היום עוד גיבור, אבא אומנה קוראים לו,
והסיפור הזה קצת מתכתב גם עם פרשת השבוע, עם הכנסת אורחים,
אדם של חסד, וזה סיפור שהוא בעיניי
סיפור מכונן, ככה אני חושב.
בואו נלמד אותו, זה במסכת תענית הסיפור הזה.
הוא מובא כאן בתרגום.
אבא אומנה, אבא אומנה,
כן?
היה בא לו שלום מישיבה של מעלה בכל יום.
כל יום הוא היה מקבל דש מהשמיים, בת קול.
משהו מפנק, כן?
מי לא היה חולם על דבר כזה?
ולרבה בכל ערב יום כיפורים, לאביי בכל יום בערב שבת, ולרבה בכל ערב יום כיפורים. אז אנחנו פתאום מבינים את הסדרי גודל.
אבא אומנה, אדם פשוט, תכף נראה גם מה המקצוע שלו,
מקבל דש מהשמיים כל יום.
ואביי רק פעם בשבוע, ורבה פעם בשנה, וזה קצת מעורר פה סימני שאלה, איך זה יכול להיות?
חלשה דעתו של אביי משום אבא אומנה.
מה?
כי הוא יותר ממני? מה?
צריך להבין את זה בצורה, מה זאת אומרת חלשה דעתו? אביי אומר, יש דבר יותר,
אני לומד תורה, מלמד תורה, יש פה אדם שהוא אדם פשוט, איך הוא הקף אותי בסיבוב?
מה אני יכול לעשות אולי שהוא עושה ואני גם אהיה כמוהו?
כנראה זו הסיבה.
אמרו לו, אי אתה יכול לעשות כמעשיו של אבא אומנה.
אז ירדה לו בת כל מרשמות, תשכח מזה,
לא תצליח לעקוף אותו,
הוא יותר ממך.
זה כבר מסקרן, נכון?
זה כבר...
אז הגמרא אומרת,
ומהאיום מעשיו של אבא אומנה,
אז קודם כל צריך לדעת שהמילה אומן,
בלשון הגמרא,
הכוונה מכיס דם, זה היה המקצוע.
מה? מכיס דם.
מה? אז בתקופתם התפיסה הייתה שכשאדם הוא חולה אז צריך... האמת עד היום זה די נכון.
כשאדם חולה אז צריך להוציא לו דם,
ויחד עם היציאה דם מתחוללת איזושהי הבראה.
גם היום אנחנו יודעים שכשמוציאים דם, תורמים דם,
אז הגוף מייצר כדוריות אדומות חדשות,
ובטווח קצר יש טיפה חולשה, ובטווח ארוך יש איזושהי התחדשות.
ככה היו,
חשבו אז ברפואה. זה סוג של רופא שמקיז דם.
כשהיה מקיז דם, היה מקיז לאנשים לבד ולנשים לבד.
צניעות.
והייתה לו כסות שיש בה קרן, שהייתה קרואה ככוסלת,
וכשהייתה אישה באה לפניו,
היה מלבישה את הכסות כדי שלא להסתכל בה.
כן, איזה מין בגד מיוחד כזה ששמר על הכניעות שלה. והיה לו מקום צנוע מבחוץ
להטיל בו פשיטין שקיבל. היה לו איזה מין כספת בחוץ ששם היה אפשר לשים את הכסף.
מי שיש לו כסף, מטיל בו, שם.
מי שאין לו, בא ויושב ואינו מתבייש.
כאילו, יש לך בכניסה איזה כספת כזאת, כל אחד בא, שם את הכסף ונכנס, והוא לא יודע מי שילם ומי לא.
וכשנזדמן לו תלמיד חכם, לא היה נוטל ממנו שכר.
כשהיה רואה אדם שאין בידו,
היה רואה אדם שאין בידו,
הכוונה רואה אותו ברחוב, הרי בתוך
המרפאה הוא לא ידע.
הוא היה רואה אדם ברחוב שהוא כזה נראה חולה, חולה ואין לו, מה היה עושה?
היה נותן לו פשיטין
לאחר שעמד ואומר לו, לך ועברי עצמך.
היה נותן לו ככה סכום, אומר לו, קום, לך תטפל בעצמך.
זה היה המעשים שלו.
יום אחד שלח לו אביי שני תלמידי חכמים לבודקו.
איך אומרים באנגלית?
זה אביי חשב שזה It's too good to be true. כאילו זה נראה לו יותר מדי נכון כדי להיות אמת. כזה צדיק, כזה זה, הכל ככה, משהו פה.
אני רוצה לבדוק את העניין הזה, אביי אומר. האם באמת האדם הזה ראוי
לקבל בת-קול כל יום.
יום אחד שלח לו הבעל שתי תלמידי חיים לבודקו, או שבעה, מייחילה, משכם, והציע להם מצעות בלילה.
בבוקר כרחום ונטלום ועמדו ויצאו להם לשוק. כלומר, העניין הזה של לגנוב מצעים
זה לא המצאה ישראלית מהדור האחרון,
כבר עשו את זה לפני כן,
מגיע לבית מלון, אורז את המצעים טוב במזוודה,
מהשדה תעופה,
אז כבר עשו את זה.
מצאם,
אמרו לו, ישומי מר, אז הוא הלך לשוק והם דאגו לשים את הדוכן של המצעים שהוא יראה אותם, אז הוא בעצם מגלה שמוכרים את המצעים שלו בשוק,
הוא זיהה אותם.
אמרו לו, ישומי מר כמה הם שווים,
אמר להם כך וכך.
אמרו לו, בשם השווים הם יותר,
אמר להם בכך לקחתים.
כאילו,
הם כאילו באים להתייעץ איתו, תקשיב, כמה שווים המצעים האלה, הוא אומר לו, זה המחיר, אתה בטוח אולי יותר?
הוא אומר לה, תראו, זה המחיר שלהם, אני ככה, היה לי כאלה,
ככה הוא אומר להם, היה לי כאלה,
וזה המחיר שקניתי אותם.
אמרו לו, של חיים, ממך נתנו, זה, גנבנו את זה ממך בבוקר.
ברור שהוא ידע.
אמרו לו, בבקשה ממך, ומה חשדתם? תספר לנו, מה, כשבאת לחדר איפה שהתארחנו וראית שאנחנו הלכנו וכל המיטות בלי מצאים, מה, מה חשבת?
