו, טוב, תפנה לעוזר שלי, תפנה לסגן שלי, תפנה לתלמיד שלי.
הוא מלמד אותו.
אז אליעזר בן אורקנוס
מצד אחד לומד מעט מאוד,
אבל מצד שני, את המעט הזה הוא לומד מהאדם הכי גדול.
חוויית הלמידה היא בלתי רגילה.
ולא יודע אם דיברנו על זה כאן בפעם שעברה,
על המשמעות של לפגוש אנשים גדולים.
ללכת ולפגוש.
גם כשאדם גדול, הוא אומר,
כשאתה הולך לפגוש אדם גדול זה לא כדי שהוא יגיד לך איזה פיצוץ,
איזה שיעור, איזה מהלך
שלא שמעת עד היום.
לא, אדם גדול אומר דברים פשוטים דווקא,
אבל אומר אותם אדם גדול,
אז זה אחרת, זה נשמע אחרת.
אז הוא פוגש אדם גדול.
טוב,
הגענו לפסקה האחרונה בעמוד הראשון. עשה שמונה ימים ולא טעם כלום,
עד שעלה ויחפיא לפני רבן יוחנן ועמידו לפניו.
ישב לו והיה בוכה. אמר לו מפני מה אתה בוכה?
אמר לו שהעמדתני לפניך כאדם שהוא מעמיד מלפניו מוכה שכין.
אמר לו, בני,
כשם שעלה ריח פיך מלפניי,
כך יעלה ריח
חוקי תורה מפיך לשמיים.
אמר לו, בן מי אתה? אמר לו, בן אורקלוס.
אמר לו, וערייתם בין גדולי עולם, ולא היית מגיד לי?
אמר לו, חייך,
אתה סועד אצלי.
אז נדמה לי שגם על זה דיברנו בפעם הקודמת.
מעיקר, מה השתנה?
מה פתאום הוא עכשיו מסכים לגלות בין מי הוא?
ואמרנו שהמילה המרכזית שמופיעה כאן זאת המילה בני.
כלומר, אלעזר בן אורקלוס עוד פעם לא אוכל, הפעם הוא לא אוכל
כנראה מסיבות משמחות. זוהר, יש פה כיסא אם אתה רוצה, כאן לידי ממש
בלשכת החשובים.
אין לך דף?
הוא הולך לצלם.
ואנחנו הולכים לצלם.
אז כן, גם מקודם הוא לא אכל, אבל מקודם הוא לא אכל, למה?
כי הוא היה בדיכאון.
עכשיו הוא לא אוכל,
אולי כי אין לו זמן, כי הוא נמצא באיזה מתח רוחני, כי הוא מרגיש שכל דקה, אז הוא שוכח לאכול.
שוכח לאכול. לא בדיכאון, אבל הוא בסוג כזה, שכזה מתח שהוא שוכח לאכול עד שעולה, לא נעים, עולה ריח פיו מלפניו, אז הוא בא לאכול כזה אלגנטי,
הוא שם אותו כזה טיפה רחוק.
הוא שוב בוכה.
כי הוא זקוק, וזה דבר שמאוד מאוד משמעותי,
הוא לא בא רק ללמוד, הוא זקוק ליחס.
מערכות היחסים המתוקנות והנכונות בין רב לבין תלמיד זה מערכות יחסים שיש בהן מרכיב של
אבא ובן.
כלומר, של אהבה, של קרבה, של הערכה,
של אכפתיות, של תשומת לב, ולא רק של ידע.
זה לא המהות.
ככה חז״ל אומרים.
ושיננתם לבניך, אז חז״ל אומרים בניך העלו תלמידיך. אז למה לא כתוב ושיננתם לתלמידיך?
אז מכאן עונים חז״ל שהרעד צריך לראות את התלמיד כאילו הוא בנו.
נכון?
זה קצת שונה ממקומות אחרים.
אני לא בא לבקר, כי זה מקומות, לא יודע מה, באקדמיה.
המטרה היא להעביר ידע.
זה לא מעניין מי אתה.
הטחות מספר, אולי עדיף שתהיה מספר. מספר תעודת זהות זה יותר נוח, כי זה לא ניטעה במחברת בחינה.
המטרה היא שהידע יעבור מפה לפה.
מכיר אותך, לא מכיר אותך, אתה נוכח, לא נוכח, זה לא מעניין את אף אחד.
ולעומת זאת,
במסורת העברת תורה,
הקשר האישי,
כמו שלמדנו בסיפור על ריש לקיש ורבי יוחנן, שלפעמים זה גם
מגיע למקומות של כאב, של קריעה,
אבל הקשר האישי הוא דרמטי, הוא משמעותי מאוד.
זה לא רק העברת ידע, זה לגעת,
לגעת, זה קשר של אהבה, קשר של חיבור.
רבו מביאו לחיי העולם הבא.
זה קשר של חיים.
אז לכן רבי יריעזר לא מוכן לקבל את העובדה שהוא מרחיקים אותו מרבן יוחנן. הוא רוצה,
הוא רוצה מה, הוא רוצה את הקשר הרחב, וכשרבן יוחנן אומר לו את המילה, מילת הקסם, בני,
אז הוא מרגיש שהוא הגיע למנוחה ולנחלה, יש לו אבא.
ואז הוא גם יכול לגלות מי האבא הקודם.
מי האבא הקודם.
