אה... ערב טוב.
אה... תקרי קצת פעם את הווילון אחורה. קצת אחורה.
כן.
זה לא מספיק בדיוק.
ערב טוב, אתה יכול לשאול שם?
אה...
אנחנו בתאריך מיוחד היום, ז' במרחשוון,
שזה הזמן שבו מתחילים לשאול גשמים בארץ ישראל.
חז״ל אומרים שזה ה...
הסיבה היא שזה היום שבו מגיע
אחרון העולים לנקודה הרחוקה ביותר שממנה היו מגיעים לירושלים, לבית המקדש,
היה חוזר לביתו. מבחינתנו מה זה אומר?
זה אומר שהיום מתחילה השגרה.
כלומר עד ז' וחשוון עוד היו אנשים שהם היו בדרך מירושלים.
אז מבחינת התודעה ומבחינת ה...
עדיין יש רושם
של החגים גלוי.
מז' בחשוון מתחילה השגרה.
השגרה בעצם אומרת שהחגים שהיו כבר
נבלעו באיברים, זה קצת כמו שאוכלים אוכל, נכון?
אז אחרי הסעודה,
עוד שעה אחרי הסעודה אתה מרגיש את הטעם בפה ואת הבטן עובדת,
אבל אחרי 3-4 שעות האוכל עדיין בתוך הגוף,
אבל הוא כבר נהיה חלק ממך, הוא נהיה חלק מהאיברים, הוא נהיה כבר אנרגיה,
והוא כבר זורם בתוך המערכת.
אז עד ז' בחשוון זה משול,
אנחנו עוד מרגישים את הסעודה, עוד הטעמים, עוד זה, העיכול עוד עובד.
מזין וחשוון, מהיום בעצם מתחילה השגרה.
חורף.
ושגרה זה דבר שעם ישראל אוהב דווקא.
במיוחד שאנחנו עם שאין לו כל כך הרבה שגרה,
אז זה קצת...
ולכן זה יום מיוחד,
זין וחשוון.
וחשבתי ללמוד לימוד על גשם,
מתוך תפילה כאן בחבורה הקדושה הזאת,
שהקדוש ברוך הוא יוריד לנו השנה,
שפע גשמי ברכה באופן היותר משופע,
שימלא את אסמנו סבא וכל המאגרים, הכל יהיה מלא בצורה טובה ככה כמו שצריך.
אז נלמד, בסדר?
התחלנו.
זה גמרא במסכת תענית, היא מתורגמת.
אבא חילקיה בן בנו של חוני המעגל היה.
כלומר מדובר כאן בעסק משפחתי, כן? סבא שלו היה גם כן אחד שמוריד גשמים,
וגם הוא,
תכף נראה, מתעסק בתחום.
וכשהיה העולם נצרך לגשמים, היו החכמים משגרים אצלו.
הוא ביקש רכמים, וירדו גשמים.
פעם אחת נצרך העולם לגשמים.
שיגרו אצלו שני תלמידי חכמים,
יש לך דף יצחק,
תפנק לי אותו, אבל קצת דחוף בדף, תודה.
שיגרו אצלו שני תלמידי חכמים שיבקשו רכמים.
באו לביתו ולא מצאו.
הלכו אצלו לשדה ומצאו כשהוא עודר.
נתנו לו שלום ולא הסביר להם פניו.
לערב ליקט עצים והיה טעון העצים והמהדר על כתפו וטלית על כתפו השנייה.
כל הדרך לא היה נועל מנהליו וכשהגיע למים נעל מנהליו.
כשהגיע לבן קוצים וברקנים הגביע בגדיו.
כשהגיע לעיר יצאה אשתו כשהיא מקושטת.
וכשהגיעה לביתו נכנסה אשתו תחילה ואחר כך נכנסו ואז נכנסו החכמים.
ישב לסעוד ולא אמר לחכמים בואו וסעדו.
פרס פת לתינוק, לתינוקות, לילדים שלו.
לגדול הוא נתן פירוסה אחת ולקטן שתיים.
אמר אבא חלקיה לאשתו יודע אני שלא באו אצלי החכמים אלא בשביל גשמים.
נעמוד ונעלה לעלייה ונבקש רכמים.
אפשר שיתרצה הקדוש ברוך הוא וירדו גשמים.
ולא נחזיק טובה לעצמנו.
עלו לעלייה, עמדו בזווית זו ואשתו בזווית זו וביקשו רכמים.
קדם ועלה ענן מצד זווית של אשתו.
כשירד, אמר להם, ברוך המקום, שלא הצליח אתכם לאבא חלקיה.
אמרו לו, יודעים אנו שהגשמים בזכותך ירדו.
אלא יפרש לנו מר דברים אלו שהם תמוהים לנו.
מפני מה, כשנתנו לך שאלו, הסברת לנו פנים?
אמר להם, שכיר יום הייתי, ואמרתי, לא אתבטל.
מפני מה היית טעון עצים על כתף זו ואת תלית על כתף אחרת?
אמר, תלית שאולי הייתה.
על מנת כך השאלו עלי, על מנת כך לא השאלו עלי.
מפנימה כל הדרך לא נעלת מנהלים וכשהגעת למים נעלת
אמר להם כל הדרך אני רואה ובמים אין אני רואה
מפנימה כשהגעת לקוצים ברקנים וגבהת בגדיך אמר זה הגוף מעלה ארוחה
וזה הבגד אם היא קרה אי אפשר יהיה לתקן אותו
מפנימה כשהגעת לעיר יצאה אשתך מקושטת
אמר להם כדי שלא אתן עיניי באישה אחרת
מפנימה נכנסה אשתך תחילה ואתה אחריה ואחר כך אנו נכנסנו
אמר להם משום שאין אתם בדוקים לי. לא יודע מי אתם, לא הכרתי אותכם.
