צהריים אנחנו לומדים תורות קצרות ומלהיבות של רבי ישראל בעל שם טוב
מרבי ישראל בעל שם טוב מספר כתר שם טוב לכבוד שבת, ככה להתפנק
והנה יצאנו בהשגחה פרטית גם דברים שקשורים לפרשה קצת אולי
התורה הראשונה שכאן מופיעה בדף קשורה לסוגיה מאוד רחבה בחסידות בכלל
וזה למי לייחס
מעשים טובים
או פעולות טובות שאני עושה.
כל אחד מאיתנו יוצא לו אולי מדי פעם לעשות דברים טובים.
וכמובן,
אנחנו אולי שמחים, או אולי טופחים לעצמנו על השכם.
ולבעל שם טוב בכמה וכמה מקומות
יש לו שיטה שלמה לגבי היחס המתוקן לעשיית טוב.
נקרא לזה ככה. כשאדם עושה טוב,
למי הוא צריך לייחס את זה? אז הנה בואו נראה כאן.
מהבעל שם טוב העושה מצווה גדולה או למד תורה הרבה והתפלל בכוונה,
לא יכניס בליבו שום התפארות שהוא עשה זאת.
כי אם, מי עשה את זה?
מלכות
שנקרא אני,
מין א', ד', נ', י', כן? בתוך שם אדנות יש
כן יש גם את האותיות א', נ', י',
שזה נקרא מלכות, תכף ננסה להסביר מה הכוונה, היא עשתה זאת.
מה שאין כי אני מתפאר לומר שהוא בעצמו עשה את זה, אז גורם חס וחלילה
שמסתלק י' מן אני ונשאר אנ,
כן?
זה שכתוב מאין באת.
כשאתה חושב את עצמך לאין,
אז מה באת?
אז אתה בהתקרבות להשם יתברך.
מה שאין כן במתפאר שהוא עושה את זה,
נקרא הולך ומרוחק מהשם יתברך,
ואז מסתלק ה' ונשאר אנ, וזהו, ולאן אתה הולך? כן? ככה הוא קודם כל מרוויח כאן איזה קריאת הפסוק דע מאין באת,
או לאן אתה הולך.
דעה מאין. אם אתה בבחינת אין,
אז באת, אתה קרוב לקדוש ברוך הוא. אבל אם אתה בלי אין, הי' מסתלקת אלא רק ולאן, אתה באין,
אז אתה הולך, אתה מתרחק.
אז קודם כל זה וורט כאילו,
וורט יפה.
אבל התוכן הפנימי שלו,
התוכן הפנימי שלו הוא עמוק ביותר.
בסדר? בואו ננסה רגע להבין, טיפה להשתעשע בעניין הזה. מי עושה את הטוב?
ומה החלק שלנו?
כן, הוא אומר שאת הטוב,
תורה, המצווה וכו', עשתה המלכות
שנקראת אני.
אז ככה,
כשאנחנו,
בתוך כל אחד מאיתנו, יש לנו את ה...
יש את מי שאנחנו, את האישיות שלנו, ויש בתוכנו חלק אלוקא ממעל, זאת הנשמה.
הנשמה.
מהחלקים הזמינים שלנו,
כשאנחנו אומרים את המילה אני,
כן, אז
בדרך כלל הכוונה היא לא לאני הפנימי העמוק,
כי שימו לנו אקדח על הרכב ויגידו לנו את העבודה הזרה, אנחנו נמסור את הנפש.
זו לא הכוונה בדרך כלל, למרות שהוא קיים.
סתם אדם שאומר אני, מתכוון, אני, אני, אני מי שיושב פה על הכיסא ועכשיו רעב.
בסדר, כאילו, זה האני הזמין שלנו.
מהאני הזמין הזה, שהאדמו״ר הזקן קורא לו בספר התניא,
בעצם הנפש הבהמית, ממנו מגיעות
ההתפארות והעצלות והתאוות והכבוד וכל הדברים הללו, שם מגיעים.
אז כשהצלחתי לעשות איזה מעשה טוב, כשהצלחתי לוותר לחבר,
הצלחתי לבלום את הפה בשעת מריבה,
הצלחתי לכוון בתפילה וכו', מי עשה את זה?
האם אני עשיתי את זה?
או שעשתה את זה הנשמה, אותו חלק אלוקי שנמצא בתוכי, שהוא לא אני לגמרי,
הוא מתנה, אלוהיי, נשמה שנתת בי, טהוריי.