אמר להם, אמרתי, שבע פדיון שבויים נזדמן להם לחכמים ונתביישו לומר לי. כלומר,
אולי הייתם זקוקים,
הייתם צריכים לצאת מהר,
והייתם אולי זקוקים למצעים האלה כדי למכור אותם לפדיון שבויים, ותכננתם להחזיר לי את זה אחר כך.
אמרו לו, עכשיו יטול מארץ שלו, הנה תחזיר.
אמר להם, מאותה שעה שהדבר הזה קרה,
היסחתי מדעתי את צדקה.
טוב, אז יש כאן ודאי אדם שהוא,
בוודאי יש לו כאן מעשים יפים מאוד, אבל השאלה היא למה, מה הסיבה שזה כל כך משמעותי?
בסדר, הוא עומד במבחן וזה יפה מאוד,
אבל כנראה הסיפור,
עיקר הסיפור זה לא רק על איך שהוא עמד במבחן, אלא בעיקר על החלק הראשון של הסיפור.
שמה, הרי
יכולנו להגיד ככה, אבא הבא יבדק אותו,
ואז כתוצאה מזה שהוא עמד בניסיון הוא זכה לבת קול מן השמיים. לא, זה לא הסיפור.
הסיפור הוא שהוא כל יום היה מקבל בת קול, כל יום,
בלי לעמוד בניסיונות של גנבות וכל זה, על מה שהוא עושה בבית, העבודה שלו,
על זה היה מקבל בת קול.
עכשיו הוא גם עמד בסוג של איזשהו ניסיון.
בסדר, מה זה ניסיון? אבל הלב הסיפור זה לא הניסיון, שתכף נדבר גם עליו, אלא
היום-יום של אבא אומנה.
אז מה היה ביום-יום הזה
שזיכה אותו
בהתגלות
של בת קולה?
אז בואו ננסה להבין.
קודם כל, השם שלו הוא שם מאוד מעניין.
אבא אומנה.
אתם מבינים שזה לא השם שלו, כן?
יכול להיות שקראו לו אברהם בכלל.
אומנה זה המקצוע, נכון?
אמרנו, אומן זה מקיז דם. מה זה אבא?
אבא זה עיקרי, כאילו, משהו חשוב.
אז יש פה אדם
שהוא מקיז דם,
והוא מזהה
בעבודה שלו,
במקצוע שהוא בחר,
הזדמנות לעבוד את השם יתברך.
שמעתם?
רבי נחמן אומר על זה, אפשר לעבוד השם יתברך
בכל דבר.
התפיסה שלנו אומרת, התפיסה אולי המשובשת,
זאת אומרת ככה, וזו אולי קצת התפיסה של הבעיה.
יש אנשים שברוך השם זכו והם עובדים בדברים שזה ברור שזה מצווה.
או שהם מלמדים תורה,
או שהם מקטינים בצבא, או שהם מנתחים, מצילים אנשים ממוות לחיים. ברור שהם קובעים מצווה.
הוא אמר אנשים,
עובדים מה שהם עובדים,
וצריכים גם תוך כדי העבודה לדאוג שהם גם עובדים את הקדוש ברוך הוא. הם מתפללים, לקבל את התורה, להתפלל, לקיים מצוות,
ועוד כאלה ואחרות.
אבל אב האומנה
הוא מביא כאן גישה אחרת לגמרי.
הוא אומר, אני הולך לעבוד את הקדוש ברוך הוא
דרך העבודה שלי.
דרך זה אני הולך לעבוד אותו.
זה הולך להיות אבא,
העיקר.
זה לא איזה מקצוע, טוב, אני עובד מה שאפשר וכל רגע פנוי, אני רץ ללמוד משניות, להגיד תהילים, לקיים מצוות. לא, לא.
אני הולך לזהות מה הנקודה המרכזית במקצוע שלי,
שדרכה אני אעבוד את הקדוש ברוך הוא.
וזה פלא,
הדבר הזה הוא אפשרות מרתקת,
שיכולה להפוך כל אחד מאיתנו לאבא אומנא.
כמו שאמר רבי נחמן, אפשר לעבוד, השם יתברך, בכל דבר.
אתה רוצה לשבת?
אז בבקשה, יש פה כיסא?
מה אמרת? תעשה פה ביצוע זריז.
קח שתי כיסאות מפה, תעביר לפה.
תוך כדי שאתה עושה מעיניים ולא רואה כלום.
אפשר כאן, למה ש... שים לי כאן, בבקשה, בסדר?
תראו, אני אתן רגע דוגמא, תכף אני אכנס אליו, אני אתן רגע דוגמא, כי עכשיו בדיוק הדוגמא הזאת,
דיברתי עליה עם איזה מישהו.
האם אדם שהוא מוכר תכשיטים, לדוגמה, בחנות,
האם יכול להיות לו איזה עבודת השם, הדבר הזה?
הוא מוכר תכשיטים.
אז בדיוק היום שיחה עם איזה מישהו שסיפר לי על ה...
על הדבר הזה, על האפשרות הזאת.
מוכר תכשיטים, למי הוא מוכר תכשיטים?
הרבה פעמים מגיעים קלות,
קלות עם החמות, קלות עם ה... כאילו, זה...
צרכני התכשיטים המרכזיים, זה אנשים שלקראת חתונה, לפני חתונה, לפני שמחה.
זה זמן רגיש.
זמן רגיש. הכלה רוצה תכשיטים, החמות רוצה לקנות לה, יש גם איזושהי מסגרת תקציב מלמעלה. יש פה איזה זמן רגיש כזה.
ואם המוכר קולט את העניין הזה
ומבין שבין הרצון של הקלה
לבין הרצון של החמות, צריך איזה גורם מתווך שמצד אחד יגיד לכל״ה זה מדהים עליך, זה כל כך יפה, בדיוק, אבל מצד שני הוא ישים לב שבאמת זה מתכתב עם התקציב שהחמות רוצה ושזה אומר לה, תקשיבי, זה ממש יפה וזה גם נכנס, כשיש איזה גורם מתווך הוא פשוט עובד בשלום בית,
כי אפשר גם בדברים כאלה נורא נורא מתוסכלים, שהכלה לא קיבלה מה שהיא רצתה והחמות אומרת איזה כלה הבאת לנו רק כל העיניים שלה, דולרים כאלה היא רוצה כל היום,
נכון?