מפנימה כשישבת לסעוד, למה לא אמרת לנו בואו סעדו?
אמר להם משום שלא הייתה פיתים מרובה ואמרתי
אל יחזיקו לי חכמים טובה בחינם.
מפנימה נתת לתינוק גדול ופרוסה אחת אל הקטן שתיים.
אמר זה יושב בבית וזה יושב בבית המדרש.
מפנימה קדם והלאה, הענן מצד זווית של אשתך ואחר כך מצד זווית שלך.
אמר להם, משום שהאישה מצויה בבית ונותנת פת לעני וקרובה הנעתו,
ועני נותן דמעות לעני ואין הנעתו קרובה.
אז זה הסיפור.
וזה ברור, כלומר אפשר להגיד שאבא חלקיה הוא צדיק.
חוץ מזה הוא גם ידע להתפלל על גשם,
וכאילו תוך כדי שהם באו לבקש ממנו, הם נתקלו בזה, התנהגו תמוהה, אז הוא הסביר להם.
אבל הדבר היותר מדויק לדעתי כאן בסיפור
זה להגיד שמה שגרם לאבא חיבקיה להיות אדם מוריד גשמים
זה ההתנהגות שלו,
שהיא מאוד מאוד מפורטת,
היא מאוד מאוד מפורקת פה לפרטים, נכון?
יש כאן המון המון מעשים שמאוד מאוד מפורטים.
ואז צריך להבין למה.
כלומר,
בארץ ישראל יש לנו יכולת להיות אנשים מורידי גשמים, אנשי הגשם.
צורת התנהגות מסוימת שלנו מעודדת ירידת גשמים.
אז צריך להבין מה מיוחד כאן בהתנהגות של אבא חילקיה.
באופן בסיסי הצורך בגשם
שייך
לעולם של אחרי החטא.
בעולם לפני החטא, בגן עדן, יש נהרות, יש מים בלי גבול.
יש שפע.
אספורנו אומר על הפסוק שקראנו בפרשת נח, עוד כל יומי הארץ,
חורף הקיץ וזה, נכון?
קציר וזה, ויום ולילה לא ישבוטו.
אז אומר אספורנו שלפני החטא הייתה רק עונה אחת, היה רק אביב,
והיה מים בלי הגבלה דרך נהרות ממעבה האדמה.
אחרי החטא התחילו העונות
והתחיל הצורך בגשמים.
למה?
כי כשאדם יש לו מים בלי הגבלה,
אז הוא, אנחנו ראינו מה קרה לעולם
לפני המבול.
אז אנשים יכעסו את השפע לעצמם,
יתנהגו בחזירות ובגסות ולקחו כל דבר.
אז מעבירים את העולם ממצב של נהרות זורמים למצב שלפחות את ארץ ישראל,
ארוך אבא אברהם,
למצב של,
לעולם של גשם. והעולם של הגשם הוא עולם שבו אנחנו כבר תלויים.
הראש צריך לעשות את התנועה הזאת עם הצוואר, להרים עיניים,
להרים עיניים למעלה
ולחפש.
זה נועד לרכך את הלב של האדם.
הגשם יוצר תלות,
הגשם יוצר תפילה,
ועד היום, אפילו עם כל מפעל התפלת המים, שיצחק פה מטפל לנו במדינה,
אפילו עם כל התפלת המים אנחנו עדיין
במתח, הכנרת תעלה, לא תעלה, כמה היא תעלה.
כי הגשם קודם כל הוא הרבה יותר רחב מאשר הגובה הכנרת, וכל המערכת האקולוגית,
כל הנחלים שזורמים, כל מי שזוכר את העכברת שהייתה פה לפני שנתיים, כי זה קשור למים עומדים,
ארץ ישראל בנויה על גשמים, היא בנויה על ההתרעננות הזאת,
על הניקיון של האוויר.
ולכן אנחנו נמצאים עכשיו באיזשהו זמן תלויים ועומדים, מצפים שירד הגשם בצורה גדולה, משמעותית,
וירווה את העולם.
אז איך, איך מורידים גשם?
יש פה סיפור משפחתי,
כן? נכון עם המעגל?
הוא היה כזה דמות משמעותית שכנראה גם הנכד הולך בדרכו.
יש פה סוד בסיפור הזה,
והסוד הוא שהמערכות היחסים בין הארץ לבין השמיים זה קצת כמו מראה כזאת.
מה שאתה עושה כאן, או כמו חוט,
מה שאתה עושה כאן פועל שם,
בסדר?
אבל זה צריך להיות מאותו מין, מאותו סוג.
כלומר, כשאנחנו מתנהגים בצורה מסוימת בארץ,
אנחנו מושכים את אותה התנהגות
כלפינו מהשמיים, בסדר?
הגמרא אומרת
במסכת שבת,
זה פסוקים מפורשים, שאם נגיד יש בארץ גזל,
זה גורם מהשמיים בצורת.
למה?
כי גזל זה שאדם לוקח מה שלא מגיע לו.
כלומר, הוא גונב שפע,
אז זה גורם בשמיים לעצור. רגע, רגע, אם אתה לוקח את השפע שאני נותן לך ואתה
גונב אחד מהשני, אז אני עוצר את השפע, אז לא יהיה שפע.