ומה שאני עשיתי זה לא הפרעתי.
אתם מבינים?
יש הבדל אם אנחנו אומרים אני עשיתי את המעשה הטוב
לבין אם אני אומר הקדוש ברוך הוא עשה אותו, אני פשוט הצלחתי באותו רגע לא להפריע.
הבעל שם טוב קורא לנו כשאנחנו עושים איזושהי פעולה טובה להגיד זה לא אני עשיתי אותה,
זה הקדוש ברוך הוא עשה אותה.
רק באותו רגע שהקדוש ברוך הוא עשה אני באותו רגע לא הפרעתי,
אפשרתי, הייתי כלי ראוי,
הייתי מנחת ראוי, פלטפורמה ראויה לאירוע הזה.
עכשיו, זה קצת מקטין אותנו. אני רואה שעומרי מסתכל עליי ככה וזה, ומה החלק שלנו.
אפשרות אחת שזה מקטין אותנו, נכון?
אבל יש מצב שזה אפילו,
לא רק שזה לא מקטין, אלא
זה מגדיל.
כי אם אני עושה את הטוב,
אז אני עשיתי טוב. מי זה אני? זה אלברג, כך וכך גובה, כך וכך משקל, זה המחשבות, זה היצרי, עשיתי גם משהו טוב.
אבל אם אני אומר שאת המעשה הטוב הזה עשה הקדוש ברוך הוא, אז לרגע אחד זכיתי למה?
להשראת שכינה.
לרגע אחד הקדוש ברוך הוא מצא אותי ראוי לבקר בתוכי ולפעול דרכי מעשה טוב.
אז כשאני מחזיר את זה כלפי מעלה,
אני ממש מוריד שכינה, בסדר? אם אדם הוא...
אני אתן דוגמה, בסדר?
דוגמה מעולם שקרוב אליי.
נגיד שהעברתי שיעור,
והיה שיעור,
לפעמים קורה דבר כזה שיש שיעור, ווואו,
יוצאים מהשיעור עם איזו תחושה
מיוחדת מאוד, ככה גם השומעים וגם אולי המעביר,
יש איזו תחושת רוממות כזאת, אוקיי?
מי עשה את זה?
מי עשה את הרוממות? מי עשה את ה...
אפשרות אחת שהמעביר יגיד, חברים,
הגעתם לכיתת אומן.
הדוגמאות, הניואנס, האינטונציה בקול,
השיוט הזה בין האנשים,
המבט המתבונן ואז נסוג,
העלייה והירידה בכל,
להסתכל, ומה שנקרא,
כזה ראה והעתק.
אי אפשר להעתיק, אה, מה זה?
ואז, סבבה, אז כאילו, וואו, מחיאות כפיים, מגניב.
היה פה שואו.
שואו של בן אדם, של בשר ודם.
שערות שנייה, מה להגיד?
הייתה פה סייעתא דשמיא.
אולי בכלל זה לא קשור אליי,
איזה קשור בכלל לשומעים,
היה פה איזה...
היו כאן עשרה יהודים, עשרים יהודים,
אולי זה בגלל שאני התפללתי לפני כן,
אולי בגלל זכות אבות של איזה מישהו,
אולי בגלל שהייתה כאן בכלל איזה עת רצון,
אולי בכלל זה קשור לרב בגאון, לא יודע. היה פה איזה משהו שלא קשור אליי ולא אליכם, אלא
הייתה כאן איזו השראת רוח מיוחדת.
מה יותר גדול, האפשרות הראשונה או השנייה?
שנייה.
עליבד האפשרות השנייה, חווינו כאן כולנו איזושהי חוויה של מעבר.
זה הרבה יותר גדול,
זה הרבה יותר משמעותי.
ולכן הוא אומר, בחוויה הזאת, אנחנו,
יש כאן בחינת עין, ואז באת,
אנחנו מביאים את הקדוש ברוך הוא אלינו.
ולעומת זאת, אם זה לאן, אם כאילו אנחנו מסלקים את הייעוד, והאדם מתנפח וכולי, אתה הולך, אז הכל מסולק שכינה.
עכשיו, זו תורה חשובה מאוד,
כי זה תורה למוצלחים, אני קורא לזה, בסדר?
תורה למוצלחים.
מה קורה לנו כשאנחנו מצליחים?