ואם יש שם איזה מוכר שהוא מבין את הסיטואציה ויודע ככה להגיד את המילים הנכונות בזה, הוא ממש,
המוכר הזה יכול להגדיר, תשמע, אני חנות תכשיטים, אבל העבודה שלום בית.
בסדר?
אין סף דוגמאות. בואו ניכנס רגע לדוגמה כאן,
כי בעיניי דוגמה מרתקת. מה העבודה שלו?
החוכמה בדבר הזה זה לעבוד את הקדוש ברוך הוא בדבר עצמו. כלומר,
זה שאתה מקיז דם ואתה במרפאה,
אתה שים הרבה שלטים וכל מיני כאלה, זה של איבדו את השם בשמחה וסמיילי, זה לא מספיק,
בסדר?
אלא אבא אומנה מייצר פה איזה משהו שהוא עובד את הקדוש ברוך הוא דרך העבודה שהוא עצמה.
מה הכוונה? במה הוא עובד?
הוא בעצם הדבר הכי קרוב למה שאנחנו מכירים היום רופא. לא רופא מנתח, לא רופא, זה רופא משפחה, בסדר? נקרא לזה ככה.
הייתם פעם אצלו רופא משפחה?
אדם מגיע לרופא לא כי הוא בריא,
נכון?
למרות שאצל זקנים זה הפוך.
היינו פעם במרפאה, אז אני שומע את המזכירה מדברת עם החברה שלה, יש איזה מישהי שמגיעה כל יום לזה.
ואותו יום היא לא הגיעה, אז היא אומרת לה, אני אומרת לך,
היום היא מרגישה לא טוב, לכן היא לא באה.
למה לא באת? היום היא מרגישה לא טוב, אז היא אומרת, זה הפוך.
היא הרגישה לא טוב, אז היא לא באה למרפאה.
אבל באופן בסיסי, אדם לא, מגיע לרופא, אז הוא מגיע עם איזה כאב או עם איזה חשש.
לפעמים החשש הוא גרוע מהכאב.
אתה לא יודע, כואב לך את הזמן שאתה מפחד.
הוא מגיע במקום רגיש.
עכשיו, אנחנו,
כל אחד מאיתנו,
אנחנו נכנסים לרופא רק פעם אחת ביום, נכון?
נכנסים חמש דקות, שבע דקות.
אבל לרופא, כל היום נכנסים אליו אנשים כאלו.
אז תחשבו,
כל אחד מכם,
איך הייתם נראים אם כל היום היו נכנסים
מולכם אנשים עם מבט כזה תלוי בעיניים וכאילו תעזור לי
ורוב העבודה שלכם היא בכלל מול אנשים שהם שוכבים ולא עומדים.
אנחנו בדרך כלל הרי עובדים מול אנשים, עכשיו אנחנו
יושבים פה, אולי אם אני אעמוד גם אתם תעמדו,
אבל איך נראה אדם שכל העבודה שלו זה מול אנשים שהם שוכבים?
הוא עומד והם שוכבים.
אדם שבהבל פה יכול להגיד למישהו, טוב תוריד את החולצה
והוא יוריד.
ברגע שאני בלי חולצה
לא משנה, גבר או אישה.
כבר אתה מרגיש חשוף, כבר אתה מרגיש,
כבר אתה מרגיש כאילו פחות,
אתה מרגיש פחות שווה.
אז עוד פעם, אנחנו נכנסנו לרופא לשבע דקות, בקטנה, ירדנו חולצה, הכל בסדר, ממשיכים. אבל הרופא, אחרינו, נכנס אליו עוד מישהו ועוד מישהו.
אתמול, היום, מחר, מחרתיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, חיים שלמים.
שהוא אומר ככה וככה וככה וככה.
אתם מבינים כמה הקו הוא דק
שאתה כאילו עובר את הגבול.
יכול לעבור את הגבול.
ולהתייחס לאנשים שלפניך במהירות,
אולי בחוסר סבלנות קצת.
לעיתים אפילו אולי בסוג של יוהרה.
חלילה, יכול להיות דבר כזה.
אז מה אומר רבא אומנה?
מה העבודה שלי כלפי השם יתברך?
העבודה שלי זה לשמור על צניעות.
של מי?
שקודם כל שלו בעצמו.
שהוא לא יתנפח.
שהוא לא יתגאה.
שהוא,
עוד פעם, זה הרופא של האר.
אתה יודע, אנשים מגיעים לרופא, דוקטור תציל אותי, אני כאילו, אתה תגיד לי מה יהיה.
והוא כל הזמן עובד לשמור על הצניעות שלו.
אבל איך הוא עושה את זה? מה הדרך
שהוא בוחר?
איך אני אשמור על הצניעות שלי?
שהוא שומר על הצניעות שלהם.
הוא כל הזמן מזכיר לעצמו,
יש כאן בני אדם,
כל גרם של חשיפה מיותרת
משמעותי להם.
ככל שאני שומר עליהם יותר, מכוסים, אני כאילו שומר להם על הכבוד.
הדרך שלו, של אבא אומנה, לשמור על הצניעות שלו, שהוא לא יתנפח, זה על ידי זה שהוא שומר על הצניעות שלהם.
סיפר לי פעם חבר,
ש... סיפר לי על... תודה.
עד שכבר יהיה גשם פה.
סיפר לי פעם חבר שאבא שלו נפטר
לפני הרבה שנים.
הוא סיפר שאבא שלו, היה לו כל מיני בדיקות.
וכל זה שאבא שלו היה גם יהודי גבוה וגם בתור אדם בריא היה לו תפקיד בכיר. הוא היה תפקיד ניהולי בכיר, נקרא לזה ככה.
אז אתם יודעים, אדם גבוה ותפקיד ניהולי בכיר,
והוא היה באיזה בדיקה.
הוא סיפר לי איזה חבר, דווקא בהקשר חיובי,
שכל הרופאים וזה תמיד קראו לו אדון, אתה יודע, אתה מגיע לבית חולים, פתאום אתה נהיה אדון, מר, כל מיני,
אבל הוא סיפר שהיה פעם אחת מקרה
מאוד מאוד דומה לזה, שהאחות אחת אמרה לו, טוב, תוריד את החולצה, עשו לך בדיקה וכל זה,
והוא כזה הריב, ונגמרה הבדיקה, אבל היא לא אמרה לו, בדרך כלל אומרים לך, טוב, סיימנו, קום תתלבש, היא לא אמרה לו את זה.