אז בשמיים זה נעצר.
גזל, הגמרא אומרת, על מה מגיע הבצורת? על גזל.
כאילו זה סוג של התאמה.
אז גם כאן, יש כאן איזה,
יש פה איזה טריק,
יש פה איזה נקודה שבגללה אבא חלקיה מוריד גשמים.
והנקודה, אם אני מנסה למקד אותה במשפט אחד,
גשם זה הורדת שפע מלמעלה למטה.
זה גשם, השפעה של חיים.
ומה שגורם להשפעה של חיים לרדת מלמעלה למטה, זה אם כאן למטה בארץ
לא מבזבזים אותם.
החיים שניתנים בארץ כאן נשמרים,
אין בזבוז.
צורת התנהגות כזאת
מעודדת הבאת עוד שפע. זה מאוד מאוד פשוט.
זה כמו
שאתה נותן,
אתה יודע, אבא קונה לילדים שלו איזה מתנה,
איזה משחק.
הוא רואה שאיך שהוא מקבל את המשחק, הם פותחים אותו וזורקים חלקים וזה,
אז מה הוא אומר להם?
אם אתם יודעים להתייחס לזה, אז אני יותר לא מביא, או אני אקח את זה וזהו.
אבל אם האבא רואה,
כן, עכשיו, סתם יצא לי לקנות לבת הקטנה שלנו,
הכי קטנה,
אז, לא תשאיר, יהיו נכדים אחריה, אבל היא עכשיו הכי קטנה,
אז קניתי לה אופניים,
כאלה אופניים הילוכים, היא רצתה אופניים הילוכים, לא סתם אופניים, כיתה ה' אופניים הילוכים.
אז לפעמים אתה קונה אופניים לילד,
ושכבות על מרפסת והוא במחשב.
כל יום היא נוסעת באופניים, היא חוזרת.
אז נורא כיף שאתה רואה שהאופניים עובדות, וככה נוסעים, וזה, ויופי, התלהבות כזאת, היא מתלהבת עם האופניים,
וקומעת עם חברות, ונוסעים, וחוזרים, עם קסדה, יש לה קסדה יותר גדולה מהראש שלה,
וכל זה.
אתה קונה משהו, אתה משפיע משהו, ומשתמשים בו, זה סנמך.
אם אתה משפיע משהו, הוא סתם עומד,
או מזלזלים בו, אז זה אומר לך, טוב, אז לא, אז בפעם הבאה לא.
אז התנהגות מורידת גשמים זאת התנהגות שיודעת להתייחס
לשפע של החיים בצורה מדויקת.
עכשיו, כולנו פחות או יותר עושים את זה.
בדרך כלל אנשים לא מבזבזים ככה,
אנשים לא מוטיביים, נכון?
אבל הסיפור הזה הוא הסיפור על, איך קוראים לזה? הבת שלי ניגדה אותי עם מושג מהתנועת נוער.
אשקץ, אתם מכירים איזה אשקץ?
איש קצה, איך אומרים לי? איש קצה זה כאילו אנשי קצה.
הסיפור הזה הוא על איש קצה,
על מישהו שזה הסיפור של החיים שלו.
כלומר,
אני מניח שרובנו אם נראה, נעבור באיזה גינה ונראה צינור כזה, כמה צול, משפריץ מים ככה, מבזבז, אנחנו נרים טלפון 106, נגיד חבר'ה יש כאן פיצוץ, בואו תסגרו את זה, נכון?
אבל אם נראה איזה משהו ככה מטפטף בקטנה,
בסדר, מטפטף.
המטפטף בקטנה הזה בסוף החודש יכול להיות חשבון של מה?
של אלפי שקלים,
כי הוא מטפטף 24 שעות.
אבל אז יש כאלה שגם הטפטוף משמעותי אצלהם.
כל פרט חיים,
כל השפעה מלמעלה היא חשובה ויקרה להם,
והם לא מבזבזים אותה.
וצורת התנהגות כזאת מעוררת, אתם יודעים, צריך, כמו שיש את העננים וצריך לדגדג אותם,
כדי שהעננים יורידו גשם,
אתה צריך טיפה לדגדג אותם.
אפשר לדגדג עננים, כן.
איך?
כספית, יודיד הכסף, כן. כאילו עושים להם כזה אפצ'י ואז הם...
אז זה מבחינה מטאורולוגית.
אבל אפשר גם
מבחינה רוחנית
לדגדג את העננים.
כלומר, התנהגות כזאת מאוד מאוד מדויקת, שבה כל פרט חיים הוא משמעותי,
מעוררת חשק מהשמיים להשפיע עוד.
ואבא חלקיה הוא המומחה לעניין הזה.
בואו נראה, עכשיו הסיפור הזה
הוא כמו יהלום שאתה מסובב אותו לאט לאט.
כלומר, זה כל פעם עוד זווית ועוד זווית ועוד זווית.
זה לא דרמות,
אבל אנחנו רואים לאט לאט נחשפים, אבא חלקיה זה סוד החיים שלו,
ההתנהלות הזאת.
עכשיו,
בגדול
זה מקביל לשמירת הברית מה שקורה.
כן, הפגם הכי הכי גס ועבה בדבר הזה, בבזבוז החיים,
זה פגם מברית, כן. אבל פגם מברית
זה הדבר הכי הכי עבה. כל דבר שהוא בעצם מבזבז חיים,
מבזבז כוחות חיים,
הוא סוג של פגם מברית. בין אם זה בזבוז זמן,
בין אם זה בזבוז מילים,
בין אם זה בזבוז כוחות, כל דבר שאתה...