אם אנחנו לא מצליחים, אז אין בעיה. נכון, אם נכשלנו באיזה משהו או שהוא לא יצא איזה וואו,
גם אין על מה להתגאות.
בסדר.
אבל,
אומרים, פעם אחת רצו להציע איזה שידוך, איזה, אמרו שהוא הבחור ענוותן.
אז מי שבירר עליו אמר, הוא סיים את השס? לא, הוא סיים משניות?
לא, הוא סיים, אז מה הוא ענוותן? מה יש לו להתגאות?
כאילו,
כדי שתהיה ענוותן צריך שיהיה לך משהו להתגאות.
אז אם, לא הולך לנו משהו על זה.
אבל מה קורה כשכן הולך לנו?
כשעשינו איזה משהו ככה מוצלח,
שאנחנו שבעי רצון ממנו.
הוצאנו איזה ספר אולי, וכולם, וואו, פשש, התפעלים, איזה יופי, זה ספר,
כן?
קיבלתי חנוכה, זה כזה לוגו כזה של ספרים
שהכי הרבה נמכרו ביריד החסידות.
יש שם גם את הספר שהוצאתי, ברוך השם.
כן, הרב מכר,
לא סתם רב אני, אני רב מכר, אל תסתכלו עליי ככה.
רב שפע, רב זה, יש הרבה כינויים אני יכול עכשיו לעשות.
אתה יכול להתנפח.
אתה יכול להגיד, וואי, ברוך השם, ברוך השם, כאילו, זה רק יותר אולי להתכווץ,
להגיד, הקדוש ברוך הוא השפיע כזה שפע, אני צריך להיות יותר ראוי לו.
אז זה תורה למוצלחים. מה קורה כשמשהו הצליח?
תגיד, וואו,
הצלחתי לא להפריע.
הצלחתי להיות צינור.
הצלחתי להיות מספיק שפל כדי שהקדוש ברוך הוא יראה בי איזושהי פלטפורמה ראויה ויתגלה דרכי.
כי כשיש גאווה אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת.
וכשיש שפלות
והענווה אז שכינה מתגלה.
כן, משה רבנו כזה, משה רבנו עושה השפלות ועושה הענווה ולכן הקדוש ברוך הוא כל הזמן מתגלה דרכו.
בסדר?
בואו נקרא את זה עוד פעם. מה בעל שם טובה? עושה מצווה גדולה.
לא, מצווה קטנה זה לא... אין שם יצר הרע.
אדם עושה מצווה גדולה.
אה, וככה.
מבסוט.
עף על עצמו.
עולמת תורה הרבה.
עכשיו יש כאלה שמשמים את השס.
כן,
והשבוע זה כל הסיומי שס.
רק מהסעודות שאני אוכל בכל הסיומי שס, אני הולך להיות...
אני הולך...
לא סיימתי, אבל אני אגיע לסיומים.
עולמת תורה הרבה, הוא התפלל בכוונה,
לא יכניס בליבו שום התפארות שהוא עשה זאת.
זה לא אתה.
מה אתה מתלהב?
זה הנשמה האלוקית שבקרבך, זה הקדוש ברוך הוא שנתן לך נשמה, הוא עשה את זה. אז מה החלק שלי אומר האדם? אתה לא הפרעת.
בסדר, זה חשוב,
אבל זה שם אותנו בפרופורציה.
בסדר?
זה לא אתה עשית.
כי מלכות שנקראת א' נ' י', אני מן הדמות,
היא עשתה זאת, מה שאין כן, אם הוא מתפאר לומר שהוא בעצמו עשה זה,
אז גורם חס וחלילה
שמסתלק יוד מן עני, יוד זה תמיד ביטוי לענווה,
כן? יוד חוכמה קידומה זה תמיד ביטוי לענווה, אז הענווה מסתלקת,
ובמקום עני נשאר א', נ', אנ,
זה שכתוב מאין באת.
כשאתה חושב את עצמך לעין, כן? שאדם הופך את העני לעין בעצם.
אני אומר, זה לא אני, זה העין שעבר דרכי.
אז באת בהתקרבות להשם יתברך.
מה שאין כן במתפאר שהוא העושה את זה,
נקרא הולך ומרוחק מהשם יתברך,
ואז מסתלק היוד ונשאר א' נ',
וזהו, ולאן, אם אתה במצב של א'אן,
אתה הולך, אתה מתרחב.
תורה למוצלחים.
