כן, כן, בכבוד, בואו.
טוב, אנחנו בנפש הפרשה, וחשבתי,
בין השאר, בגלל שאחת התופעות של הקורונה, מתן,
פשוט נעלם להם חוש הריח.
וזה מגניב, כאילו, נעלם להם חוש הריח, מה?
למדנו מדברי הבעל שם טוב,
הקדושים, שכל דבר שקורה,
כל דבר שקורה צריך ללמוד ממנו הוראות
בעבודת השם.
אז אם נעלם חוש הריח, מה זה אומר?
זה התסמינים של ה... חלק מהתסמינים של המחלה הזאת.
מה זה אומר? מה זה חוש הריח?
למה בכלל צריך אותו?
חוש מאוד מעניין,
חוש מאוד חזק. מצד אחד אתה יכול להרגיש משהו,
אבל בשונה משאר החושים, שכדי להרגיש משהו אני צריך או לגעת בו, או לטעום אותו,
או למשש אותו,
או לשמוע אותו, ואז הוא...
הם הגיעו, הוא הוציא לי איזה,
באמת אנחנו נראה שחוש השמיעה וחוש הריח הם מאוד מאוד
קרובים אחד לשני, אבל פה זה כאילו, כלום, אני יכול להתקרב למשהו, לא לגעת בו, לא לטעום אותו,
וכבר מארח לדעת אם הוא מהגוד ביי, גוד גאיז או בד גאיז, אם הוא טוב או לא טוב, נכון?
זה מצד אחד, ומצד שני,
כשיש לי איזה ספק לגבי משהו,
מקולקל או לא מקולקל, אז אתה תגיד רגע, אני מיד יודע,
אני מיד יודע. ואני רוצה להתחיל,
להתחיל בשני סיפורים,
שיהיו לנו הקדמה ללימוד שלנו.
סיפור אחד קרה,
סיפרתי את זה בחבורה אצלנו קרה השנה ונהניתי מהסיפור הזה, חבל, אז מה?
ראיתי אחד מהחברים אצלנו בקהילה,
היה דוכן של אתרוגים מתחת לבניין שלי, אני רואה אותו בוחר אתרוגים.
אז אני אומר לו, מה זה?
הוא אמר לי זה לילדים.
טוב,
הוא פשוט שאל אותי על האתרוגים.
אמרתי לו, זהו.
על האתרוג שלו הוא שאל.
פגשתי אותו בשבת, אמרתי לו,
אמרו, נו, איך היה האתרוגים?
הילדים היו מרוצים?
אמרו, אה, תשאל, שכחתי.
נו, מה?
אני הבאתי את האתרוגים עם הילדים,
אז אמרתי לילד הקטן, מה אתה אומר?
שכחתי שהוא, אצלו האתרוג זה לפי
ריח,
לא לפי איך שהוא נראה.
טוב, חבל, נו.
יכולתי לעמוד לפני הסיפור הזה, היה לי בבית כמה אתרוגים, כל שנה מביאים לי כמה אתרוגים, לקחתי אתרוג ככה עם ריח טוב,
שלחתי לאל.
הסיפור השני,
מספרים על אדמו״ר הזקן,
סיפור בתוך סיפור.
פעם מישהו ישב אצל הרבי עצמך צדק וסיפר
שאדמו״ר הזקן, פעם מישהו הביא לו קופסת טבק,
קופסת טבק עם כסף, מתנה,
והוא סירב לקבל את זה,
כי הוא אמר שכל החושים השתתפו בחטא של האדם הראשון בגנדן.
העין רעתה את הפרי,
הפה טען אותו, היד
מיששה אותו, האוזן שמעה את הנחש.
החוש היחיד שלא השתתף בחטא של האדם הראשון,
זה חוש הריח.
ולכן אני לא רוצה לשעבד אותו לדברים של הרעות גשמיות כמו טבק,
ואז הסיפור אומר שהוא שבר את הכוס הטבק ועשה מזה,
המכסה עשה מראה לתפילין.
ואז הרב יצמח צודק אמר שזה סיפור לא מדויק, כי האדמו״ר הזקן,
הסבא אף פעם לא היה שובר דברים.
אולי הוא פירק את זה, זה כן.
כל פעם ישנת סיפורים האלה מראים שחוש הריח הוא חוש מאוד מאוד עצמי.
חוש מאוד מאוד עצמי.
ויש כאן דבר מאוד מאוד מדהים, אפילו כאן אצלנו בפרשה, תראו,
כתוב,
הרי יצחק,
יצחק מתלבט מזה, נכון? מתי? יצחק מתלבט. נכנס אליו מישהו
ומדבר איתו, ויצחק אומר, בואנה, זה לא דיבור של,
נגיד שליעקב ועשר היה להם קול דומה אולי, יש תאומים עם קול דומה.
אבל גם הסגנון של יעקב, היה סגנון מאוד עדין, מאוד מתחשב, ועשו, יצחק אומר לעצמו,
עשו לא רגיל לדבר ככה, מה זה הקול הזה? קודם כל יעקב, מסתפק.
ואז הוא מבקש לרשת את הידיים, הוא אומר ידיים על ידי עשו. עכשיו אני שואל אותך,
אם יש לך חתימת קול וידיים, על מה אתה הולך?
קול.
קול. הכול הרבה יותר אישי מאשר, מה, מה, לשים משהו על הידיים?
אז למה הוא מברך, יצחק?
התשובה היא פשוטה,
כי נכנס כאן פאטלר שלישי.