אם אתה צריך לדפוק מסמר עם פטיש, ובמקום פטיש אתה לוקח איזה, לא יודע מה, איזה פלייר, כי פטיש אין לך כוח ללכת להביא, ואז אתה דופק.
במקום לדפוק את המסמר, דפקת את הקיר, אז אתה אחור בקיר, ואחרי זה דפקת את האצבע שלך גם.
ובסוף המסמר נכנס, אבל על הדרך הרסת מלא דברים באמצע.
בזבזת כוח סתם.
זלזלת כאילו בחיים.
כל דבר יש לו את הכלי היהודי שלו, ואז הוא קורא בדיוק.
שבוע שעבר נסעתי מפתח תקווה לכפר סאדה.
חתונה.
אז היה כנראה פקקים בכביש מספר 4, אז האוי זה לקח אותנו מכביש,
כאילו, כזה עוקף, כביש 531. עכשיו,
אני אוהב לנסוע בלי Waze.
אני כאילו אוהב לנווט,
להכיר. כי אם אתה נוסע עם Waze,
אתה נוסע איתו מאה פעמים, אתה לא מכיר את הדרך. אתה נוסע פעם אחת בלי Waze, אתה לומד את הדרך.
אז כן.
אבל רק הייתי, מאיפה הוא לוקח? בגלל פקקים?
אמרתי, אוקיי, משם אני ניסע משם.
אבל טעיתי, זה חלק מהמחירים.
כי זו הייתה פעם ראשונה שעשתי בכביש הזה, זה כביש חדש. פעם ראשונה שאני נוסע ממזרח למערב,
ופספסתי איזו פנייה,
ואז אתה מפספס את הפנייה, אתה מפספס עוד פנייה. בקיצור, מצאתי את עצמי חוזר עד צומת מורשה.
כאילו, הוא עושה את כל ה... מזל שהצד השני לא היה פקקים, אז הגעתי בזמן לחתימה שערכתי את החופה.
אז זה היה.
אז הרגשתי נורא, אתה מרגיש את הבזבוז, אתה צריך להגיע לכפר סבא, ואתה מוצא את עצמך נוסע לאשדוד.
כאילו, זה...
טוב, אז מה? בכל אופן זה ערך, כי אתה עכשיו לומד לפעם הבאה.
אז אבא חלקיה, הפעולות שלו,
זה אפס נזילות באישיות.
אין נזילות.
לא מבעיה שאין דברים שהם מושפרצים לכל עבר, אבל גם נזילות הן.
בואו נעבור.
דבר ראשון,
מה שמופיע בסיפור,
זה שאבא חלקיה שומר על הזמן.
חסידים של
לבעל שם, הייתה לו איזה מין תפילה או ברכה
שתהיה ברכה בזמן.
וכתוב על חסידי אדמו״ר הזקן שהם היו תמיד סופרים.
היו אומרים, יש כזה משפט, שאם
דקה זו דקה
ושעה זו שעה, אז יום זה יום.
כלומר, הזמן הוא מנוצל.
הפער בין הנטו לבין הברוטו הוא כמה שיותר מצומצם.
הזמן הוא יקר,
הזמן הוא משמעותי,
הזמן הוא חשוב,
וצריך לנצל אותו.
אז אבא חלקיה, הם באים ואומרים לו שלום,
ולא הסביר להם פניו.
למה? הוא אומר להם, אני שכיר יום,
ומשלמים לי על זמן,
והזמן אצלי הוא יקר.
לא מבוזבז אותו ולא...
בדיוק עכשיו מי ששלח לי איזה כתבה, שביפן חברת מייקרוסופט
עשתה ניסוי והחליטה להעביר את העובדים לארבעה ימים בשבוע,
לצמצם להם את הזמן,
והתוצאות היו טובות.
כלומר, הם הספיקו אותו דבר או יותר אפילו.
זאת אומרת, אתה יכול לשחק עם הזמן ולקבל תוצאות יותר טובות.
זה לא חייב למרוח כל דבר, אתם יודעים, גם בתפילה.
יש כאלה אומרים,
תפילה משמעותית זה דווקא תפילה ארוכה. לא חייב.
יכול להיות שתפילה תהיה
קצרה וזורמת ובקצב טוב,
והיא גם משמעותית.
העיקר שהזמן יהיה מנוצל.
אז אבא חלקיה מנצל היטב את הזמן, ובואו נעשה את הדברים על השולחן.
זו אחת הבעיות המרכזיות של הדור שלנו, בזבוז הזמן.
האהבה שאדם נותן לזמן לנזול לו מבין האצבעות.
ימים שלמים נוזלים לנו מבין האצבעות על דברים, על סתם, על בזבוז,
אבל על דברים חסרי משמעות.
אבא חלקיה שומר על הרכוש שלו.
שומר על הרכוש.
יש לו, נכון,
הוא שם את המהדר על הכתף,
את הטלית על הכתף השנייה, זה טלית שאולה, כי הוא נזהר מגזל גם,
אבל גם לפני כן הוא נכון, הוא לא נועל את
המנהלים כדי שלא יישחקו, ורק במים.
כאילו הוא מביא לקצה את שמירת הרכוש.
אתם יודעים שרכוש, יש לו גם סוג של חיים.
גם יש לו איזו אנרגיה שלשמה הוא בא לעולם. וכל עוד אפשר להשתמש בו,
הוא רוצה שישתמשו בו.