וכאן זה יהיה מאוד מאוד מעניין להתבונן על רבן יוחנן בן זכאי,
ואיך הוא מתייחס. תראו, אני רוצה להגיד לכם פה משהו מעומק הלב.
מעומק הלב, אני לא...
אגלה לכם את סגור ליבי.
אנחנו פה רק אנחנו, נכון?
לפעמים יש, איך אני אנצח את זה בצורה,
כן, מגיע תלמיד, נגיד, לאיזה רב,
והוא מספר לו שבבית היה לו ככה והיה לו ככה ואבא שלו כזה ואבא שלו כזה,
ואז
זה כאילו כמו להרים לרב להנחתה.
הוא אומר לו, תשמע, זה באמת לא בסדר, ההורים שלך לא התנהגו לך יפה,
ועכשיו פה אתה תראה איך זה יהיה נכון, איך זה מתוקן.
כאילו, לפעמים קצת מתגלחים על ה...
על ה... שמעתי כמה פעמים כאלה התנסחויות, כאילו הבית וזה, פה, פה תקבלו את האמת, פה.
מה אומר לו רבן יחיא בן זכאי?
והלא,
בין גדולי עולם אתה.
אבא שלך אדם גדול, אתה יודע?
עכשיו, יכול מאוד להיות שבממשק בין אליעזר לבין אבא שלו הלך לא טוב.
שם היה פיצוץ.
אבל דווקא רבן יחיא בן זכאי לא ממהר להגיד לו, כן, ככה אבא שלך עשה לך? מה אתה אומר? תראה מה זה הורים היום, לאן הם מגיעים.
אבל הם יכולים לרמוס את הילדים.
ואחרי זה גם לדבר על זה באיזה שיעור כללי בנושא חינוך ילדים,
שהורים לא יודעים לחנך את הילדים שלהם היום.
הוא אומר לו, אבא שלך אדם גדול.
וזה מאוד יפה, אני חושב,
שהרב
כאן לא מתגלח על
חשבון האבא.
אתה אחוד גדול גם אם האבא הוא בסדר.
אוקיי?
זה מין...
אמר לו, הרי בין גדולי העולם אתה, ולא הייתם מגיד לי, אלא חייך. אמר לו, חייך, אתה סועד אצלי.
טוב, מה זה הפרוטקציה הזאתי?
ככה מתנהג מחנך?
מה זה?
בגלל שהוא בין גדולי עולם זה ממש, אה, אבא שלך עשיר,
למה לא אמרת?
למה לא אמרת, אתה עשיר, אז ודאי שאתה מתקבל ותאכל ו...
כן, תארו לעצמכם שכאן כל מי שמגיע,
אבא שלו עשיר, אז יהיה לו חדר אוכל נפרד.
זה לא שהחדר אוכל של מכון מאיר, עכשיו הוא, גם עכשיו זה חדר אוכל פר, אבל יהיה לו חדר סופר פר,
VIP,
איפי, כן? הוא יאכל שם מטעמים, כי אבא שלו הוא אדם גדול.
מה זה?
תמוה, לא?
רבנו חיים בן זכאי, המחנך הגדול, איך הוא עושה טעות כזאת?
מה אתם אומרים?
לא יודע, אפשר לתרץ את זה, יש כל מיני אפשרויות לתרץ את זה. התירוץ שאני מניח בפניכם מציע,
זה שרבנו, קודם כל, באמת חינוך זה לא משהו שהוא בשלשות,
הוא רגיש.
וגם לכאן, למכון מאיר,
כשמגיעים לכאן תלמידים שהם מבחינת הגיל הם טיפה יותר מבוגרים והם כבר היה להם חיים עצמאיים ושכרו דירה לפני כן
אז השתדלו במילת האפשר לא לשים אותם דווקא בפנימייה אלא יש כאן את הדירות האלה שזה קצת יותר קצת יותר עצמאי כלומר יש כאן איזה אתה צריך לראות מי מגיע ואם מגיע איזה אחד שעכשיו סיים שמינית אז הוא יהיה בפנימייה לא כזה לא יקרה לו כלום
בסדר כלומר יש איזה
הרקע ממנו האדם הגיע והדברים אליהם היה רגיל יכולים לפעמים להיות סוג של מחסום
טכני אמנם, אבל עדיין מחסום שיכול להפריע לו.
אז רבן יחון אומר לו, תשמע, אני יודע על איזה סטנדרטים אתה רגיל. אני יודע, האמת שאפילו הרב ביגון פעם סיפר לנו את זה, שכשהוא חזר בתשובה, הוא היה קצת במרכז,
הוא בא לרב ציודה, אמר לו, אני לא יכול להיות בפנימייה,
כאילו זה לא, הוא היה כבר מבוגר מהם וכל זה, והרב ציודה אמר לו, תבוא לגור אצלי.
כלומר, מיד קלטתי את זה. כלומר, מגיע אדם בן 28, עכשיו הוא חוזר בתשובה, אז לא היה מכון מאיר.
אז הוא מגיע למרכז, כולם עכשיו בני 18, 19,
קצת תן, באותו חדר זה טיפה לא מתכנס.
אז לפעמים דברים טכניים כאלה יכולים לפגוע.
אז רבן יוחנן, כדי לשמר את רבי אליעזר, שרק התחיל את דרכו בטורון, הוא אמר, הבנתי, הבנתי, הבנתי,
מהיום תאכל אצלי.