ויאמר אליו יצחק אביו גשנה אושקה לי בני, תתקרב אליי, אז אולי הוא רוצה
משהו שיותר,
ויגש וישק לו,
וירח את ריח בגדיו ויברכה היום ויאמר ראה ריח בני, כי ריח שדה אשר בברכו אדוני.
כלומר יצחק קורא רגע רגע,
עוד לפני שהוא התקרב הוא כבר הריח אותו,
ואז הוא אומר מי שזה הריח שמיוחד מגיעה לו הברכה.
כלומר אנחנו רואים שחוש הריח
הוא חוש שמזהה דברים פנימיים.
הוא מזהה דברים פנימיים.
יצחק אומר, ברגע שהערכתי את
מי שהגיע, לדעתי הוא גם לא יודע מי זה, אם זה יעקב,
אבל לא אכפת לי מי זה גם, אם זה יעקב או עשיו.
מי שבא עם הריח הזה צריך לקבל את הברכה.
אז ראינו שזה חוש שלא השתתף
בחטא בגן עדן,
ראינו שזה חוש שיצחק משתמש בו כדי להכריז אם זה יעקב או עשיו,
ראינו שזה חוש שהוא למרבה הפלא לא צריך לגעת בדבר כדי לחוש אותו,
והדבר הנוסף
זה החוטר של המשיח.
אומר הנביא ישעיהו, תנו לגור רגע,
ויצא חוטר מגזע אישה בנצר משמשיו עפרה,
וזה תיאור של המשיח, ונחה עליו רוח אדוני.
רוח חוכמה ובינה, רוח עצה וגבורה,
רוח דעת ויראת אדוני. אגב, זה אחד הפסוק, הפסוק הזה הוא סגולה להגיד אותו בבית שבת,
כי מברכים את הילדים, מי שכנסוי ומי שרואה בערוץ,
אז לפני ברכה שלא נגיד את הפסוק הזה,
ואז אומר הנביא ועריכו ביראת אדוני ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח
אז הוא המשיח שהוא
הכי פנימי והכי צדיק וכל זה איך הוא ידון אותנו? הוא יבוא, יסתכל, יראה את ג'רמי
הוא יראה את מתן
ויגיד מה, כיפה סוגה קטנה
איך אתה נראה, איך הוא נראה, לאיזה מגזר הוא שייך, אם הייתי יכול לשרוף איזה מילה, ישרוף את המילה מגזר, אפשר לשרוף מול,
הוא מבטל אותה, מוציא אותה מחוץ לחוק,
גזור, זה כל כך כאילו נגזור,
נגזר, שבט, שבטים בעם ישראל,
כלום, יעצום את העיניים ויריח.
מהו יריח?
יריח את הנשמה, כי
יריח את הנשמה.
יריח, יתעלם לגמרי מכל הדברים שבחוץ.
כלומר, יריח, תחשבו על הדבר הזה, יש לך איזה תפוז,
אתה מתקרב אליו.
הוא אומר לו, רק התקרבת, כבר אתה מבין הרבה מאוד דברים עליו.
ויותר מזה, זה אותם הכי פנימי של התפוז,
זה אפילו יותר מעטה.
תראו, אני אספר לכם חוויה, גם כן, של ריח.
יש שתי חוויות.
ריח חוצה יבשות
וחוצה זמנים.
אני למדתי בכודל בעיר דוד.
בעיר דוד.
הכודל היה בבית הטירה,
בחומה העליונה, מתחתנו גרה משפחת עבאס, משפחה ערבית.
את הבית שלהם לא יצטרכו לקנות. כל המתחם היה יהודי, רק הבית שלהם. עכשיו, הגברת עבאסי הייתה מבשלת על פתיליה.
מכירים?
לא היה לה, פטיליה, לא היה, הנה הוא מכיר.
איך?
תפשוי פטיליה זה לא כמו רציני, גם היה רציני.
כן, לא יודע, רציני, אז כאילו זה, מישהו היה לו גז,
לא היה לו חיבור לגז, זה פטיליה, זה בין נפט.
עכשיו היא הייתה מבשלת את זה, ואני באה לי, היה לי בבא אף, אמרתי סבתא שלי, סבתא שלי הייתה משתתף על פטיליה, לא היה להם גז בבית, הוא עניב,
היו קונים פח נפט.
עכשיו זה היה לפני עשרים שנה קודם.
בום.
בבשנייה החזירה אותי כאילו,
חודשיים וחצי לרוסיה הלבנה,
זה הולך ביום שישי ברחוב,
עכשיו אני מארח את הריח של העוגה של אימא שלי שהיא ביום שישי.
הוא אמר, כאילו, במקום מישהו לקח אותך עבר חזק מאוד.
עכשיו, לא טעמת, לא ראית כלום, רק ארחת.
זה חוש מאוד רוחני,
שכמו שאמרנו, הוא נקי לגמרי,
ואם שומרים עליו,
קשה מאוד לקלקל אותו, אבל אם שומרים עליו,
אז הוא נותן לנו יכולת
לפגוש דברים בצורה מהותית.
לא מבחוץ,
אלא בפנים. אתה מתרגל לעולם של ריחות,
אז בתוך עולם של ריחות אתה יכול לפגוש את הדברים בקנימיותם.
תכף אנחנו ניתן לזה אפליקציה יישומית,
אבל בואו נראה רגע את הגמרא בברכות.
אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב,
מניין שמברכים על הריח,
שנאמר כל הנשמה תהלליה.
זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו,
ואין הגוף נהנה ממנו.
זה דבר נורא נורא קשה.
בדרך כלל אנחנו רואים שהנשמה נהנית ממעשים טובים ומצוות,
אבל ריח זה לכאורה הנאה חומרית, אתה מברך עליה.