וכשלוקחים משהו שאפשר להשתמש בו וזורקים אותו,
אז בעצם קצת מזלזלים במה?
בכוחות חיים.
במובן הזה כל הסיפור של המחזור הוא דבר אדיר.
אתה לוקח משהו, אתה אומר, רגע, הדבר הזה עוד לא גמר.
אני עוד יכול לעשות ממנו משהו.
נחזיר אותו,
נחזיר אותו למצב זה, בין אם זה זכוכית,
בין אם זה פלסטיק,
בין אם זה מים, רגע, זה לא... זה רק לפח.
אז העובדה שהוא מייקר מאוד
את הרכוש,
הוא מתקן.
אתם זוכרים שפעם היה כזה מקצוע שנקרא סנדלר?
מישהו זוכר את זה?
מה?
יש, בפתח תקווה יש יחד גם פה בירושלים.
יש,
יש,
יש, אבל זה קטע כזה, אתה הולך לסנדלר, אתה אומר, מה אני הולך לסנדלר?
אני הרי עכשיו בארמזון מזמין חדש.
מה אני צריך לסנדלר?
אני הולך לסנדלר.
תקן לי את הנעל, וזה ככה, תופר לך עניינים, סיפורים. אין סנדלר.
פעם זה היה מקצוע, זאת אומרת, אנשים,
הנעליים היו עוברות מאח לאח לאח, אנחנו מתקנים עוד תיקון, עוד זה, עוד תפירה.
היה פה, היו תופרים פה,
אתם לא יודעים מה זה נראה לי.
היו קונים סוודר לילד, ועושים ככה, זה היה נקרע.
אז בהתחלה תופרים נקרע עוד פעם, אז היו עושים כזה טלאי כזה, כן? כאילו זה כמו מודרני.
זה טלאי ועוד טלאי ועוד טלאי, לא מטריד.
אז לפעמים אתה אומר שזה כאילו עניות אולי.
אבל עזבו רגע עניות, זה איזשהו ניצול מלא,
ניצול מלא של רכוש.
ניצול מלא. כן, היה פעם רמטכ״ל, קראו לו רפול.
הוא היה מבקש שיאספו תרמילים וחוליות. כל הדבר הזה של תרמילים וחוליות
בצבא זה הסריטה שלו.
יש כאן תרמילים, יש פה חוליות, אפשר עוד לעשות מהם משהו.
בסדר?
אז זה מה שהוא עושה.
עכשיו, זה נראה לנו מוגזם אולי. מה אתה זה, שם פה, שם שם? בסדר, זה מוגזם, הוא אדם מוגזם.
בשביל זה באים אליו במצבים מוגזמים. באים אליו במצבים שלא יורד גשם, אז אתה הולך לאנשים מוגזמים.
אתה הולך לאנשי קצה שם.
בסדר?
תודה, אייל.
אז בהקשר הזה אתה הולך לאנשים מוגזמים גם, אתה הולך לאנשים שזה העניין שלהם, וזה מה שמוריד את הגשם.
שמירה מדויקת
על רכוש.
האפשרות לתקן משהו ולא לזרוק ולקנות חדש.
וכאן אני רוצה להגיד משהו אולי על כלים חד פעמיים,
שזה האב טיפוס של להשתמש ולזרוק.
אין לי כך לשטוף כלים, אין לי כלים חד פעמיים, יאללה.
גם זורקים את זה סתם בחוץ, וזה מלכלך, ולא...
אני שואל, מתי התעוררו מהדבר הזה, הרבה עוד שתי אירוחים רגע לטבוע בתוך קווים חד פעמיים? לפחות שיעשו אותם מנייר, אפשר יהיה למחזר אותם.
הוא שומר על הראייה.
כלומר, מה זאת אומרת שומר על הראייה? מכאן, מכאן. אה, יש לכם גם... בסדר. מה זאת אומרת שומר על הראייה? אתם לא יודעים, תשמעו משם, תראו משהו, אני לא יודע מה.
מה זאת אומרת שומר על הראייה?
הוא יודע לברור את המאמצים שלו. אם אתה מתאמץ
במקום שסתם אין צורך, בזבזת אנרגיה.
טוב, בזבזת.
אז אבה חילקיה,
כשהוא הולך
בדרך, הוא הולך יחס.
כשהוא מגיע למים, הוא אומר, אוקיי, כאן אני צריך להיזהר, פה אני לא רואה,
אז אני אשים נעליים.
אז כמו שאמרנו מקודם, זה טיפה מקביל לדעת להשתמש בכלים יהודיים. הוא לא הורג ג'וק עם טנק.
אתם מכירים את הדבר הזה? יש לך איזה משהו גדול, ואז זה לא פרופורציונלי.
כן, איפה שצריך ללכת, שמים נעליים. איפה שלא צריך ללכת, אפשר גם בלי נעליים. איפה שצריך את הכלי הזה, אני אשתמש בכלי הזה. הוא יודע לבחור, גם פה, זה גם כן,
גם במידת היסוד, שאתה משתמש ב...
זה נקרא over, כן? אתה משתמש יותר מדי בדברים שלא צריך שם.
הוא אומר, כאן אפשר גם בלי.
כאן אפשר גם בלי נעליים.
איפה שצריך נעליים אני אשים, רק שם.
ככה נעליים נשמרות יותר, נכון?
מה?
או, יפה, תכף מגיעה לאשתו, כן.