אז הוא כזה נשאר ככה עם הזה,
וחיכה, חיכה, חיכה, ואחרי הסוף היא הגיעה, מה, עוד לא התלבשת? מה אתה עושה פה? כאילו, מה, כאילו, היא דיברה אליו כזה ב...
אז הוא מאוד מאוד נפגע, כאילו,
הוא כזה רואה את החולצה, התלבש ונעמד, ואז הוא פתאום נהיה גבוה.
הוא חיכה להיות זה, ואז הוא קרא לה,
הסתכל קצת מלמעלה,
אמר לה,
כשהייתי בריא,
אני ניהלתי 100 אנשים.
ולא משנה, גם אל העובד הכי הכי זוטר שלי, תמיד פניתי בכבוד.
כל אחד הוא נברא בצלם.
כאילו, מה שעכשיו עשית זה היה, כאילו, הוא נתן לה איזה נזיפה.
כאילו, אתה שוכב, יאללה, מה, עוד לא התלבשת?
אז אבא אומנה, בזה הוא עובד את הקדוש ברוך הוא.
בזה, במקצוע שלו,
שיכול להביא אותו בקלי קלות ליאללה, באת, קדימה, תרים, תוריד, וזה, נו, קדימה, מה, אנחנו פה, בזה הוא עובד, הקדוש ברוך הוא. זה שהוא שומר על הצניעות של החולים שמגיעים אליו, מאוד מאוד מדקדק, נכון?
קודם כל, הוא היה כמובן מקיז לאנשים ולנשים לבד, הוא היה שומר על הצניעות הזאת, שאנשים לא ירגישו לא נעים, ודאי אישה תרגיש לא נעים.
לא משנה, נשים כבר, יאללה, אנחנו פה עכשיו,
זה קטע רפואי פה, מה אנחנו...
לא, לא.
והייתה לו כסות שיש בקרן, כן?
תכף רגע נדבר על זה, על זה, אבל הוא נזהר דווקא בצניעות,
גם של הגברים וגם של הנשים,
כי זה שומר על הצניעות שלו.
וכאן יש עוד משהו.
היה לו בגד מיוחד שבו הוא הלביש נשים שהיו מגיעות, כדי לשמור על צניעות מרבית.
מה בעצם האמירה פה?
מה הוא בעצם אומר?
יש פה אמירה, בעיניי, אמיצה בצורה בלתי רגילה.
הרי הטענה, והיא טענה הלכתית, היא לא רק טענה,
טענה הלכתית היא שרופא,
הוא יכול לבדוק גם נשים כי הוא טרוד בעבודתו. כאילו, מה, אין פה עכשיו קטע מיני, אין פה זה, הוא עכשיו טרוד בעבודה, הוא, בעבידתה הוא טריד, כן? ההיתר הזה,
הסברה הזאת היא נכונה לעוד הרבה תחומים, לדוגמה, צלם בחתונות.
באופן כללי אסור להסתכל על אישה, אתה מסתכל על אישה, אז אתה אומר לך, אני לא מסתכל עליה, אני מצלם, אני לא מסתכל על אף אחד, אני רק דואג, אז הוא טרוד בעבודה, אז הוא לא עכשיו עסוק, כמובן, במגבלות אי אפשר, ודאי אי אפשר לצלם דברים לא צנועים עם גבר, אבל אם זה חתונה צנועה, אז הוא אומר, תשמע, אני לא מסתכל, אני מצלם, אני טרוד בעבודה.
זה סוג של היתר שאתה יכול להגיד, חבר'ה, זה כאן עניין מקצועי.
זה לא פה, אל תתפסו אותי, כאילו, אני מגיע כאן מאחורי הפרסטיג'ה המקצועית
ואין כאן שום בעיה.
ואבא אומנה, מה אומר?
לא.
לא.
אני אומר לכם,
למרות שזה המקצוע שלי ולמרות שאני רואה הרבה מאוד זה,
אני מודיע לכם,
גם לי יש יצר הרע
וגם אני צריך להיזהר.
מה זה?
צניעות.
זה צניעות.
זה צניעות שקצת באה על חשבונו,
כי הוא כאילו קצת מוציא את עצמו אפריה.
זה כמו ש...
אולי וכך צריך להיות גם, כן?
זה כמו שרופא מקפיד על איחוד.
אתה מקפיד על איחוד, אתה רופא, אתה מקצועי, אתה מקצועי, איחוד.
דלת שתישאר פתוחה.
או שתיכנס עוד איזה מישהו איתך. כן.
אז דווקא בגלל שמדובר באפשרות לאווירה, כאילו מאוד מאוד מאפשרת, כי זה משהו מקצועי וכל זה,
אבא אומנה עובד בזה, את הקדוש ברוך הוא.
גם כלפי הפציינטים שבאים אליו, החולים,
שומר על הצניעות שלהם,
גם כלפי עצמו.
וכאן מגיעה סוגיה נוספת,
וזה סוגיית הכסף.
היה לו מקום צנוע מבחוץ להטיל בו פשיטין שקיבל, פשיטין זה המטבעות.
מי שיש לו מטיל בו, מי שאין לו, בא ויושב ואינו מתבייש.
עכשיו,
תבינו את הרגישות.
אני לא מתבייש, תראה, אתה מגיע למקום שכאן מתביישים, אין מה לעשות,
אתה צריך להוריד בגדים, להרים בגדים.
הוא רגיש
למד הבושה, אתה יכול להתבייש טיפה פחות.
וזה דבר מאוד מעניין.
יצאנו כמה פעמים לראות בבית חולים מעיינה ישועה, ברוך השם בלידות וכאלה, ושם בבית חולים הזה,
אולי גם בבתי חולים אחרים, אני לא מכיר,
או לא מספיק מכיר, אבל שם אני זוכר,
יש נגיד המון המון רגישות לצניעות של האישה.
האישה מגיעה עם כיסיור ראש, וזהו, תחליפי בגדים, שימי חלוק, עוברים מהחדר הזה, ולפעמים הכיסיור ראש נופל.
מיד האחות עוצרת, בבקשה, גברתי, תשימי את הכיסיור ראש, הכל זה, כאילו.
אפשר להגיד מה הכיסיור ראש, אין לה פה, עטף על חדר ניתוח, איזה כיסיור ראש עכשיו? שום דבר.