שלפחות את הפינה הזאת נסגור. אבל הוא עושה שני דברים, הוא גם אמר, אתה בן גדולי עולם,
וגם פותר לו את הבעיה הטכנית. ואני רוצה להגיד לכם
שזה דבר חשוב בסיפור הזה. יש דבר שנקרא,
זה נקרא,
כמו פתרון יצירתי, או הדבר השלישי, בסדר?
תודה רבה, מלאכי, ברוך תהיה.
כמלאך מן השמיים הופתה עם הדפים.
אז תחלק פה וגם בעזרה.
למי חסר דפים מהבנים?
אברהם מואבי חסר לו דף.
יפה מזאב, את כל השאר ל...
טוב,
אז אני אומר, זה דבר שנקרא, תביאי רגע, אני אעביר את זה,
נמצא את ביתי הקדושה.
אחר כך, תעבירו.
זה דבר מאוד יפה שלפעמים יש,
אתה מוצא פתרון שלישי שהוא גם וגם,
הוא גם וגם, כלומר, לא חייבת זה, לפעמים אתה יכול לצאת איזה פתרון כזה,
והדברים מסתדרים,
דברים מסתדרים,
נכון?
בדיוק השבוע ששאל אותי שאלה בהלכה.
הוא אומר לי, הזמינו אותם לאיזה מסיבה משפחתית,
ויש שם על האש,
אז הכל, הבשר כשר, אבל המנגל עצמו הוא טרף.
המנגל עצמו הוא,
עשו בדברים לא כשרים, מה לעשות?
אז זו שאלה קלאסית, שמה?
שצריך למצוא פתרון.
לא צריך להגיד הלכה.
הלכה, כולם יודעים שאתה לא יכול לעשות בשר,
במנגל טרף, צריך למצוא פתרון.
אמרתי לו, שאלתי אותו, רגע, איזה מנגל, הוא לא הבין מה אני שואל אותו.
הוא אומר, איזה מנגל מדובר,
מה, מה, מה, בא פה ללחוץ מנגל?
הוא בא לאלף,
בסוף הוא הסביר לי איזה מנגל, אמרתי לו, ואיזה מנגל יש לך בבית? הוא אמר לי, לא, וזה לא יוצא לנו בבית, זה אצל ה... זה, אמרתי לו, כן, אני יודע.
אמרתי לו, זה אותו מנגל, פחות או יותר, תיקח את הרשתות מאצלך, זה כאלה פלאחים,
שים אותן בשקית, תבוא לשם,
תוציא את הרשתות שלה, שים את שלך, ותעשה מנגל, מה...
אה, לא חשבתי על זה.
זהו, כאילו, נפתור את הבעיה.
במקום להיכנס לפינה, וזה, ולא יכול, ולא, תביא זה, או לא לאכול, ואז אם תיעלב, צריך טיפה שכל יצירתי,
והרבה פעמים פותרים את הבעיות באופן הזה,
בסדר?
חיים אחד הסועד אצלי,
אמר לו כבר סעדתי אצל אחסנאי שלי, אמר לו מי אחסנאי שלך? אמר לו רבי יהושע בן חנן, אבי רבי יהושע הכהן,
שלח ושל לפני אחסנאי שלו, אמר להם אצלכם סעד אליעזר היום, אמרו לו לאהב,
והרי שמונה יפה שלא טעם כלום,
כן?
אז הוא בעצם,
רבן יחלון בן זכאי נבהל,
שככה קרה לו, שתלמיד שלו לא אכל והוא לא שם לב.
וזה גם טיפה מגדיר, זה סיפור ממש יפה, כי זה סיפור על מערכות יחסים בין רב לתלמיד.
אחת ההגדרות,
זה קצת קשור ליד קיסלר,
אתם יודעים מה אחת ההגדרות של רבה?
איך יודעים שרבה הוא רבה?
מה מגדיר אדמור?
מספרים שפעם בא איזה חסיד לרבה מקוצק, ואמרנו שהוא חלם שצריך להיות רבה.
אז הרב במקצוע אמר לו, תגיד, סליחה, כשאבא שלו בא אליו בחלום,
ואמרנו שהוא צריך להיות הגמור.
אז הרב במקצוע אמר לו, תגיד לאבא שלך שיבוא לחסידים בחלום. זה שיבוא אליך לא יצא כלום.
בא אליך.
אחת האינדיקציות של רב זה שהוא יודע מהם המצוקות של החסידים שלו ומתפלל עליהם.
הוא יודע מה המצוקות, מה קשה, מה זה, ומתפלל עליהם.
ואם, וזה באמת אחד הדברים שגם אני בתור רב קהילה, שאם קורה זה משהו לא טוב, חלילה.
לא ידעתי מזה.
אז מבחינתי זה תקלה.
לא ידעתי.
התפללתי על זה, זה היה צריך להגיע אליי. אז לפעמים זה סיבות מוצדקות, לפעמים זה באמת לא בסדר.
אז רבן יוחנן בן זכאי מזדעזע מהעובדה שתלמיד שלו לא אכל שמונה ימים,
והוא לא שם לב.
לפני כמה זמן פגשתי איזה תלמיד שלמד כאן
בשנה הראשונה
שהייתי פה, לפני עשר שנים.
אני לא מצליח עכשיו,
אבל תכף אני אזכר בשם שלו.
אני לא אגיד לכם אותו, אבל לפחות לעצמי.
ועכשיו הוא סיפר לי סיפור שאני בקושי זכרתי, לא זכרתי, אבל הוא הזכיר לי.