חוץ מזה,
הוא גם, כמו שאמרנו,
הוא עושה את החשבון מה אפשר לתקן, מה אי אפשר לתקן.
מה זמני ומה נצחי.
הוא עושה את החשבון.
הוא אומר ככה, הבגד, אם יקרה, אני לא יכול לתקן אותו. הגוף, אפשר לתקן אותו.
אז אני מוכן קצת לסבול כאב,
קצת, כי זה שורט את הגוף,
אבל לא לגרום למשהו להיהרס
בצורה נצחית.
אני זוכר שלפני שנה או שנתיים נסעתי עם אשתי, נסענו ב... ממש ביום אחרי סוכות
נסענו לנהריה.
נסענו לנהריה, נסענו לרבי דוד.
כלומר, רק אני נכנסתי כי הוא מקבל רק גברים.
ואחרי רבי דוד הלכנו לחוף הים שם, והיה יום סבבה, יום כזה נעים.
נסענו ברכבת,
ובכבוד אבו ניכנס לשם הכיסא הכי חשוב של האנשים הכי חשובים.
בעודנו בחוף הים,
בעודנו בחוף הים,
אנחנו רואים מגיע מכיוון צפון, ככה איזה גוש עננים, ככה משהו נראה מפחיד, אבל זה לא נראה הגיוני, כי היה מזג אוויר.
אני אומר לאשתי, נראה לך שהולך לרדת גשם, התחיל מבול.
כמו שיורד בנהריה, ירדו שם,
אחרי זה ראיתי בשעה אחת 70 מילימטר גשם.
כל הגעתון שצף, הכול. עכשיו אנחנו עומדים שם,
רצנו לאיזה שמשייה כזאת של מסעדה שהייתה שם, הכל עף ברוח.
רטובי, ועכשיו יש לנו רכבת, צריך להספיק לרכבת.
אם מנסים לעצור מונית, אף אחד לא עוצר, אין מונית, אין כלום.
יכולתי להוציא על הברינק ברגל, ברגל, ברגל, אין ברירה.
אנחנו הולכים ברגל, קודם כל אני אספר לסיפורי שואה, גם בשואה הלכו ככה ברגל.
את רוצה, אגב.
לא היה להם, אנחנו רטובים. בוא נעצור מונית, אין, אף מונית לא עוצרת.
לא, קראנו לגמרי רטובים,
אז היה שם בדרך איזה חמוד בזאר כזאת, עצרנו, אמרנו, נקנה, לא היה לנו מעילים, בוא נקנה איזה משהו.
כבר עצרנו, המוכר ראה, שני דגים שמנים רטובים הגיעו אליו, אמרנו, איך תמירים, איזה יבוא, יש כאן שמיכה, וקיצור מכרנו איזה שמיכה כזאתי,
משהו, איזה מעיל, פליז, לי ולהב, איזה שמיכה כזאתי שווה.
ודווקא המחיר ממש נחמד.
וזהו, עם זה ככה המשכנו עוד לרכבת,
כדי לסגור איתי את החשבון,
לא יודע אם זו אשתי או הקדוש ברוך הוא, דפקתי שם איזה גלבה ככה בכניסה לתחנת הרקעה, שם זה שלולית, ואני ככה,
אבל הגענו הביתה, וזו אחלה שמיכה,
כאילו שמיכה כזאת עם פנקת, אמרתי אשתי, תראה, אם היינו לוקחים מונית,
היינו משלמים את אותו כסף
על המונית, ובסדר, לא היינו נרטבים, אבל לא הייתה לנו שמיכה.
עכשיו טיפה נרטבנו,
ו...לא תכננו, כי הלפפונית לא עצרה, כי היה זה, אבל קצת הרטבנו. בסוף הרווחנו משהו שמלווה אותנו,
יש לנו אותו בחורף,
הילדים שמחים בו וכו' וכו'.
השיטה של אשתי כמובן היא אחרת לגמרי, אומרת, גם צריך לנסוע ביימונית וגם צריך לקנות צמיחה, זה לא קשור לך לשם.
אבל אצלי זה או-או.
אז יש כאן
עניין של איזה, וכיוון שדיברנו על זה, אז באמת יש כאן, כמו שהוזכר,
שמירת הזוגיות.
הוא שומר, וגם היא,
שומרים
היטב
על האנרגיה הזוגית.
אשתו יוצאת לקראתו
כדי שהוא לא ייתן עיניו לאישה אחרת.
המחמאות,
המילים הקרובות, המילים הטובות, ההתבוננות,
אתה צריך לשמור את זה.
אם אדם שם את העיניים שלו במקומות אחרים, זה בא על חשבון,
הקשר שלו ושל אשתו.
אם אדם יש מילים שהוא מרשה לעצמו להגיד לנשים אחרות שהן אינם אשתו, אז זה אומר שהמילים האלה כבר לא יכולות לשרת אותו ולשמש אותן כמילים קרובות ומקרבות.
אז בעצם גם על האנרגיה הזוגית הם מאוד מאוד שומרים. לא נותנים לה להתבזבז.
היא מתקשטת, אבל לכבודו,
ורק לכבודו, ויוצאת לקראתו,
שלא יתענייניו באישה אחרת. אבא חילקיה הצדיק, ובכל אופן.
וזה דבר חשוב מאוד.
לדעת להבדיל.
אמור לאדם להיות סט, גם מילים וגם רגשות וגם תחושות שהוא שומר למעגל האיניתים שלו.
אי אפשר להגיד,
יש מילים שאתה לא יכול להגיד, אם קשר עמוק בין איש לאשתו, אז יש מילים שנאמרות רק שם.