אבל הנשמה הנאה נא לגוף, לכאורה היינו רואים שההנאות שואכות לגוף. כלומר, יש כאן איזה גורם מתווך שהוא הנאה גשמית אבל הוא רוחנית.
החלק של הנשמה שמתחבר לתוך הגוף, החלק הכי קרוב, נהנה מן הריח.
הווי אומר זה הריח.
ואמר עבדותא בר טובי אמרה ועתידים בחורי ישראל שיקנו ריח טוב כלבנון שנאמר יולכים כותב
ויהי כזית אותו טוב וריח לא כלבנון, כן?
יהיה ריח טוב לבחורי ישראל.
אז אני מרגיש שאנחנו ככה מסתובבים סביב ומחפשים את ההגדרה הזאת מחוש הריח.
מה זה מחוש הריח?
זה, הייתי אומר ככה, זה היכולת שלנו בתור בני אדם, בתור מופגשנים,
להיפתח אל החלק הרוחני שנמצא במציאות ולפגוש אותו.
מעל הטעם, מעל המישוש,
אני פוגש את החלק הרוחני, ותמיד החלק הרוחני הוא החלק המהותי.
תמיד.
חלק המהותי, ככל שהמהויות הן יותר חזקות,
ככה אני אריח יותר, בסדר?
אכן, אגב, בבית המקדש,
בבית המקדש,
יש המון המון אלמנטים, נקרא לזה כך, המון ביטויים,
וגם המון ימים.
מהו היום, היום של בית המקדש?
יום כיפור.
מה היום הזה בא לבטל?
מה הוא בא לבטל?
את עצם הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם, שהוא למעלה מכל החטאים ולמעלה מכל הכי... נכון?
במקום שאנחנו קשורים אליו, קשר הכי עמוד.
כמו שהורים קשורים לילדים שלהם,
אז רשמי צריך לתת את הקשר הזה, בסדר?
איך זה יבוא לידי ביטוי? במה?
בתור התקשורת, בריח.
זו המהות.
כל השאר.
ולכן המדרש, שלא הבאתי את זה כאן לצערי, אבל המדרש אומר, על יצחק,
בוא נגיד את זה בעל פה, לא פחות טוב,
המדרש אומר, וירח את ריח בגדיו,
אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו.
ואז המדרש מביא שני סיפורים מזעזעים על אנשים הכי הכי
הכי שפלים בעם ישראל, יוסף משיטה ויקום מצרורות.
כל אחד, יוסף משיטה הסיפור שלו היה שבאו רומאים להיכל
והם פחדו להיכנס לבית המקדש,
אז הם חיפשו איזה משת״פ.
אז תפסו אותו, אמרו לו, כנס, מה שתוציא יהיה שלך.
אז הוא נכנס ומוציא מנורה.
כלומר זה בן אדם, גם לא מפחד להיכנס לבית המקדש,
גם לא מפחד מהקודש, גם משת״פ עם הרומאים,
בוגד בעם, בוגד באלוהים, בוגד בהכל.
הגיע למקום הכי נמוך. ואז אמרנו, הם ראו את הנורה שהוציאה, אז הם כמדו אותה, אמרו, לא, אתה רוצה את זה, אין דרכו של אביוט להשתמש בזה,
תן לנו את זה,
ותיכנס עוד פעם ותוציא מה שאתה רוצה, יש לך.
ואז אמר להם, לא ייכנס.
אמרו להרוג אותך, אמרו להם, תהרוגו.
אני אסר אותך, תיאסרו.
הוא אמר, לא די עם אשר הכעסתי לבוראי פעם אחת,
שאכיסנו פעם נוספת,
והוא מת במיטה משנה בייסורים. מאיפה הדבר הזה?
כלומר, יש איזו נקודה מהותית שיצחק אבינו מריח
שהיא מעל הבגידה.
היא מעל הבגידה.
הבגידה היא שייכת למעשים, שייכת לצדדים החיצוניים, אבל הנקודה המהותית היא ריח,
והיא הכתובת, והיא בית המקדש,
והיא...
אז כשאתה רוצה לגעת, לחוש מהות של משהו,
תריח אותו. ובאמת, אני חייב להגיד לכם סתם, הרמה הפרקטית.
ברגע שגיליתי את התורות האלה,
אני לא מפסיק לאריח.
לריח ספר, קודם כל מריח אותו.
לריח הספר הזה בא לי טוב,
אבל תחליפו, טוב,
הרף עובד.
גם לא סתם חוץ מכבודכם, לדברים, תחלו על זה,
שלדברים, לפסולת,
יש לה ריח לא נעים.
למה זה ככה?
עכשיו כל הזמן עשה את זה.
אומרים לך, תקשיב, המהות כאן היא לא טובה, היא רעה.
זה התרחק ממנו.
זה הרעיון שלפסולת לא יהיה ריח.
אתה רואה גם, הואיל שזה לא, הואיל שזה רק הוא,
יש איזה ריח לא נעים.
אגב, מי קבע שזה ריח לא נעים?
מי קבע?
מישהו הכתיב לך את זה?
מילא בטעם,
יכול להגיד,
חבוץ מדייס, רב מדיין, אני לא יודע מה, אבל מי אמר שריח של צבא הוא ריח לא נעים?
מי קבע את זה?
בדיוק, כלומר, יש איזה חוש פנימי אצלנו שהוא מזדהה ומחפש את הטוב,
וכשהוא פוגש משהו טוב, אז הוא
מתחבר אליו,
ונרתע מהרע, ולכן, איכס, זה ריח לא נעים.