וכל פעם שמספרים לי סיפורים כאלה, אני מזדעזע מה...
אז הוא אמר שהוא היה חודש וחצי במכון,
ואז הוא היה חולה.
אימא שלו נפטרה בדיוק, ואז הוא היה חולה.
קיצור, חודשיים לא היה.
והוא ככה, אף אחד לא התקשר.
עכשיו, אחרי חודש, אני התקשרתי אליו, גם, חודש.
זה בעיה במכון מאיר, כי זה רכבת,
כלומר, אדם מגיע, הולך, הוא היה, הוא חושב שהוא נשאר, הוא עוזב, זה פתאום בשביל ישראל, זה לא איזה מסגרת מסודרת שאתה יכול,
אדם לא הגיע יום אחד, אתה מרים טלפון, זה לא ישיבת תיכונית.
אבל עדיין, פתאום, ככה, אחרי חודש, אמרתי לעצמי, רגע, מה קורה איתו?
ופגשתי אותו, השנה פגשתי אותו, זה כבר עשר שנים אחרי, והוא תיאר את השיחה טלפון, וזה דבר מאוד משמעותי, כאילו שכן זוכרים אותו וכן מתעניינים בו. מבחינתו זה לא היה אני, אלא כאילו מכון מהיר התקשר אליו, אני כאילו דיברתי בשם המכון.
זה היה מאוד משמעותי הדבר הזה. לא יכול להיות שאנשים שהם
קשורים אליך,
רב ותלמיד, מורה ותלמיד, או לא משנה, מפקד וחיילים וכולי,
ואם לא מגיעים,
אתה לא תתעני, לא תדע מה קורה איתם. הגדרה בסיסית של חבורה, אתם יודעים מהי?
ההגדרה הכי מינימלית של חבורה
זה שאם מישהו לא הגיע, שמנו לב.
זה ההגדרה.
כשמישהו לא הגיע, שמו לב שהוא לא היה. אם אדם,
כשהוא לא נמצא, אף אחד לא שם לב שהוא היה,
זה אומר שהוא לא באמת קיים.
באחד הספרים של דוד גרוסמן כתוב, ניסוי חברתי.
הוא אומר, איך אתה יודע אם נער הוא מקובל בחברה או לא?
הוא אומר, הולכים חבר'ה מבית ספר, יוצאים מבית ספר, הולכים, מדברים,
צוחקים.
פתאום אחד נעצר לקשור את הנעליים,
את הסרוחים.
אם כל החבורה נעצרת ומחכה לו,
אתה יודע שהוא מסודר, שהוא מקובל בחברה.
אבל אם אחרי חמש שנים מישהו אומר,
תגידו,
מה נסגר עם ההוא שעצר שם לקשור את הנעליים? מה נהיה איתו באמת?
אז הוא בבעיה.
המשיכו כאילו.
אז אם מישהו לא הגיע,
מישהו לא אכל, מישהו לא... אז איפה הוא?
אז אוקיי, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, שבוע, יכול להיות שאדם לא נמצא, אבל הוא נעלם, הוא היה כאן.
קשור אליך, התלמיד שלך, הוא רשום אצלך.
אני עושה את זה אצלנו בקהילה, אני עובר מדי פעם על הרשימה,
ואומר, את מי לא ראיתי מזמן?
מזמן נגיד חודש.
כי יכול להיות שבוע אחד הוא נסע,
שבוע אחרי זה אולי,
לא ראיתי כבר קרוב לחודש,
ואז אני שולח הודעה, מה העניינים, מה שלומכם, הכל בסדר.
בדרך כלל, כן, הכל בסדר, פשוט אמרנו שבת חתן, אחרי זה שבת בר מצווה, ואחרי זה לא אחייני, סבבה.
מדי פעם, יש לי בינגו.
מה? כן, על איזה,
פעם עליתי על מישהו ששבר את הרגל.
שבר את האצבעות, זה כדורגל, את כל האצבעות של הרגליים,
אז הוא לא יכול,
אני לא יכול ללכת מהבית, לא יכול לתת.
אז זה טלפון.
אבל זה לא קורה אם אתה לא עובר, אם אתה לא...
וגם אחרי שעוברים, יש,
יכולות להיות תקלות כמובן, יש הרבה תפילה על הדבר הזה.
טוב,
אמרו בניו של הורקנוס לאביהם,
עלה לך לירושלים ונדה את בנך אל עזר מנכסיך.
ועלה לו לירושלים לנדותו, ונמצא שם יום טוב לרבן יוחמד בן זכאי,
והיו כל גדולי המדינה סועדים אצלו.
זה דבר מאוד מעניין.
מה אכפת לבנים
של הורקנוס, שזה האחים של אליעזר,
שהוא חזר בתשובה, שהלך ללמוד תורה? מה אכפת לך? הלך ללמוד תורה. מה המוטיבציות? תלך לירושלים ותנדה אותו מהנכסים.
מה כואב לכם?
התשובה לזה היא
שכשמישהו מזיז
את העמדה שלו,
זה הרבה פעמים מאיים על כל הסביבה.
אז מה זה אומר עלינו? רגע, אם הוא הלך ללמוד תורה, אם הוא עשה משהו שונה, מה זה אומר עליי? אולי גם אני טועה.
אולי גם אני שבוי בתוך איזה גלגל של אוגר שרץ בתוך הגלגל.