אז יש שם בתוך הזה, יש שם שמירה על כוח החיים הזה,
כוח האהבה בין איש לאשתו.
אבא חלקיה לא נותן שיצרפו אותו לקבוצות וואטסאפ שהוא לא מעוניין בהן.
בוודאי לא היה לוואטסאפ, כן?
אבל מה שאני בא לומר זה שהדבר הבא שהוא עושה
הוא מאוד מאוד מדויק
בהשתייכות החברתית שלו.
הם שאלו אותו, תגיד, למה לא הכנסת אותנו?
הוא אומר, תשמעו, אני לא יודע מי אתם.
ואין לי זמן לבזבז על אנשים שבאים לבלבל לי את המוח.
אני אומר, כי אם אתם אנשים רציניים, אז אני אשמח, אבל אם אתם אנשים... אני לא מכניס לחיים שלי
ולאישיות שלי אנשים שאני לא יודע מי הם, ושהם לא... עוד שנייה.
שיש לי איתם...
כאילו, עכשיו הזמן שלנו, והתשומת לב שלנו, והכיף שלנו, זה נהיה יום הפקר.
כל אחד עושה איזה קבוצת וואטסאפ ומצרף אותך. כאילו, עכשיו אתה ב...
ביקשת ממני רציתי להצטרף?
אולי אני לא מעוניין.
רגע, מה אתה כאילו מודיע לי כבר שאני בתוך הדבר הזה? קבוצת וואטסאפ ליום הולדת 78 לדודה דבורה. מה זה קשור אליי עכשיו, הדבר הזה? לא, כולם... עכשיו לא נעים לך לצאת? אל תצא, ואתה יוצא.
אז אבא חלקיה הוא מאוד מאוד מדויק. הוא אומר, אני לא הזמנתי אתכם,
כי אני לא יודע מי אתם.
ועוד פעם, איש קצה.
אז אולי לכולנו יש טיפה יותר סבלנות וכל זה, אבל אבא חלקיה לא מתאים לו לבזבז את הזמן בדיבורי סרק עם אנשים שהוא לא יודע מי הם.
וזה דבר חשוב.
לפעמים אומרים לי, אתה מגיע לאיזה מקום, איזה כאילו, תשמע, לא יודע, לא נראה לי שהדבר הזה יהיה בו תועלת. מה, סתם אני רואה שאני מבזבז את הזמן? מה, חבל על הזמן. כאילו, אם זה יעיל וזהו.
אז עוד פעם, זו גישה מאוד פרקטית, והחיים לא תמיד כאלה,
אבל אצלו הם ככה. מה רצית לשאול?
הוא לא יודע.
מאיפה הוא יודע?
אתה יודע מה אומרים, לאיזה דבר אי אפשר להתחפש?
יש בדיחה.
לאיזה דבר אתה לא יכול להתחפש?
אתה לא יכול להתחפש לאדמו.
ברגע שהתחפשת אתה כבר אדמו.
מה בעד להתחפש לתלמיד חכם?
אתה שם זקן, שם כיפה גדולה ומבקש תרומה.
הכל יכול להיות.
עד שלא פותחים את הפה ולא יודעים מי הם. אתה יודע מה? זה עוד דוגמה. זה איך הם נראים בחוץ, זה הרבה אנשים נראים בחוץ. עד שלא יפתחו את הפה ולא יודעים מי הם.
אז הוא לא יכניס את המדע בביתה.
הלאה.
אבא חלקיה לא מוכן לבזבז אנרגיה על פוזות מיותרות.
שלא.
כלומר, הוא אומר ככה, הרי מה יקרה?
אני יודע שהם באים לבקש ממני גשם, ואני אבוא ואני אתפלל, ואז יגידו, או, כבוד הרב, כבוד הזה, או, איזה יום, יאללה. מיותר לגמרי.
הוא אומר לאשתו, בואי מהר נתפלל לפני שהם יגיעו.
וככה ירד גשם, וככה אני אחסוך לעצמי את כל הבזבוז
בזבוז אנרגיה הזה, בזבוז זמן של תודה רבה וכבוד הרב וזה מה, לא רוצה.
הוא רוצה להישאר מדויק
ומצומצם
בשמירת הדימוי העצמי המדויק שלו. הוא לא מעוניין להתנפח.
גם התנפחות
גונבת לך כוחות,
גונבת לך אנרגיה.
כן? אז הוא לא רוצה.
הוא אומר, אני יודע שהם באים בשביל ילדים גשמים,
ואז מה יקרה? אני אצליח.
אם אני אצליח, אז יהיה עכשיו
כל מיני דברים, או שעכשיו יפרסמו את זה, ואז לא רוצה את זה, מה אני צריך את זה?
אני רוצה להיות, יש ביטוי, הבאק, ואל, זה קיים.
תהיה, בצד,
יהיה לך אריכות ימים.
למה בשביל להשתמש?
הוא מתפרל על הגשמים, כי הוא מבין שצריך גשמים לעם ישראל,
אבל הוא לא רוצה,
הוא לא רוצה את הכבוד.
עכשיו, למה הוא לא רוצה את הכבוד?
כי הכבוד זה גם כן דבר שמעמיס,
וכאילו כמה גניוני כבוד. הייתי פעם במפגש בבית נשיא המדינה.
איזה פורום רבנים, נפגשנו עם הנשיא.
יצאתי משם עם הרעלת כבוד.