טוב,
התורה הבאה היא מצוטטת הרבה מאוד על ידי הרבי מלובביץ',
למרות שהרבי בעצמו היה תמיד אומר הפוך.
יש פה דבר מעניין.
הרבי תמיד היה אומר, המעשה הוא העיקר.
ככה הרבי תמיד היה אומר. בסוף כל התוועדות ומאמר, חסידות, המעשה הוא העיקר. מה יוצא מהדבר הזה בפועל ממש?
אומרים שגם ממש זה ראשי תיבות
מנחם מנדל שניאורסו.
זה ראשי תיבות של השם שלו בעצמו.
שהוא רצה שהדברים יהיו בעולם הממשות,
מצד אחד.
אבל מצד שני, הרבי היה מתופסת הרבה מאוד את הממרה הבאה,
בדף,
במקום שהאדם חושב במחשבה,
שם הוא כולו.
אז קודם כל בואו ננסה להבין את הממרה הזאת.
כמו שאנחנו יכולים להבין,
פעם שאלו את רב אברון זצל,
מישהו שאל אותו שאלה שהוא היה באיזה מקום,
עמד באיזה קרן רחוב,
ואז הגיע אוטובוס שלו והוא עלה, ודקה אחרי שהוא עלה לאוטובוס, איפה שהוא עמד,
היה פיגוע.
היום הוא צריך לברך הגומל.
אז רדומו אמר לו, אתה רואה את המעיל הזה,
שתלוי פה בכניסה?
אז הוא אומר, כן.
ואתה יודע שלפני
חמש דקות הייתי בתוך המעיל,
והמעיל היה בכביסה,
אז אני...
לא מברכים על מה היה קורה אילו.
בסדר? אתה לא היית בתוך המעיל ולא היית בתוך ה...
למה אני מספר את זה? זה כמו שברור שהמעיל שתלוי על איזה קולב הוא לא אני.
למרות שהייתי בו,
הייתי מלובש בו לפני חצי שעה, אבל עכשיו המעיל שם ואני פה.
אז כך אפשר לקלף עוד ועוד מעגלים של אני.
האם איפה שהמעיל שלי נמצא זה אני?
תשובה, לא.
או שזה ניצוץ שלי.
האם איפה שהאוטו שלי נמצא זה אני?
גם לא.
האם איפה
שהבית שלי נמצא זה אני?
זה כבר יותר קרוב, הבית של האדם זה כבר חלק ממנו,
מתקרב יותר,
אבל עדיין לא אני,
אני אני, כן?
מספרים שפעם אדמור הזקן השתעשע עם הנכד שלו,
עם הצמח צדק,
ואמר לו איפה סבא?
אז הוא הצביע לא פה, הוא אמר לו לא, סבא לא פה, הנה אני,
אז הוא אומר לו בזקן, בזה, בזה,
שהגיע אותו.
ואז הצמח צדק היה ילד חכם מאוד כמובן, ירד מהסבא, הלך ושיחק,
ובשלב מסוים הוא עמד בפתח חדר וצעק, סבא!
ואז אדמו״ר זקן הסתובב, אומר לו, הנה אתה.
זה, זה סבא.
מי שנעתר אל הקריאה שלי.
אז רוצה להגיד לבעל שם טוב שגם הגוף שלנו,
גם הגוף שלנו,
זה לא האפליקציה הכי מדויקת של האני.
הראיה שגם אחרי שאדם,
היום קל מאוד להבין את זה,
יש אפליקציה שבה אדם יש לו תוכנה וחומרה.
תוכנה זה הנשמה, והיא מחוברת לחומרה.
מה זה החומרה?
הגוף.
אבל אחרי 120,
מה קורה?
מאוד פשוט, היום קל מאוד להבין את זה. מה קורה לאדם?
הוא משתדרג והוא עולה לענן.
זה בדיוק מה שקורה. במקום שתהיה חומרה פה, שמסתובבת, וצריך כמובן לנקות אותה, ולתדלק אותה, ולהאכיל אותה, ולהשכיב אותה לישון וכל זה, זה כבר מיושן החומרה הזאת.
אז היא... זה, ואומרים לה, תשמע, התוכנה היא עכשיו נמצאת אפלואוד בענן,
וכולם יכולים להשתמש ממנה, וכולם יכולים להקים,
אם באמת יש תוכנה, אם אין תוכנה, אם זה רק חומרה.