אז כדי לדחות את האפשרות, מה עושים?
מנדים.
אולי תנדה אותו, שימו עליו איקס, הוא משונה כזה.
התנועה של רבי אליעזר, המעבר שלו בין העולמות,
מפחידה גם אותם.
אולי גם אנחנו לא שמים לב.
אולי גם אנחנו פשוט נולדנו לעולם ונשארנו בו מכוח האנרציה.
כוח האנרציה הוא כוח מפחיד.
אתה עושה, גם כן, בכל זאת אומרים, העושה היום משהו בגלל שעשה אותו אתמול,
נבלה טובה ממנו. ככה היה אומר הרבי אליעזר.
מה אתה עושה בגלל שאתה עושה? תבחר מחדש.
אז הסיפור של רבי אליעזר,
שפתאום בחר בחירה אחרת ונע למקום אחר,
קצת מהם עליהם, מבחינתם, אומרים לאבא שלהם, לך, תעלה לירושלים ותסגור את הסיפור הזה.
תרחיק אותו, תמתק אותו, הוא טועה ואנחנו צודקים. זה בעצם הדרך להביע את האמירה שהוא טועה ואנחנו צודקים.
יש פעמים הורים שזה מאיים עליהם, שהילדים שלהם בוחרים דרך שונה.
אז מה זה אומר עלינו?
מה זה אומר על החינוך שלנו?
זהו.
טוב.
אמרו,
הרי אביו של רבי אליעזר בא.
אמר להם, עשו לו מקום,
והושבו אותו אצלנו.
יפה.
אז זה הכל רבן יוחנן, בסדר?
אז הנה,
במקום
שרבן יוחנן יגיד לאבא של רבי אליעזר, נו, בוא תראה מה עשיתי מהבן שלך,
בוא תראה,
וכאילו התגאה וזהו,
רק אומר, תעשו לו מקום יפה, מכובד,
ותכף תראו מה הוא עושה.
נתן עיניו ברבי אליעזר ואמר לו, אמור לנו דבר אחד מן התורה.
תדרוש.
תדרוש.
עכשיו,
זו הדוגמה המופלאה
לדמות של רב או של גדול בישראל.
מה התפקיד המרכזי של רב?
לגדל את התלמיד
ולהעמיד אותו על רגליו בתור ישות עצמאית.
לא לכבול אותו אליו,
להשאיר אותו אצלו וכל זה, אלא לגרום לו שהוא בסופו של דבר יוכל לדרוש.
עכשיו, רבי אליעזר אומר לו, אני לא יכול,
כבוד הרב רבי מורי ורבי אמר לו איני יכול אמר לו אם שואל לך משל למה הדבר דומה לבור הזה
שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס
כך איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלתי ממך לא יכול הרב איך אני אגיד מה שאתה כל מה שיש לי זה הכל ממך
מה עושה רבן יוחנן
אמר לו אם שואל לך משל למה אתה דומה למעיין שהוא נובע
הוא מוציא מים ויש בכוחו להוציא יותר ממה שאינו נכנס לתוכו.
כלומר, הרב רואה בתלמיד משהו שהתלמיד לא רואה בעצמו, הוא אומר לו, אתה הרבה יותר גדול ממה שאתה חושב.
לא רק שאני לא אקטין אותך,
אני אגדיל אותך.
אתה הרבה יותר גדול ממה שאתה חושב.
אז אתם רואים שיש פה קצת איזה,
בתוך המדרש, איזה עימות בין שני האבות.
האבא הראשון, האבא הפיזיולוגי,
שהקטין אותו. הוא אמר לו, אתה, תלמד,
אתה לא מסוגל כלום, תחתן, אתה לומד ילדים, אולי הם ילמדו.
הוא מצמצם ועולה במקום, והאבא הרוחני שלו,
שמצד אחד נוהג מאוד מאוד כבוד באבא הביולוגי, הוא לא מנסה להגיד, בואו, תראו איזה...
אבל מצד שני, מה?
מצד שני, הוא מאוד מאוד מעודד.
בואו, בואו, אתה יכול הרבה יותר, מה קרה לך? אתה מסוגל, אתה מוצלח, אתה מעיין, אתה לא בור.
בסדר?
זה לא קל.
זה דבר
כשהרב בא ואומר, תמיד תדרוש. אני? כן, אתה.
אתה מסוגל, קדימה.
תן לו איזה פוזיציה כזאת.
כן.
יש בזה כל מיני חוויות מצחיקות.
פעם, לפני הרבה שנים,
אז כתבתי מאמר כלשהו לאיזושהי חוברת,
והרב שערך את החוברת הזאת,
אז זה היה די בתחילת הדרך,
וזה מאמר, כנראה לא היה פסגת היצירה התורנית, אבל הוא היה משהו, בכל אופן.
סיכמתי איזו סוגיה,
והרב, שהיה העורך של החוברת, הוא היה, היה לו,
היה לו, בקיצור, הוא אמרנו, רגע, אולי תוסיפו גם את זה.
רגע, אבל אולי גם תוסיפו גם את זה, רגע, אבל, אולי כדי גם לשים לב שאם הוספתם את זה ואת זה, אז כנראה היחס ביניהם הוא כזה.
בקיצור, בסוף הוא כתב אחלה מאמר, רק השם שלי היה כתוב למעלה, אבל זה לא היה מאמר שלי, זה היה מאמר שלו.