כמה שאפשר,
שבתוך המצב המאוד מבייש הזה, תהיה פחות בושה.
אבל יש פה עוד משהו.
ואני שם פה דברים על השולחן, אני לא מתבייש. אנחנו פה שיח איניטימי, רק אנחנו פה, נכון?
גם כשאדם הולך לעסוק
בתחום אידיאליסטי,
אבל הוא מקבל על זה כסף,
יכול מאוד להיות שבשלב מסוים, לא חלילה שאתה באת לעשות בשביל כסף.
לא, לא, אידיאליסט.
אבל אם מישהו אחד כן משלם ומישהו אחר לא משלם,
אז לפחות זכות קדימה יהיה למי שמשלם.
נכון?
יש איזשהו,
אחרי הכל, אתה מתפרנס וכן על זה הדרך.
אבל לטווח ארוך,
גם הדבר הזה יכול להוות סוג של פגיעה באידיאליסטיות.
כאילו, אבא אומנה שואל את עצמו כל בוקר מחדש,
למה הלכתי להיות רופא?
כאילו הייתי צריך להעביר את השיעור הזה בפקולטה לרפואה בעצם.
אולי יש כאן כאלה שלומדים, לומדות, לא יודע, ילמדו.
אבל זה נכון לכל דבר. למה הלכתי להיות רופא? מה התכלית? מה זאת אומרת? לעזור לאנשים.
בשביל זה אני הלכתי.
אבל כל רגע משלמים לך.
כל רגע מי שמשכיב לך צ'ק, 5,000, 10,000, שר״פים, כאלה.
אז איפה בא לידי ביטוי הרצון האידיאלי שלך לעזור לאנשים?
אז הוא מפחד מזה, הוא אומר, רגע, רגע, שאני לא אתבלבל,
שאני לא אשכח למה באתי.
אז יש לו שיטה.
מה השיטה?
תשלמו בחוץ.
אני לא רוצה לדעת מי נתן כמה.
מבחינתי,
לעני ולעשיר כואב אותו דבר.
לעני ולעשיר זה אותו חולי.
כמה שילמת? אני לא רוצה בכלל לדעת מה הדבר הזה. אני רוצה לשמור על העובדה שאני באתי להיות רופא כדי להציל אנשים. באתי להיות רופא, באתי להיות מפקד, באתי להיות מורה.
אני רוצה שם.
אני חייב להגיד לכם שהדבר הזה, אני מרגיש שהוא מאוד מאוד
נוגע בי או מדבר אליי או מעורר אצלי כל מיני זה.
כי פונים אליך מכל מיני מקומות, בוא תעביר שיעור כזה, כזה או אחר, וגם חלק מהמקומות
הם מציעים תשלום, בסדר?
אז הכל כחוק, והכל עם קבלה, והכל בסדר גמור, וזה גם לגיטימי לגמרי, אתה מגיע, נוסע, הולך, חוזר, אתה לא חייב שום דבר.
ומה עם המקום שמאוד רוצה ולא מוציאה תשלום?
אז מה?
אז תגיע אליו או לא תגיע אליו?
זה קצת כאילו...
נכון?
מה?
התלבטות.
ואני הרי לא מזיז עט מצד לצד בלי תשלום.
שילמתם פה בכניסה אגב?
לא.
שי, אחרי זה תעשו.
אז בסדר, אדם גם צריך להתפרנס, זה בסדר גמור, זה לגיטימי לחלוטין, אבל אדם צריך ליצור לעצמו איזשהו מצב
שבו
הוא מדגיש לעצמו פעם ביום, פעם בשבוע, שאוקיי, למה באתי? מה העיקר?
ואני לא אגיד תפל, כי להתפרנס זה לא דבר תפל, אבל מה בהיקף?
מה במרכז ומה בהיקף, בסדר?
אז לדוגמה, זה יכול להיות,
סתם אני אתן לכם כל מיני כללים שעשיתי לעצמי.
טוב, אולי, לא משנה,
כל אחד עם הכללים שלו, אבל נגיד כשאדם הולך לפסיכולוג, לצורך העניין,
אז זה לגיטימי לגמרי, פסיכולוג, זה העבודה שלו, הוא למד וזה. אז פסיכולוג, פגישה עם פסיכולוג זה 45 דקות.
אתה משלם כך וכך סכום על 45 דקות. זהו, ב-45 דקות. הפגישה נגמרה, זהו, ערך ארבעה, שבוע הבא נמשיך.
נכון?
אבל יכול להיות פסיכולוג שאומר לעצמו, אני,
פגישה אחת לשבוע או שתיים, אני לא מגביל.
בא בן אדם, יושב כמה שישב,
עד שתרגיש שטוב לו על הלב. כדי להזכיר לעצמי שהלכתי למקצוע הפסיכולוגיה כדי לעזור לאנשים.
אני גם צריך להתפרנס, בסדר גמור.
אבל אני חורג מה-45 דקות האלה, הוא נותן איזשהו טיפול בחינם, הוא נותן איזשהו משהו כזה או אחר, בסדר?
אבה אום נעשה את זה כל יום, זו הייתה השיטה שלו.
הוא ניתק בין הרפואה לבין הכסף.
כואב לכולם אותו דבר, אני לא רוצה לדעת כמה נתת.
זה גם מאוד מאוד מנכיח את העובדה שבסוף פרנסה מהשמיים.
נכון, לא מפלוני אלמוני, הפרנסה מהקדוש ברוך הוא.
עושים את זה שם, יהיה בסדר.
ושוב,
זה במקום מאוד מאוד רגיש, כי כשאדם מגיע לרופא, הוא מוכן לתת לו המון המון כסף.
ולוותר על זה,
כן.
מה הוא עושה עוד?
אם הוא היה רואה אדם שאין לו,
הוא היה נותן לו פשיטין לאחר שעמד ואומר לו, לך הבריא את עצמך.
מה זה?
איך?
איך?
הוא היה נותן לו, לא, פשיטין זה כסף לכאורה,
נכון?
כן, פשיטין זה כסף.
והוא היה נותן כסף לאנשים,
ואומר לו, הולך לטפל בעצמך.
בסדר?
כלומר,
זה, איך אמר לי פעם איזה מישהו, תשמע, מישהו שעבד עם בני אדם.
הוא עבד הרבה עם בני אדם, כמו סוכן מכירות.