מי אמר לך שזה ריח רוני?
זה לא איזה משהו פיזי, זה לא...
אף אחד לא דקר אותך, אף אחד לא עקץ אותך, אף אחד לא הכניס לך איזה משהו ששורף לפה,
זה טמפרטורה, זה ריח, זה אביב.
העובדה שאנחנו מריחים זה עדות הכי עמוקה על כך שבתוכנו נמצא חלק רוחני שמבקש ושואץ לטוב.
ולכן המרכיב של ריח בעבודת השימור חשוב מאוד, ועוד סיפור.
עוד סיפור.
תשמעו,
אני בתור ילד
הייתי מפרקסט אוי יצחק מרוקאי.
פטר אתה מרוקאי?
יש צד מרוקאי.
יש צד מרוקאי, זה לא משהו פשוט.
עכשיו בית כנסת היה בית כנסת קטן מאוד,
היה צריף בעצם למעשה,
קטן, אתה יודע, כשאתה בערב בתור ילד הכל נראה לך גדול,
אבל הוא,
אני היום אני מבין שהוא היה קטן.
לא יודע, כמו,
קטן מאוד, לפי את זה.
הייתי נכנס בליל שבת לבית הכנסת,
וחוטף בומבה של הריח לפני.
דבר ראשון, הריח הכי בולט, מה?
טאבק שלו, נאנה, הגבאי היה מביא בוכטה של נאנה, שם אותה על האומה.
אתה אומר, הגעתי לגן עדן, זה המקום גן עדן, זהו.
עכשיו חוץ מהנאנה, אתם יודעים שמרוקאים אומרים לשים אפטר שלו,
אבל ככה, לא יודע.
אנחנו מציצים,
אני נכנס,
טאבק, בושם טאבק, ופולו ירוק, ופולו פסול,
הפצצה כזאת.
כן, מיקס, אז נענע ושיבא, אה עכשיו אתה בא לקרוא בתורה בתור בר מצווה, אתה יודע, לקרוא בתורה, התאמנת בכל זה, אז החליטה להתאמן על בית הכנסת
מותח את הספר, בתוך הספר
העלים של שיבא
בספר עצמו, שיבא, אתה יודע מה זה שיבא, אני מתאמן, שיבא זה כמו נענע, כמו נענע, ריח אחר, סדר, אותו רעיון,
אז בספר תורה יש ריח,
אתה בא לתקוע בשופר בראש השנה עומד ליד הבעל תוקע,
ערק בתוך השופר,
הריח של עראקה שעופה,
השעופה בשלילה, הכל מלא חוק,
הכוח שם,
הכל חשוב, קדוש ברוך הוא זיכה אותי,
ואני רב קהילה, אני מגיע לבית הכנסת לפני כמה שנים,
כולם מקסימים וכולם זה, אבל אני אומר, חסר לי משהו,
משהו חסר לי,
אין פה ריח,
אין לי ריח.
נתפסתי את אחד החברים, אמרתי לו, תקשיב,
חייב שיהיה פה נענה.
והוא לקח את זה אקסטרים,
כל ליל שבת, לפני הקורונה, מגיע עם
מגש כזה ענק,
בוכתננה.
כל הברכות, כמו שהוא עושה כאן במכון, היהודי המתוק הזה,
לוי, אהרון לוי.
אה, הוא מברך.
כן, נענה ורוזמרין ואתרוגים,
קונה בפורי, בסוכות קונה איזה 40 אתרוגים,
וכל השנה הוא שומר אותם ואתה מברר לך יותר.
ואז כזה נהיה לנו ריח.
עשינו בקהילה, עשינו איזה
מודלת לקהילה וכל אחד היה צריך לכתוב, לשלוח למה הוא מתגעגע.
ומלא אנשים כתבו את זה,
מתגעגעים לריח של הנענה
שניר מביא כולל שמה.
הרי המהות, זה מצרב. בגלל שזו הנאה רוחנית, היא נכנסת הכי הרבה פנימה. היא עדות על הנקודה הפנימית שקיימת בתוכנו,
והיא היכולת שלנו לפגוש דברים בצורה מהותית.
אז כשזה מגיע לחפצים ואיזה משהו אחר, או כשזה מגיע לבני אדם, היכולת להריח בני אדם, זה אומר כביכול לעצום את העיניים החיצוני שלהם,
ולהגיד איך הוא מריח לאבן אדם.
איך הוא מריח לרבי נחמן,
יש לו כאן תורה נפלאה,
שננסה ככה לראות אותה ביחד,
והוא רוצה להגיד שיש לנו, יש איזו דינמיקה
שיכולה לסייע לנו,
היא יכולה לסייע לנו
לעזור לאנשים להוציא את הריח הטוב שקיים בתוכנו.
תדמיינו שהנשמה שלנו היא כמו,
איזה תפוז, או כמו זה קומן, בסדר?
טוב,
גם כשאתה לא נוגע בתפוז, אתה טיפה מתקרב, יש לו ריח.
אבל אם אתה קצת ככה לוחץ,
אז הוא נותן.
יש לו, אתה יכול טיפה להגביר את הריח.
איזה דברים יכולים להגביר את הריח הטוב שלנו?
איך אני יכול להגביר ריח טוב אצל מישהו?
אבל יש כאן תורת הריח של רבי נחמן.
בואו נראה מה נצליח.
אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, זה נקוטם אוהרן בתרא, סימן לך.
אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, הוא מותר לכל אחד מישראל להוכיח את חברו
שרואה בו כשאינו מתנהג כשורה,
כמו שכתוב הוכיח תוכיח את עמיתך.