כן, זה היה כאילו, אז, טוב, אולי זה יהיה טוב לרזומה, יש לי,
אבל זה לא היה אני.
עכשיו תראו עוד דבר.
אמר לו, שמא ממני אתה מתבייש, וזה באמת מאוד נכון,
שהקטן לא יכול לדבר ליד הגדול.
כן?
אתם יודעים שזה גם הלכה.
הלכה פסוקה. לדוגמה, בעריכת חופות, אתם מכירים את ההיררכיה?
כאן המקום להגיד את זה ללמדי מכון מאיר,
שעריכת חופות, אז
יש היררכיה.
קודם כל, ראש המכון,
אם הוא לא יכול,
אז זה מקום רחוק, אפשר לפחות לאחד הרבנים.
לא יכול להיות שיהיה מצב שאתה אחד הרבנים עורך את החופה,
ובעצם נמצא שם ראש המחוז. זה כאילו,
יש הלכות, יש קדימויות בהלכה. הרבנים שהיו מאוד מקפידים על זה, הרב בנדיק זצל וחוזה מאוד מקפיד על זה, ועוד ככה צריך.
כן?
אז כי באמת, אם מגיע הרב, זה קרה לי כמה פעמים, התקלות האלו, שבאתי לה רכופה, ופתאום ראיתי
את רב העיר נמצא שם, או את רב ה... זה.
אז הוא ראה את הרב דרוקמן כמה פעמים, הרב ביגון.
אז ההלכה אומרת שצריך ללכת לבקש רשות.
ביקשתי מהרב דרוקמן רשות.
באתי וביקשתי מהרשות לעבור חופה,
והוא צעק עליי, חופה?
אלף חופות.
יש לי הסכמה מהרב דרוקמן לעשות אלף חופות.
בעזרת השם.
ככה.
אבל צריך לבקש רשות.
אז רבן יחמל אמרו לו, אתה מתבייש ממני, לגיטימי לגמרי, אני מבין את זה.
מה הוא עושה?
יוצא.
הרי אני עומד והולך לי.
וזה, לזה קוראים מורה מפנה מקום.
יש מורה ממלא מקום, במקום הנוכח, ויש מורה
מפנה מקום.
כדי לתת לתלמיד. זה ממש מעין מעשיו של השם יתברך, שפינה את עצמו מן העולם, צמצם את עצמו כביכול.
כדי לתת
מציאות קיום עצמאית לעולם.
אז גם רבי יוחנן בן זכאי אומר, אני מבין, כי אני כאן, זה קשה לך, אני מוכן לזוז.
אני לא אהיה פה.
אתה.
איזה גדלות.
והיה רבי אליעזר יושב ודורש ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנות משה רבנו
ואין אדם יודע אם יום ואם לילה.
בא מאחריו רבן יוחנן הקמנה ונשק לו על ראשו.
לדעתי הוא בא מאחריו כדי לא להבהיל אותו פעם אחת
ופעם שנייה לנשק מאחור
בטורות החיבוק והנישוק
זה הולך ככה.
הכי הכי קורקטי זה לחיצת יד.
אני לוחץ למישהו יד, אני אומר לו,
תשמע, אל יותר מדי להתקרב,
שלום שלום, אל תבוא לי בחלום, כן? כאילו,
זה הכל טוב, זה מאוד מדויק, כאילו.
חיבוק זה כבר יותר קרוב,
נכון?
נשיקה עוד יותר קרוב.
לנשק מאחור זה להגיד שאני מחובר אליך ואוהב אותך גם בצדדים האחוריים שבך, לא בצדדים, כאילו, זה לא רק מה שאתה אומר,
כאילו, איך שאתה נראה,
בגלל היופי שלך, החוכמה שלך או העושר שלך,
אלא בגלל מי שאתה.
אני אוהב אותך גם מאחור.
לבוא למישהו לאחור, יש גם, אתם יודעים, בפסיכולוגיה יש את הטיפול שבה הפסיכולוג עומד מאחורי המטופל
כדי לעקוף את כל ההגנות.
כשמישהו מדבר אליך מאחורה,
כאילו זה, ככה יש אומרים, שזה נכנס
פנימה יותר עמוק וזה עוקף את כל ההגנות.
אז רבן יוחנן בן זכאי רוצה,
זה נקרא מיתת הטיפולים, נכון?
על שפת הפסיכולוג, מה הכוונה? המטופל שוכב, והפסיכולוג עומד מאחוריו.
הוא נרדם בדרך כלל, לא משנה.
אבל זה הראש.
אז הוא בא אליו מאחור ומנשק אותו להגיד לו, אני אוהב אותך, תדע לך, אני אוהב אותך לא בגלל מה שאמרת.
כי אז עוד פעם נופל למה? להתניה.
אמרת דברי תורה יפים, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך בגלל מי שאתה.
אני אוהב אותך אהבה עצמית.
אהבה שאינה תלויה בדבר. זה נקרא נשיקה מאחור.
נסו ותהנו.
לתת נשיקות לילדים מאחור,
לא רק מקדימה.
לתת להם איזה חיבוק מאחור,
נשיקה כזאת שאני אוהב אותך על כל הצדדים שלך,
כמו כזה סטייק שאתה מסובב אותו ככה,
מסובב את הילדים.
אמר לו אשריכם אברהם, יצחק ויעקב, מי יצא מחלציכם?
אמר אורקל מסביב, למי אמרו כך?
הוא מריח קצת כבוד.