אומר לי, כשאני גומר את העבודה, הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה בני אדם.
זהו, אני, תן לי לדבר עם קירות.
הוא אומר, הייתי מגיע, ככה מספר, הייתי מגיע לשכונה, הייתי עוקף,
לא להיפגש עם אנשים, כי אני אחרי יום שלם של חפירות,
כאילו, לא רוצה לפגוש אף אחד.
אז,
אתה יודע, הרופא יוצא מבית חולים,
הנטייה שלנו זה שאתה רואה רופא, לדבר איתו על מה? לדבר איתו על המחלות שלך, אבל הרופא, עכשיו הוא סיים את כל הזה, והוא רוצה עכשיו לדבר על דברים אחרים אולי,
נכון?
אתם מכירים את הבדיחה עם הרופא והעורך דין?
רופא אחד בשבת ביישוב, כל הזמן רואים שם בבית כנסת, משגעים אותו, כל רגע מישהו אומר, כן, דוקטור, תקשיב, כואב לי פה, כואב לי שם, כואב לי זה. לא, אין לו חיים.
אז הוא בא לחבר שלו, היה אחד בווער דין, הוא אמר לו, תקשיב, מה אני אעשה? משגעים אותי בשבת.
הוא אמר לו, תקשיב לי.
בשבת תזכור מי בא אליך,
במוצאי שבת תלך לתיבות דואר, כל אחד שבא אליך, דפוק לו קבלה 700 שקל ייעוץ,
אתה תראה שבת הבאה אף אחד לא יבוא אליך, הוא אומר, זה מה שאני יכול לעשות, זהו, זהו. כל השבת הוא זוכר מבה אליו, במוצאי שבת הוא הולך לדואר שם,
כל אחד לוקח לנו 700 שקל ייעוץ רפואי, ייעוץ רפואי, שם את הכל לתיבות,
הוא כבר נמצא ליד הדואר, אז הוא פותח את התיבה שלו, הוא רואה קבלה מהעורך דין.
ייעוץ.
אבל אבא אומנה הוא רופא
גם כשהוא בחוץ.
כל הזמן זוכר.
זה השליחות שלי.
לזה באתי.
אז אם אני רואה איזה מישהו שהוא נראה לא טוב ואני אתן לו כסף, אני אומר לך תתרפא.
למה אתה לא מרפא את עצמך?
אנחנו פוגשים פה אדם פשוט,
במושגים של אמורי, אדם פשוט,
שלקח ברצינות מאוד מאוד את העבודה שלו ואמר, אני לא אעשה outsourcing לעבודת השם שלי,
ואחפש כאילו תשע שעות ביום שאני בעבודה, זה מה לעשות,
ועכשיו בסוף היום שאני אלך טיפה להתפלל וזה, אז אני אעבוד את הקדוש ברוך הוא. אני הולך לעבוד את הקדוש ברוך הוא כל דקה
בעבודת השם שלי, בתוך מקום העבודה.
זה יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות נהג מוכר תכשיטים שהוא עובד השם מטבח? יכול להיות.
יכול להיות נהג אוטובוס עובד הקדוש ברוך הוא?
בנהיגה יכול להיות. זאת אומרת, זה נהג אוטובוס?
יש לך 60 איש ביד לשעה.
אתה אחראי על השלום, על שלומם,
על ביטחונם,
אתה יכול להאיר להם פנים,
אתה יכול לשמח אותם,
אתה יכול לתת להם, אתה יכול לסתם המון דברים, אתה יכול לגמול חסדים.
לפני שבועיים דווקא נהג שאינו בן ברית, ערבי,
עליתי לאוטובוס והרב-קו לא עבד, לא עבר.
התקלקל, התיישן.
אומר לי, יאללה, תעלה,
פעם בה תשלם פעמיים.
אז עליתי.
אמרתי, אולי הרב-קו בטעות לא עבד אצלו, למחרת בבוקר ניסיתי עוד פעם,
וגם כן לא עבד. ושם הנהג היה קצת פחות נחמד.
הוא אומר לי, טוב, שמישהו ישלם עליך פה.
אז היה איזה חבר שילם עליי,
הלכתי, החלפתי רב-קו,
וכעבור שבוע, זה בדיוק עכשיו בשני בלילה,
אולי נפגוש אותו גם מהר, את הנהג הזה.
אז פגשתי את הנהג,
אז אמרתי לו, שילמתי פעמיים.
כאילו, אמרתי, למה?
כאילו, הוא חשב שמישהו לקח לי פעמיים. מי? אמרתי לו,
לא, אתה, שבוע שעבר נתתי לי לנסוע בחינם, אז אני רק אומר לך שהחזרתי. אה, מה, בטח.
סמכתי עליך, מה לראות?
אז עכשיו אתה, אתה יודע, אז אנחנו צוחקים וכל זה, אבל בסוף כשאדם רוצה לעלות לאוטובוס והוא נתקע ואין לו איך לעלות ואין לו איך זה, ובא הנהג, הוא מאיר לו פנים, הוא אומר, טוב בסדר, יא נסע, וזה, אני...
זה סוג של עבודת השם.
היה נהג אחר, הוא כבר פרש,
שהוא בכלל היה, לא יודע אם מותר לי לספר, הוא כבר פרש לגמלאות, אז אין לי בעיה.
הוא היה רואה אותי רץ לתחנת אוטובוס כל בוקר.
הוא אומר לי, תשמע, למה אתה רץ?
יש פה מול הבית שלך תחנה.
הוא אומר לו כן אבל אתה לא עוצר, הוא אומר לי מה זה לא עוצר? אתה תהיה שם אני אעצור לך.
אז הוא ככה היה קובע איתי תחנה פרטית.
הוא אומר לי מה תרוץ עד לשם אתה מזיע בעל הבוקר, טוב.
הייתי עולה, אז היו כרטיסיות, לא היו כרטיסיות, בסדר תעלה, כשיהיה לך תחזיר, כל היום רק היה עושה מצוות וזה.
בכל דבר צריך להיות טיפה יצירתי וגם במקצועות שהם לא הארד קור מובהקים של חינוך ולא יודע מה,
דברים מהסוג הזה, רפואת חירום כזו או אחרת, אלא גם בכל דבר שאדם עושה.
הוא, אם טיפה מפעילים את הראש היצירתי,
אז אפשר,
עכשיו, זה יוצא מאוד מאוד מדויק, בסדר?