כלומר, כל הכבודו, יש כמובן טקסים, ואחרי הטקס הם צריכים לעמוד, צריכים לשבת, הכל כזה נורא נורא, מלא מודד טקסים.
כמה זמן בזבזים פה על כל ה...
באים לדבר.
אז כלומר צריך להתנהג בדרך אחרת וכולי, אבל זה כבר הטקסיות המוגזמת.
אתה אומר, היא קצת,
היא לוקחת לך איזשהו אנרגיה, אתה משקיע המון זמן, יש המון זה, הכול כזה,
מדברים מסביב עם המון המון טקסיות,
קצת נראה מיותר באיזשהו מקום, פחות מדויק.
שאלו אותו, תגיד, למה נתת לתינוק הזה ככה ולתינוק הזה ככה, והוא אומר,
מי שלומד בחוץ,
מגיע לו יותר. אבא חלקיה יודע לזהות מי שנמצא בתוך מאמץ.
מי שנמצא בתוך מאמץ יקבל יותר, מי שנמצא בתוך
תהליך שהוא כבר אחרי המאמץ יקבל פחות. כלומר, גם שם הוא יודע לדייק
למי הוא נותן, למי הוא משפיע.
מי שכרגע נמצא בתוך תהליך עם התאמצות התינוק יקבל יותר.
וגם כלפי אשתו,
כשמגיע העני,
הדרך מאשתו לעני קצרה יותר,
העני מקבל יותר דרך אשתו מאשר דרכו,
ולכן הענן
הגיע דרכו. כלומר, מבין שניהם אשתו היא העוד יותר מדויקת בשמירת כוחות החיים ובמניעת בזבוז,
והעני, במקום שתיתן לו כסף, עד שהוא ילך לקנות אוכל, עד שהוא זהו,
הוא יהיה רעב בינתיים, מיד היא נותנת לו
דבר מאכל.
אז יש כאן,
בכלל,
זה אומנות לתת למישהו משהו שהוא צריך במקום,
בזמן ובצורה מדויקת. זה אומנות, זה לא דבר פשוט. לפעמים אתה נותן לאדם לאכול מרק עם מקלות ציני, כן?
אתה צריך איזה משהו,
לפעמים אדם צריך איזה מילה טובה,
ומי שיודע להגיד את המילה,
בזמן, וגם את המילה הנכונה, עשה הרבה.
ומי שמתחיל להלאות ולדבר, פספסת.
אבל יכולת אותי לקצר את זמן ההמתנה,
כן?
ולתת משהו מדויק, זו הייתה אומנות של אשתו, ולכן הענן קדם
ועלה דרכה.
אז יש כאן בעצם כמו איזה יהלום,
הזוג הזה, אבא חלקיה ואשתו,
כמו יהלום,
שאנחנו מסובבים ורואים שיש כאן שני אנשים
שכל תנועת חיים
יקרה להם.
הם לא מבזבזים,
לא מזלזלים ולא מבזבזים גם.
שום תנועת חיים שהקדוש ברוך הוא נתן, לא רכוש,
לא כוח ראייה,
לא דיבור, לא לעג חברתי מיותר,
בטח לא מאפשרים לקשר הזוגי שלהם לנזול לעוד מקומות,
מה שאפשר לתקן הם מתקנים,
כשאפשר לעזור הם עוזרים בצורה המדויקת והמהירה ביותר, הכל מאוד מאוד מדויק, חיים מנוצלים במלואם.
חיים כאלה מעוררים חשק לתת עוד חיים,
להשפיע עוד מן הסוג הזה, כי זה מנוצל במלואו.
ולכן הם מצליחים להוריד גשמים.
אבא חלקיה
ואשתו.
דווקא הדיוק הזה, דווקא הנקודה המאוד מאוד מכבדת את החיים,
מכבדת את השפע, היא זאת שמורידה שפע.
וזה הסיפור שלנו, אנחנו חיים בדור שמבזבז הרבה מאוד.
אנחנו מבזבזים.
והסיפור היחיד שמזכיר לנו שאסור לבזבז, זה באמת המים בארץ ישראל. אל תבזבזו מים, החול, וככה,
והטפטפות וכל זה, ותסגרו שאתה לא מתבזבז.
זה בעצם מה שמזכיר לנו שהשפע האלוקי הוא דבר יקר.
החיים הם דבר יקר, וצריך עכשיו לעשות
שלטים כמו על המים, אולי על הזמן.
אל תבזבזו זמן.
הזמן הוא מוצר יקר, הוא מצרך יקר, צריך לנצל אותו.
לנצל זה לא רק ללמוד תורה, לנצל זה כל דבר משמעותי שאתה עושה.
עם חברים, בבית, אבל לנצל אותו, ולא סתם איזה ישירה, איזה באייה, איזה משהו שמבזבז את הזמן והוא נוזל לך. זה הפשע הכי גדול.
זה מבזבז את החיים.
אם החיים מנוצלים, החיים שמורים, לחיים כאלו יש חשק
להוריד
שפג גשמיהם ברכה.
גם אני אנסה לנצל את הזמן היום טיפה יותר טוב,
ואני פשוט צריך להיות עוד מאוד מוקדם בירושלים מחר, ב-5.30 בבוקר, שזה כבר ממש מעורר את החשק להישאר ראשון פה,
אבל אני אנסה בכל אופן לחזור הביתה, אז אני אסיים את השיעור כעת,
ננסה להספיק אוטובוס אחד לפני.
שנזכה לשנה מרובת גשמים ומבורכת, אמן ואמן.