אמרו לו, יצחק ויעקב, ואליעזר בנך?
אלא אמרו את זה על הבן שלך.
אמר להם, וכן היה צריך לומר אשריכם אברהם ויצחק ויעקב מי יצא מחלציכם,
אלא אשרי אני מי יצא מחלציי.
אז רבי, אבא של רבי אליעזר כאן,
שזה מגיע לכבוד,
זה מושגים שהוא מבין בהם.
ככה כולם מכבדים את הבן שלו, וכולם זה, אז הוא מבקש את הכבוד המגיע לו. היי, היי, חבר'ה.
עכשיו זה ממש,
זה ברור שהמדרש מנגיד כל הזמן בין רבן יוחנן לבין
אבא של אליעזר. רבן יוחנן אומר, לא מעניין אותי הכבוד, לא מעניין אותי בכלל להיות, לא רוצה שבכלל שיגידו שאני הרב שלך.
רוצה שתצליח, זה הכול.
רוצה שתלמד, אני מוכן לצאת.
נותן את הנשיקה מאחור ונעלם.
והיא לא אבא של רבי אליעזר, הוא שומע שיש איזה, אה, יש פה כבוד,
יש פה מאמן. רגע, חבר'ה, שכחתם, אני האבא, מה זה צריך להיות?
בנוי ממשיך דרכוי,
זה אליעזר,
נכון? אשראי עני מי יצא מחלצי.
היה רבי אליעזר יושב ודורש ואביו עומד על רגליו.
או,
טוב.
עכשיו, למה אבא שלו עמד על הרגליים? לא היה לו מקום לשבת?
הוא אומר רב שבתאי, היה לו מקום חשוב לשבת, אז למה הוא עמד?
מה?
בדיוק, חבר'ה.
כן, ככה זה כל הזמן, אני, כן, הוא ככה. שיהיה בולט שהוא האבא שלו, זהו.
סיטואציה כמעט מגוחכת.
ובכל אופן,
אומר המדרש,
כיוון שראה שאביו עומד על רגליו נבהל.
אמר לו, אבא, שב לך,
שאיני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך.
וזה גם גדלות
מאוד של אליעזר בעצמו. כלומר, למרות כל מה שהוא עבר, ולמרות מה שאבא שלו חסם אותו, הוא לא איבד
את הכבוד לאבא שלו. בסדר.
זה לא יתכנס בנקודה מסוימת, הוא מאבד זכות.
אבל הוא לא איבד, הוא לא מזלזל חלילה.
אבל הוא עומד ואני יושב, איך אתה יכול להיות?
נבהל.
יש לו עדיין רגישות לדבר הזה.
אמר לו, בני,
לא על כן באתי אלא לנהדותך מנכסיי,
ועכשיו שבאתי וראיתי השבח הזה,
הרי אחיך מנודים מהם והם נתונים לך במתנה. זו השפה שהוא יודע לדבר, זו שפה של כוח.
טוב, עכשיו אתה זה, והם כאן.
אמרנו, והרי איני שווה כאחד מהם.
מה הכוונה?
כלומר,
איני שווה אלא כאחד מהם. זה קצת מזכיר את
המימרה במסכת ברכות.
מה אתה רוצה, אגב?
אני מלכתי בעיר, הם מלכתם בשדה.
אני בריאה, והם בריאה.
כל אחד מאיתנו עושה את תפקידו. אני לא אמרתי שאני יותר מהם.
ולא אמרתי שאני חשוב יותר מהם.
לי, השליחות שלי הייתה לי ללמוד תורה, ולכן הלכתי.
יכול להיות שהשליחות שלהם היא להיות בשדה.
אל תנסה ליצור העדפות ותחרויות.
אילו קרקעות ביקשתי מלפני הקדוש ברוך הוא, היה לפניו ליתן לי, שנאמר לה' הארץ ומלואה.
ואילו כסף ביקשתי הנתן לפניו, ייתן לי, שנאמר לי הכסף ולי הזהב. אמר לו ביקשתי מהקדוש ברוך הוא,
אלא שאזכה לתורה בלבד, שנאמר
כל פסיקודי כל ישרתי, כל אורח שקר שנאתי.
כן?
הפסוק שהוא בוחר כאן הוא פסוק מאוד מעניין.
אם הוא היה,
אם הנושא זה להגיד,
שהתורה עדיפה על הכסף ועל הזהב, אז איזה פסוקים אפשר להביא? חסר פסוקים.
טוב לי תורת פיך מאלפי זהב הכסף, נכון?
לא יערכנה הזהב, ומטמונים לא יחפשנה, וכל מיני פסוקים שמדברים על ערכה וגלידותה של תורה על כל אוצר כספי.
איזה פסוק הוא בוחר להביא?
פסוק שהנושא שלו הוא אחר.
כל פיקודי קול ישרתי, כל אורך שקר שנאתי.
אומר רבי אליעזר,
מה ששנאתי זה שהרגשתי שאני הולך באורח שקר, שהיא לא האורח שלי.
יכול להיות שלאחים שלי להיות חורשים, זה אורח אמת, זה בסדר גמור.
לא כל היום צריך להיות רבנים, לי זה היה אורח שקר.
ואת זה שנאתי,
את האורח שקר הזה.
ואדם צריך לראות שחייו, בחייו הוא פועל באורח אמת, הוא נמצא בדרך שלו.