וזה אולי ההבדל בין אביה לבין אבא אומנה,
שהבת קול אומרת לאביה, אתה לא מסוגל להיות כמוהו.
כי כשאדם לומד תורה, אתם יודעים, חלק מהזמן זה הכנה,
חלק מהזמן גם אולי לומדים לא בצורה נכונה,
חלק מה, אתה גם נהנה מהלימוד.
לימוד תורה זה כיף, אנחנו פה נהנים עכשיו,
נכון?
וחלק מהזמן גם זוכים לכוון השם שמיים וללמוד תורה לשמה. אז הבעיה היא,
פעם בשבוע אומרים לו יישר כוח.
אבל אבא אומנה כל דקה הוא עובד, דווקא בגלל שזה מאוד מאוד מדויק וזה עבודה, אז כל דקה בעצם הוא,
כל יום הוא מילא את הסאה של עבודת השם בפעולות שהוא עשה.
דווקא בגלל שזה משהו מאוד מאוד יומיומי.
ובעיניי זאת אפשרות מרתקת.
אפשרות מרתקת להיות עובד השם בכל דבר.
אפשר לעבוד השם מדבר בכל דבר.
וכמו שאמרנו, אבא אומנה, גם כשהוא יוצא מהקליניקה שלו,
הוא מסתכל.
מי צריך פה איזה מילת עידוד? מי צריך פה איזה רפואה?
מי צריך פה זה? הוא לא...
הוא רופא.
טוב, בכל אופן, הסיפור כאן מספר על איזה מרכיב של ניסיון.
נכון, נכנסים אליו אנשים, הוא אירח אותם והם גנבו לו את זה.
אז תראו מה קורה כאן. קורה כאן דבר מאוד מעניין.
הוא הרי בעצם הרגיל את עצמו, חינך את עצמו, אבה אומנה, נכון?
להמון המון כבוד לאנשים,
והוא תמיד מכסה, והוא תמיד מכבד, והוא תמיד, כאילו, הוא מאוד מאוד ניזהר לא לפגוע בכבודם של האנשים.
הוא כבר אימן את עצמו, זה העבודה שלו.
אנשים מגיעים אליו במצב חשוף, במצב פגיע, במצב רגיש, והוא מאוד מאוד ניזהר לא לפגוע בהם.
הוא רואה את החולשות של האנשים וניזהר לא להעמיק אותם.
עכשיו, אם אני הייתי הולך ברחוב,
והייתי רואה שמישהו מוכר משהו מהבית שלי,
אז אני, דבר ראשון, הייתי קופץ.
כאילו, זה היה,
תגיד מה אני עושה פה, זה שלי, מה הדבר הזה, כאילו?
ואולי אחר כך הייתי אומר,
אולי, לא יודע מה,
אתה רוצה לבייר? קודם כל אתה קופץ.
אב האומנה הולך ברחוב
והוא רואה
שני אנשים שמוכרים את הסדינים שהיו אצלו בבית בבוקר.
אבל הוא כל כך מאומן לא לפגוע באחרים,
ולראות את החולשה שישר עוברת לו בראש המחשבה, אם הם גנבו לי את זה, כנראה שהם היו מאוד מאוד צריכים
אחריי.
מאיפה יש לו את הכוח הזה?
הוא כזה צדיק מעצמו?
לא.
זה התוצאה של האימון, אתה יודע, זה כמו אדם שלומד קרטה, בסדר, אז מה זה קרטה? קרטה זה כאילו אומנות לחימה, אתה לומד לשלוט על הכוח שלך, אתה לומד לדייק אותו.
אז אדם כזה,
כשיהיה לו פתאום איזה משהו, אז הוא יהיה מאומן.
אבא אומנה כל היום מאומן לא לפגוע או לא לנצל חולשות של אחרים שמגיעים אליו, אלא להיזהר מאוד בכבודם. אז גם כשהוא פוגש אנשים שאולי מן הראוי היה לבזות אותם,
כי הם גנבים,
הוא רואה את הרגע, אולי הם לא עמדו בניסיון,
אולי הם נכשלו,
אולי הם עוד יחזרו בתשובה,
אני לא אבייש אותם כאן, אני לא אצעק עליהם ברחוב.
הוא משחק את המשחק.
כן, כמה זה שווה, אמר להם, זה המחיר, אמין.
אתה בטוח? כן, זה קניתי.
את הכוח לעמוד בניסיון הזה הוא קיבל מהיום-יום שלו,
לדעתי, בסדר?
את הרגישות הזאת.
אז אומרים לו, טוב, תגיד לנו מה חשדת?
הוא אומר, חשבתי שקרה לכם משהו, אתם אנשים הגונים וזה,
אולי הייתם צריכים את זה לזה משהו מיידי,
הסחתי דעתי מזה והקדשתי את זה לצדקה.
תראו איזה מנגנון יפה זה.
כן? במקום...
הרי אפשר להתעצבן,
אפשר להתעצבן,
ואפשר לעשות איזה תרגום חיובי.
אז אבא אמנה יודע לתרגם חיובי.
אני זוכר שלפני הרבה שנים היה,
היה לנו איזו דירה והשכרנו אותה לזוג,
והזוג הזה, הם כל הזמן, כאילו, היה לנו כל מיני ויכוח איתו על המחירי השכירות, כלומר אנחנו רצינו יותר, והם רצו פחות, אבל הם רצו הרבה הרבה פחות מהמחיר הריאלי.
כן?
אז בסוף הזכרנו להם את זה באמת בהרבה פחות.
למה? כי ככה, וזה, וגם משפחה טובה, וגם זה חלק מהמרכיב. אבל בסוף אמרתי לעצמי, וגם לאשתי, תראי,
אנחנו צריכים לתת מעשר כספים.
בואו נחשיב את ההנחה הזאת כמעשר כספים.
בסדר, כאילו משפחה שלא עובדים וכל זה, וצריכים איזה, אז מה, זה בוודאי צדקה לתת לאנשים לגור, ולא יגורו ברחוב.
אז עכשיו, במקום להתעצבן,
נהייתי מבסוט, בסדר?
כאילו מעשה כספים בכל מקרה צריך לתת, נכון?
אז במקום לתת את זה לזה, אני אתן את זה פה.
אז אתה עושה איזושהי פעולה, וזה במקום ל...