אף על פי כן לא כל אדם ראוי להוכיח.
כמו שאמר רבי עקיבא,
תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח.
אם רבי עקיבא אמר בדורו, כל שקל בדור הזה של עכשיו,
מה אתה בא להוכיח, אתה לא יודע,
אז צריך לדעת איך.
כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח,
אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אך הוא גם מבאיש ריח של הנשמות
השומעים תוכחתו.
כי על ידי התוכחה הוא מעורר הריח הרע של המעשים הרעים, מידות הרעות של האנשים שהוא מוכיחה לו.
כמו שמונח איזה דבר שיש לו ריח לא טוב,
כל זמן שאתם מזיזים אותו הדבר, אין מרגישים הריח הרע.
אבל כשמתחילים להזיז את אותו הדבר, אז הם מעוררים את הריח הרע.
כמו כן, על ידי התוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח,
על ידי זה מזיזים ומעוררים את הריח הרע של המעשים הרעים,
והמידות רעות של האנשים שהוכיחה.
ועל כן הוא מביש את ריחם.
על ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם.
מחליש את הנשמה.
מה הכוונה?
תגיד, אדם עשה משהו לא טום.
אתה רואה אותו.
אתה יכול כאילו ללחוץ לו על הנקודה הלא טובה,
כן?
אני זוכר איזה,
כשהייתי ילד,
הייתי בכיתה, אחד התלמידים, לא יודע, עשה איזה,
אני לא הכין שיעורים, משהו כזה, ברמה הזאת.
הוא לא סיפר את זה.
אז זה היה מאוד תופס אותי.
אז,
אחד השיעורים, אז הילד מיד כאילו,
זה לא בסדר,
אני מצטער, הייתי צריך להגיד מראש, כאילו,
אבל המורה לא ויתר.
הוא לא ויתר, כן, אבל... אבל למה לא אמרת לי מרים? מה היה שם?
כי הייתה להתחמק,
כי הייתה להשימן לב, כי הייתה זה.
לא, המורה תביא, כאילו לוחץ עוד ועוד, כאילו...
זהו, לא מרפא.
ככה אתה מוליד ריח רע בלשון, אתה לוקח, היה פה כישלון,
בלי ספק, היה פה כישלון.
לא נתניהו כישלונות,
אבל אתה כאילו לוחץ עליו עוד,
עוד.
ככה מולידים ריח רע בלשון.
רעך טוב בנשמות זה כש...
קודם כל, רעך טוב בנשמות זה כשאתה...
רעך רע אצל אותו, פה זה היה אותו ילד, או אצל אותו מישהו ש...
או שניהם. שניהם, וגם בכיתה נהיה רעך רע.
של כישלון.
בכיתה גם נהיה רעך רע. של כישלון, של
סייג', כאילו.
רעך טוב זה שאתה...
רעך טוב זה שכשאתה מזהה משהו טוב אז אתה מדבר עליו. אבל גם כשאתה בא לתת תוכחה, תראו איך הוא אומר.
על ידי זה מרחיש את הנשמות ועל ידי זה מפסק השפר מכל העולמות, נותנים בלי הנשמות.
כי עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח.
כמו שאמרו רבותינו, הגמרא שהבאנו,
מניין שמברכים על הריח, כמו שנאמר, כל הנשמת העליליה,
וזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף,
הווה אומר, זה הריח.
וכן, על ידי זה המוכיח שהוא מביש רחב,
נחלשת הנשמה.
נחלשת הנשמה כבר נחלש הביטחון העצמי של האדם,
נחלש האמון שלו בעצמו, נחלש, נחלש, אתה בא לתת תוכחה כזאת,
לא יודע מה, מפקד לחיילים, מורה לתלמידים בכיתה,
אבא לילדים,
הוא יצא מחוזק מהתוכחה הזאת או חלש?
הוא יצא עם אמון,
טרחת אותו אחרי התוכחה,
ראית איזה חלקים נלחצו שעכשיו מפיצים ריח? איזה ריח עכשיו יש נושאים לילד הזה?
ריח של ייאוש,
ריח של תסכול,
ריח שאני לא מסוגל,
מה, ריח שתפסו אותי בכלכלתי ולא ויתרו לי?
זו אפשרות אחת.
אפשרות שנייה.
אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח,
אזי אדרבה הוא מוסיף ונוטל ריח טוב מהנשמות
על ידו תוכחתו.
כן?
איך עושים את זה?
לדעתי מה שהוא אומר כאן זה כאילו,
אני מריח אותך.
אני רואה שאתה,
שאתה, יש לך איכות אחרת.
אני אומר לך, אחי,
תקשיב, זה לא מתאים לך, זה בכלל לא אתה.
אני כאילו, מה, זה לא.
אה, זה מתאים לי, כאילו, כן, כי אתה, אתה יכול להיות אחרת לגמרי, אתה מסוגל, גם אני מכיר שאתה יודע להיות אחרותי.
עזוב את זה, נו זה.
אני לוחץ לך על מה?
על הנקודה הטובה, על מי שאתה באמת.
אחרת לגמרי, נקודה לגמרי, אתה יודע, תוכחה טובה,
היא
נותנת לך כוח, מישהו בא, הריח אותי, האמין בנשמה שלי,
בגלל שהאמין בנשמה שלי, הוא אמר לי, אז תקשיב,
זה לא מתאים, הדבר הזה לא מתאים לך.
אני מאמין בנשמה שלך, לכן זה לא מתאים, מה שאתה עושה.
תפסיק.
זה חלק לגמרי.
האמון הזה.