הדבר המעניין מכל
הוא העובדה
שהלקות של רבי אליעזר,
העובדה שהוא לא למד תורה עד גיל 28 ולא ידע קרוא וכתוב,
והיה לו נורא נורא קשה ללמוד בהתחלה,
היא עצמה נהפכה לסימן ההיכר שלו.
כי אם אתה מתקשה מאוד ברכישת המילים והאותיות,
אז כל מילה שרכשת מה אתה תעשה?
תשמור אותה מכל משמר.
שאלתם פעם את עצמכם,
למה רבי אליעזר היה תכונה כל כך מיוחדת?
חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי,
ואלו הן רבי אליעזר בן אורקנוס ורבי ישע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
הוא היה מנה שיבחן רבי אליעזר בן אורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה.
כלומר זה בור מסויד היטב ששומר על מימה בצורה מושלמת.
מה, הוא נולד ככה עם זיכרון פנומנלי?
פשוט זה היה, ככה הוא נולד. מגיל קטן הוא היה זוכר מספרים של סנוכיות רישוי של רכבים.
או שזה חלק מהחוויה הנפשית
של הקושי והצמאון הזה ללמוד תורה, כמה שנים הוא רצה ללמוד ולא הצליח ואז שהוא מגיע לתורה, כל מילה הוא מתנפל עליה כמו צמא,
ממילא הוא גם זוכר אותה וזה מגדיר זיכרון.
הגדרת זיכרון, יש הרי פסוק מפורש בתורה, אישה אומר לך וישמור נפשך מאוד,
ואין תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ואין יסור מלבביך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני ה' בחורב, מכאן לומדת הגמרא, איסור לשכוח דברי תורה.
מישהו כאן פעם שכח איזה דבר תורה?
הגמרא אומרת כל השכח דבר תורה, המשנה.
מתחייב בנפשו.
אפשר לי להגיד לכם.
שואלת המשנה, הגמרא יכול אפילו תקפה עליו משנתו?
מה זאת אומרת? שכחה בעולם.
תלמוד לומר,
ויסורו מלבך, לא אמרנו אלא בשעה שיושב ומסירה מליבו.
וזה מגדיר זיכרון. רבותיי, זיכרון זה לא ג'יגה ולא טרע ולא כלום. זיכרון זה שייכות.
דברים שאנחנו שייכים אליהם,
אנחנו זוכרים אותם בלי מאמץ.
בלי מאמץ.
יש כאן מישהו שאוהב איזה זמר?
איתי, אתה אוהב איזה זמר?
איזה?
איך?
פריד אל-אטרס. פריד אל-אטרס אתה לא אוהב? נו, אז...
אישה יריבו. אישה יריבו. אישה יריבו, כן? אישה יריבו.
אז אתה זוכר את המילים של השירים שלו?
אתה יודע. עשית חזורס על זה?
עשית זה? לא, ואללה.
בסדר, רגע, זה.
טק, טק.
אתה מחובר לאיזה משהו, אתה זוכר את המילים בכלל בלי מאמץ, זה זורם לך,
כי אתה מחובר.
סדר העבודה, אפילו את זה לא אמרת לנו, סדר העקדה.
אז אם אדם מחובר לתורה, אוהב את התורה, מחובר אליה, הוא יזכור אותה גם בלי מאמץ.
זה יהיה בתוכו.
אז לכן אומרת המשנה, רבי אליעזר, בור סוד שאינו מאבד טיפה, לא בקשר, זה זיכרון פנומנלי.
יש לו הכי הרבה השתוקקות,
הכי הרבה צמאון.
אז כשזה נופל, זה נופל ונשאר.
מתברר שהצימאון שלו,
של ה-28 שנים הללו, מאיזה גיל שהתחיל,
הכאב שלו,
הצער שלו, נהפך לסימן ההיכר.
רבי אליעזר לא מאבד אף מילה ואף אות,
כי כל אחת יקרה לו.
אני מדמיין בעיני רוחי שמדי פעם הוא נזכר בשנים שהוא היה בהם עם הארץ ולא ידע קרוא וכתוב.
אז הוא מסתכל על האותיות, וכל אות הוא מלטף בעין, כל אות חביבה בעיניו.
אני חושב על כל השנים שהיה מתוסכל,
כל פעם שהיה רואה איזה טקסט כתוב,
הוא לא היה מצליח לקרוא אותו, הוא היה משתגע מזה.
לא סידור, לא תפילה, לא משנה, לא תורה, לא כלום.
האותיות בשבילו זה כתב יתדות.
והנה פתאום זה מתבהר לו, האותיות מתבהרות, הוא קורא אותה, הוא מזהה אותה.
כל אות היא כמו יהלום, הוא שם אותה אצלו בכיס ולא מעוות אותה.
אני רוצה שדווקא הקושי שהיה לו,
הוא לא רק התגבר על הקושי, שם אותו מאחורה והמשיך הלאה,
אלא הוא הפך את הקושי עצמו לסימן ההיכר שלו.
בור סוד שאינו מעוות טיפה.
לאן הולך הבור סוד הזה ומה עלילותיו בהמשך? נראה בעזרתו יתעלה לא בשבוע הבא שזה התוועדות יד כיסלב ולא בשבוע אחר כך שזה חנוכה,
אלא בעוד זמן זמנים טובה אחר חנוכה.
סיפור נוסף על רבי לזמן אורקן.
תגובה אחת
מקסים. שופך אור על הסיפור בעומק ובהירות.