אז הוא אומר, את התסגינים האלה הם לקחו,
ואני, אללה, שיהיה לצדקה.
הסחתי דעתי מהם.
רק לדעתי החידוש הגדול בסיפור, שאת אבא אומנה, את הכוח לעשות מעשה כזה,
קיבל מההתנהלות היומיומית שלו.
מהכבוד המופלג שהוא רוכש לכל אדם,
גם לאנשים חלשים,
חולים,
או כאלה שאולי יש להם איזושהי חולשה מוסרית.
גם חולשה מוסרית זה סוג של חולי.
הרמב״ם קורא לזה חולי הנפשות.
אז אם אדם מגיע עם חולי הנפשות הזה, אתה ישר מוחק אותו?
יש לו את האיפוק הזה.
על זה הוא היה מקבל בת קול כל יום.
נהג מונית
שנוהג כל יום,
לוקח אנשים ומחזיר אותם, אבל הוא יוצא ומאיר פנים וזהיר בממון, ומחייך, ואדם נכנס אליו למונית, מבואס ויוצא מבסוט.
הוא בן עולם הבא, הוא יקבל בת קול.
ירקן בחנות,
שנכנסים אליו אנשים, והוא שומר את המוצרים למי שצריך.
ההורים שלי תמיד מספרים על הבעל מכולת, כשאנחנו היינו ילדים, קראו לו יהושע מדליון, זכרונו לברכה.
אז היו תקופות של צנע, ולא היה, אז הוא היה ממש שומר לחם וחלב.
הוא היה יודע איזה משפחות גרות בשכונה שיש להן תינוקות,
והוא היה שומר להן את הלחם ואת החלב.
והיו באים, יש לחם? אין לחם.
הוא אמר לך שם, זה למשפחות עם תינוקות,
זה לא לך.
הוא היה מנהל את הדבר הזה בראש שלו.
איזה משפחה נולד לילד הזה.
בין עולם הבא.
בין עולם הבא. בעל מכולת, בין עולם הבא.
בעל מכולת, נהג מונית,
מוכר תכשיטים בחנות,
מוכר ירקות. אלה, כל אחד יכול ליצור בתוך מרחב העבודה שלו
ציר משמעותי שבו עובד את הקדוש ברוך הוא כל יום.
כל יום.
מוסכניק.
מוסכניק, כן, מוסכניק מראה שיש עליהם הרבה בדיחות שכן, איך...
הרי רוב האנשים שמגיעים למוסך לא מבינים מימינם ומשמאלם, אתה יכול להחליף לו גם את האוטו ולשים לב.
אבל מוסכניק יכול להגיד לך, שמע,
זה לא בטיחותי איך אתה נוסע,
אתה יכול לסכן את החיים שלך,
נחליף את זה, נחליף את זה, פה זה מיותר, פה זה לא נצחק.
לא רק הדף היומי שלומדים באמצע העבודה,
שזה קורה במוסכים, שזה נפלא,
זה עבודת השם.
אלא עצם העובדה שאתה דואג, שהאדם, אתם יודעים, היה כמה פעמים אסונות של משפחות שהיה להן רכב עמוסח, ויצא לא תקין, ופתאום לא היה בלמים,
ואתה דואג לזה שהרכב יהיה תקין, נוסעים בזה אנשים, נוסעים בזה בני אדם, שיהיה להם בטוח.
הרבה את השם יתברך.
רק צריך עיניים לראות,
להיות טיפה יצירתי.
ואז יכול לקרות דבר מאוד מעניין. מה?
ועמך כולם צדיקים.
כלומר, כל אחד הוא צדיק
בעניין שלו.
אבא אומנם הוא צדיק באזור שלו.
הוא לא צדיק במקום אחר. הוא לא צדיק, הוא לא לומד תורה, הוא לא עושה שיעורים. הוא צדיק בצניעות.
אחד צדיק בצניעות, אחד צדיק בהארת פנים, אחד צדיק ביושר,
אחד צדיק בחסד. כל אחד צדיק באיזה משהו.
וזה מה שאומר רבי נחמן. כל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק מושל שהוא בחינת מלוא פום.
מלוא פום זה מלאפום, מלאפום זה חולם ביידיש.
אז הוא אומר, לכל אחד מישראל יש איזושהי נקודה למעלה.
הרי חולם זה נקודה למעלה. לכל אחד מאיתנו יש איזושהי נקודה עליונה שבה אנחנו צדיקים.
הצדיק הוא צדיק בהכל,
אבל לכל אחד מאיתנו יש איזושהי נקודה שבה הוא צדיק. אבא אומנה, צדיק בצניעות.
כמו שכתוב, ועמך כולם צדיקים.
וזה פירוש ישראל ממשל אותם.
היינו מי מושל בי צדיק, כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר
שהוא מבחינת נקודה, מה שאין בחברו.
אז מה צריך לעשות? במקום לקנא, מה?
ללמוד אחד מהשני.
כמעשה דאביי ואבא אומנא, תענית כא', עכשיו זה ניקוטי מוהרה, נכנסתי פה סמיילי, אין לי מושג מאיפה.
אבל זה נורא מתאים.
אולי מחומוס אליהו, לא יודע מאיפה זה נכנס.
מה?
אבל מה קשור לסמיילי?
אבל למה זה קורה רק ברבי נחמן? תחשוב על זה.
אה, זה קטע. רציתי למחוק, אמרתי, לא למחוק.
זה סמיילי, זה כך מתאים.
רק חסר לו פאות כאלה וזה.
כמעשה דאביי ואבא אומנה שהשיבו לו לא מצית למיבד כעובדא דאבא אומנה.
אתה לא יכול להיות כמו אבא אומנה, כי אבא אומנה זה הצדיקות שלו.
אתה לא צדיק, אתה כאילו אבאי לא יכול להיות צדיק הצניעות יותר מאבא אומנה, כי זה אבא אומנה, זו השליחות שלו.
וזה הוא צדיק. וגם אבא אומנה לא יכול להיות צדיק, לומד תורה כמו אבאי.
רק כי העניין הוא שאצל אבא אומנה זה הרבה יותר אינטנסיבי ולכן הוא זוכה לבת-כל כל יום.
ובחינה הזאת יש בו יותר מחברו,
הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חברו.
וחברו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו,
כמו שכתוב, ומקבלם דין מין דין.
שנזכה, לילה טוב.