הוא נותן ריח טוב בנשמות על ידי תוכחתו,
כי התוכחה צריכה להיות בבחינת תוכחה של משה רבנו,
שהוכיח את ישראל מעשה העגל,
על ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב,
מבחינת נרדין נתן ריחו הנאמר על מעשה העגל, עזב לא נאמר אלא נתן.
כמו שפרש רשי
ואותם זרע וברכה,
כי על ידי התוכחה של משה רבנו על מעשה העגל,
נוסיף ונתן בהם ריח טוב,
שהוא מבחינת מזון הנשמה.
יש כאן גם עוד איזו אפליקציה
לדבר הזה, איך מולידים ריח טוב בנשמות, אצל הילדים שלנו ואצלנו, אבל
אתם יודעים מה הייתה התוכחה של משה רבין הלכי העגל. מה הייתה התוכחה שלו?
הייתה התוכחה הכי הכי
הכי קשה.
הוא אמר להם, תקשיבו,
הייתם צריכים לבנות את המשכן, מה בניתם את ההגה?
כאילו, אני כבר בא,
הקב' ברוך הוא כבר ציווה אותי לתת לכם לבנות את המשכן,
זה מה שבניתי עליכם.
הוא אמר להם, יא חוטאים, יא רשאים, מה עשיתם?
אתם, הייתם צריכים לבנות את המשכן,
אם מה זה יש לכיוון, אנחנו,
זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שתיתן לנו משכן,
מה טוב,
נפסו כאילו את הראש וזה,
טוב מה יהיה,
אני אעשה את זה, יהיה בסדר,
הלך משה רבנו וחזר לימימה,
הם נציבו על המשכן,
אז תחשבו שלאורך הזמן שבונים את המשכן, הרי הם בונים את המשכן בחודשים עכשיו בדיוק חשוון וכסלו,
הם סיימו את המשכן בקפה בכסלו,
תעשייה שלנו,
כל מי שעושה שם בזהב אומר לעצמו,
איך העזתי לעשות את העגל?
איך אני לא מתבייש עכשיו לבוא לקדוש ברוך הוא עם הזעם? כל הזמן בלב נשבע.
למה?
כי נתנו לו משימה
שמאמינה בו.
בואו נכנס לכיתה.
אומר להם, חבר'ה, תקשיבו, אני סומך עליכם.
אתם כיתה חבל על הזמן.
אתם, אבחן כבוד, קחו את המבחנים.
אתמול,
מישהו התקשר אליי, הוא ביקש לדבר איתי על זה משהו, אז חזרתי אליו.
הוא אומר לי לערב, תקשיב, אני לא יכול לדבר איתך עכשיו.
הוא אומר לי, אני בשיעור זום,
ומכריחים אותנו כאן להיות עם מצלמה פתוחה ושליש גוף.
עוד רבע שעה זה נגמר.
אמרתי לו, מי זה המקום עם האמון הזה כל כך, שאתה לומד שם?
לא מספיק מצלמה, כי יש כאלה מצלמות פתוחות, ושמים איזושהי תמונה של הראש.
זה שליש גוף.
סגרו סוגריים.
מה זה? משרד החינוך. משרד החינוך? יכול להיות.
שומע.
אז איפה היינו? מה ספרטי מקודם?
מבחן, מבחן אמון. אה, כן.
אז מורה אומר להם, חבר'ה, מבחן כבוד,
נותן להם את המבחנים ויוצאו.
אחד התלמידים לא ידבר באתי.
זה להגיד שהמורה אפילו ראה את זה.
המורה, נגיד, ראה שהוא אתי איכשהו. מבחן כבוד, אבל הוא...
לא בגלל שהמורה הציץ מהדלת.
הוא נכנס, הוא הבין שהילד הזה אתי.
אז זה יכול להיות שתי דרכים,
ריח טוב וריח רע. אנחנו עסוקים כאן בלהריח, יצחק מריח.
ריח רע זה שהמורה אומר, וואלה, אתה קמר.
תסתכלי לי בעיניים, תגידי לי שלא הטקת.
אתה אומר אה. למה אתה אומר אה?
אי אפשר לסמוך עליו, אין אמור.
כאלה אסמוך.
צריך לצאת אותו.
צריך לצאת אותו. הוא נכשל קצת,
ואתה, נתת לזה במה, ועשית מזה.
אפשרות שנייה.
המורה בא.
אפשרות תראה שהוא מתעלם לגמרי, אבל בסדר.
אני נכשל, אני לא... בלבי אבות.
אפשרות שלישית שהוא אומר לחבר'ה כל כך מרשים מה שעשיתם פה,
הכבוד והזה.
אני רוצה לתת לכם גם את האמון
לא רק לעשות את המבחן אלא גם לבדוק אותו.
אתה, בוא.
אתה תבדוק את המבחנים ותיתן ציון לכולם.
הגעתי לך בנקודה שאני מאמין בך.
אני יודע שנכשלת אבל אני מאמין בך, מה יקרה אז?
בדרך כלל תלמיד זה יבוא על המורה אחר כך, גילה, המורה, אני...
אני מעדיף לא לזרוק את המבחנים.
למה? זאת, אתה מבין למה.
אבל תודה,
שלא ביישת אותי, ותודה שהאמנת בי,
ולמדתי את הלקח לפעם הבאה.
או, הוא ייתן לעצמו צבי לישי,
בסדר? הוא ייקח את המבחנים ויבדוק,
אבל לעצמו ירשום,
כי נגעתי בנקוד, הולדתי בו את הריח הטוב של הימים.
האם אנחנו אנשים ירחים?
האם אנחנו אנשים, רק אנשים רואים?
אנחנו גם אנשים ירחים. אנשים ירחים זה אנשים שמחפשים בכל דבר את המהות.
ואם אני בא להוכיח מישהו,
אז אני שואל את עצמי,
מה המרכז ומה התקלה?
זה מה שצריך לשאול. אז אם אתה אומר, המרכז של בן אדם זה אדם רע,
שהוא עושה לפעמים דבר טוב, זה התקלה.
בסדר?
אז אני צריך להוכיח אותו, אני צריך להוריד אותו מכל הכוח.
המרכז, האדם הזה הוא אדם טוב,
נכשל, עשה תקלה, אז אני מתכנס לזה בתור תקלה, זה הכל, כאילו.
אבל תלוי מה אתה מריח ממנו.
הוא אומר שזה קשור לקול שאני מדבר,
אולי לעוצמת הקול,
והתיקון הזה עולה מבחינת קול, כי בחינת קול הוא משקה את הגן,
ששם גדלים כל הריחות והיראות מבחינת,
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נהר יוצא מעדן זה מבחינת קול,
מבחינת נשוא נהרות קולם,
לים יש קול ולנערות, זה מבחינת קולך שמעתי בגן ויראה,
כי זה הקול משקה את הגן,
שעל ידי זה גדלים שם כל הריחות שמבחינת יראה,
שזהו מבחינת מזונה דנישמתה,
כנראה.
וזה הקול קול יעקב.
ועל כן זכה יעקב מבחינת ריח, ומבחינת ריח ריח בני ורקע ריח שדה,
ונאמר ביעקב הוא מכניע עקב בסטרא אחרא וידו אוחזת בעקב עשה, וזה הכול מבחינת כל המוכיח הראוי,
מבחינת הרמקה שופר קוליך והגד לעמים פשעם, כי כשהמוכיח רוצה להוכיח את ישראל ולהגיד להם פשעם אחת הטען,
הוא צריך לזה הכול כדי שלא יביש רחם על זה שמעורר את עוונותיהם,
כן?
אז יש מכנה משותף בין קול לבין ריח, שניהם חושים רוחניים,
זה תלוי באיזה קול אני מפעיל, אם אני מפעיל קול של צעקה וצווחה ואיום,
אתה מכניס תמיד שאני מגננה, אבל אם אתה מפעיל קול,
קול נעים, בדיוק.
איך? אני מבין את זה בפרק. בדיוק.
לגמור הזקן אמרו שתמיד היה מנגן.
אתה מנגן את הקול שלך, אתה מנגן את התוכחה, אתה שר את זה אפילו,
בסדר? אתה שר את השיר הזה, אתה שר את התוכחה לפעמים.
כן,
ככה ב...
כמו יום שלום מקרווח כזה.
אתה מנגן, אתה שר,
אתם תראו, תהיו.
אני מגיע בצורה רכה, בצורה נעימה, אז מה שמעורר את הריח זה הכול.
יש כאלה יועמות שנוהגים לדבר על פרחים,
הוא אומר שזה עוזר להם, אני יודע.
מדברים על כל מיני דברים, והוא שהקול הנעים,
אבל זה באמת נכון.
הקול נעים
הפיץ את הריח הטוב של האנשים.
עכשיו תראו,
זהו, המשיך כאן,
ארנקה שופר קוליך, שהקול יהיה כמו כל שופר, אתם יודעים, כל שופר,
יש בו איזה רכות.
יש פה איזה עקוץ, כשאתה הולכים בשופר,
קול שלו כאילו כמו, מצד אחד זה תוכחה,
אבל אם אתה רוצה להפחיד את האנשים, תביא טרומבון,
תביא איזה בור, תביא לו אותם,
יש בשופר איזה קול שם כמו מלעטף אותו.
בכל יומיועץ סוכות,
זכיתי להשתתף בתפילה עם הרכב,
והיה שם הרכב הליל עם כלי נגינה, והיה שם הרכב אור וחליצת ושתי גיטרות,
קרינט,
ומישהו אחד,
קראו לו סריטה נראה לי,
שניגן על חליליות על שופר.
וכשהוא ניגן על שופר זה היה כאילו מישהו לוקח את כל
המנגינה הזאת, דוחף לך את זה, בום, ישר לתוך הלילה.
תכר כך, זה כאילו,
הוא ניגן על שופר, הוא לא תקע, הוא יודע לנגן על זה, הוא יודע לנגן על שופר, כאילו, לעלות ולרדת וזה, מדהים,
אבל זה היה כאילו מישהו לוקח את הכל ו...
כלומר, יש משהו בקול של השופר שהוא גם כן משהו מאוד מאוד מהותי.
אז גם הריח וגם הקול עוסקים במהות.
תראו, אני לא מאלה שאוהבים להגיד זה בגלל זה וכיוון שדיברנו בבית הכנסת הקודם מחוזרת אותנו החוצה אנחנו לא יודעים, אנחנו יודעים שהקורונה היא אירוע בסדר גודל עולמי שלא היה המון שנים אולי לא היה בכלל בהיסטוריה
המצב שזה לא היה בכלל בהיסטוריה, דבר שזה מקיף את כל הגלובוס ביותר בעונה אחת
אפילו במלחמת העולם השנייה לא היה סדר גודל כזה של מעורבות של מדינות
אפריקה לדוגמה,
רוב אפריקה לא הייתה בתוך המלחמה, נלחמת על זה הדרך.
אז זה ברור שהקורונה קורית לנו גם במחשבות.
לא יודע אם להגיד זה בגלל זה, זה, אנחנו מביאים, אבל...
מה בא להגיד לנו מחלה שלוקחת לאדם את חוש הריח?
זה אחד התסמינים,
וזה אחד הדברים שגם לוקח לנו גם לחזור.
אז אני אומר, בדרך אפשר, אולי,
הקב'ה להגיד לנו, חבר'ה,
אתם שכחתם להסתכל על המהויות.
אתם מסתכלים רק בחוץ,
על מגזר, על איך הוא נראה,
על מה הוא אומר רק,
כל זה כאילו בחוץ.
אתם לא צריכים את חוש הריח.
נתתי לכם את חוש הריח, ואתם לא משתמשים בו, אז אני אקח אותו.
חזרו, איך אומר רבי נחמן, חזרו להשתמש, חזרו לאוצרות שלכם,
והיו משתמשים בהן.
ואחת האוצרות של האדם זה חוש הריח, זה חוש הריח מופלא.
אנחנו לא זקוקים לו כמו בעלי חיים כדי להריח טרף ולהגיע,
אנחנו לא הולכים לפנינו, אנחנו זקוקים בו בדיוק
כדי להבחין בצדדים הפנימיים של המציאות,
ולדעת שמה שאני רואה
זה לא מה שבאמת.
צריך להריח כל דבר,
לפני שאני ניגש אליו, להריח את המצוות,
וגם עכשיו בחודש כסלוות, אחת המעלות, יש הרבה מאוד מעלות להדלקה בשמן זית,
אחת המעלות הגדולות בשמן זית,
שמן זית מפיץ ריח.
כשאתה מדליק בשמן זית,
יש לך ריח למצווה, ונרות אין ריח.
אז כביכול הקדוש ברוך הוא אמר,
בעידן הזה המודרני, אגב, אתם יודעים שזה גם עידן של ביטול המהויות,
מכירים את זה?
אין מהות.
מה, אתה גבר?
אתה לא גבר.
חינכו אותך,
חינכו לך הבנייה,
ואז הסללה.
מכיר את שתי המילים האלו?
כשהיית קטן קנו לך פטיש וקובוי,
חיפשו אותך לקובוי כשהיית ילד ונתנו לך לגבור על סוס,
וכאילו גבר, ואחותך, קטנו לה בובה ורודה וכל זה.
אז הבנו אתכם.
אבל אין בדבר כזה מהות גברית ומהות נשית,
אין דבר כזה מהות יהודית,
אין מהויות, אנחנו נמצאים בעולם של אין מהויות, יש הבניות והסללות והגדרות ומגדרים וכו' וכו'.
אז בעולם שהוא כאילו כופר במהויות,
אז זה בחור מאותת, אולי, אני אומר את זה בדרך מסימן שאלה, לא בזה.
אני אקח לכם את החוש שנתתי לכם להבחין בו במהויות,
ותראו איך זה, שאדם לא מריח, אבל לא טועם על הדוח.
ואז כשאדם מקבל חזרה את חוש הריח,
ומקבלים אותו חזרה כדי להשתמש בו.
ולהתחיל להריח,
מגיע אליך בן אדם,
אל תסתכל לה, כמו המשיח, כן?
המשיח כתוב במקום אחר, שצריך להיות עיוור וחירש.
מעיוור כעבדי וחירש כמלאכי יש לה.
לעצור רגע את העיניים,
תריח.
תריח את האתרוג, תריח את הסוכה.
גם הסוכה שלנו, אני משתדל לשים בעלי הקליפוס, שיהיה לה ריח.
תריח את המצוות, תריח את בני האדם, תריח.
הריח זה החלק הכי רוחני, זה האופן שבו הנשמע מתקשר את המציאות.
וגם צריך לדאוג שמסביבנו אנחנו נהיה מוקפים בערכות טובים,
בערכות נעימים שמזכירים לנו,
אני אומר למה לננה יש ריח טוב?
למה אנחנו חושבים, למה אנחנו מזהים בננה ריח טוב?
כי ננה, אומר לך כולם לנוע, יאללה, נו, נו, נו.
למה
נשים ויש ריח טובים?
כאילו, כאילו.
הריחות הטובים האלו,
זה מרכז, וכשיצחק, אני חוזר חזרה ליצחק,
כשיצחק מתלבט את מי לברך בברכת העולם הזה,
אז הוא יודע, רק מי שיש לו כזה ריח טוב, המהות שלו כל כך טובה,
הוא יוכל לקבל את כל הכלים שאני רוצה לתת לו ולעשות בהם שימוש לברכה.
אז חוש ריח,
ריח של ספרים עתיקים שלהם, כזה ריח טוב,
ריח של ה... אומרים שבחודש חשוון אין חג.
יש חג בחודש חשוון, יודעים מה החג?
היום הראשון שיורד בו גשם,
הריח של האדם.
וואו, אתה אומר לו, זה הריח שהקדוש ברוך הוא מחדש את הבריאה.
חג הריח, אני קורא לזה.
כן, היום הזה כל השנה, לצאת החוצה,
זה לא קורה אחרי טפטופים, זה קורה אחרי מנת גשם טובה,
והאדמה מפיצה ריח של חיים.
להתחיל להתרגל,
ברוך השם יש לי אף כזה,
חטוא, והילדים שלי צוחקים עליה שזה,
הם יכולים לקלוט הרבה ריחות, כן, זה...
להתחיל להתרגל, להשתמש באיבר הזה שנקרא ריח,
להתחיל לחוש את הדברים במקום של הריח הפנימי שלהם,
ולהוליד ריח טוב בנשאמת.
שנזכה, בעזרת השם, אמן ואמן,
עסקו ואמצו.
הכרת את התורה הזו של רמי נחמן?