אין חומרה, אין דבר. אבל אם יש תוכנה מחוברת לחומרה הזאת,
אז יש מצב שבו הצדיקים קרובים חיים כי הם בענן.
אז הראיה שהאני האמיתי של האדם זה לא הגוף שלו, כי גם כשהגוף מפסיק להתקיים, העני ממשיך להתקיים.
ולפעמים ביתר שאת ויתר עוז,
אחרי מאה ועשרים,
עוד יותר הדעות מתבררות ועוד יותר עוסקים בהן וכן על זה הדרך.
אז זו דוגמה למעבר בין מוות לחיים.
בתוך, כשאדם חי, בתוך החיים עצמם, רוצה להגיד לבעל שם טוב, מרכז המרות שלי זה איפה אני נמצא במחשבה.
אדם חושב, אז כרגע החלק היותר פנימי ואיכותי,
שם הוא נמצא וזה מי שאתה באמת.
וזה שם אותנו במקום מאוד מאוד מעניין של דיוק במחשבות.
ובאמת לרבי מלובביץ' הייתה לו הוראה,
היא הוראה נראית ממש פשוטה,
עד בנאלית, אבל אני מוצא אותה כל פעם כזאת עמוקה.
הרי יש סיפור של רבי נחמן,
נקרא מעשה מביטחון.
בסיפור שם במעשה מביטחון,
יש שם המלך,
אתם מכירים את הסיפור הזה?
יש המלך שאומר,
האם יש מישהו במדינה שהוא פחות מודאג ממני?
ואז הוא יוצא לחפש מי פחות מודאג והוא מגלה יהודי,
שכל ערב עושה מסיבה, ואז המלך אומר, הקלקל הוא זאת.
זה הסיפור מתגלגל. בממשל, המלך זה השכל.
זה השכל,
והשכל רוצה לדעת האם יש מישהו שהוא יותר רגוע ממנו, כי השכל,
התפקיד שלו זה להיערך לכל הקטסטרופות.
הוא מרוקע. אני עכשיו,
נמצא כאן, לא יודע מה, יש לי עכשיו איזה
אירוע, ואני נערך.
אני מזמין את זה, ואני מזמין את זה, ואני מזמין הספייר כזה, והספייר כזה, אני נערך לכל האפשרויות, כאילו זהו,
עכשיו אני רגוע כי נערכתי לכל האפשרויות.
פתאום השכל, כן, המלך הזה של השכל,
הוא פוגש איזה מישהו, אחד תמים, שלא נערך לכלום, והוא לא דואג בכלל.
זה כאילו מעצבן אותו.
הזכרתי את הסיפור הזה כדי להגיד שחלק מהתפקידים של השכל זה,
זה מה?
זה לעורר חששות, לעורר, כן?
לעורר, זה התפקיד, הוא נועד להגן עלינו.
אז אדם, לא יודע מה, לא הולך לקראת איזה משהו,
והשכל מתחיל להעלות כל מיני ספקות, ומה יהיה אם יקרה ככה, ומה יהיה אם יקרה ככה, ואיך הם יסתדרו,
ואיך זה, ואיך פה, נכון?
ואז המחשבה של האדם לוקחת אותו למקומות
לא טובים,
למקומות של פחד, למקומות של חשש.
אז על זה היה אומר הרבי מלובביץ',
תחשוב טוב, יהיה טוב, ביידיש.
כלומר, להרגיל את המחשבה לחשוב טוב.
הרי יש באמת אין סוף אפשרויות שיכולים לקרות כל מיני דברים, אין לי שליטה על הדבר הזה.
אז אם הבעל השם טוב אומר שבסופו של דבר,
איפה שאני נמצא זה מה שאני חושב, אז אני צריך להרגיל את עצמי לחשוב שיהיה טוב.
עכשיו, זה לא רק איזה שכנוע עצמי או משהו כזה, איזה סוגסטיה כזאת, אלא באמת
זאת אנרגיה שמושכת אחריה.
כשאדם חושב על דברים טובים,
אז הוא מושך את הטוב להגיע לעולם.
והוא עצמו נמצא במקום של טוב.
תחשוב טוב, יהיה טוב.
במקום לחשוב על כל האפשרויות ועל כל החששות, ומה יהיה, ואם זה ככה, ואם זה ככה, ואיך אני אארך לזה, וזה וזה,
והרי אי אפשר לארך לכל האפשרויות.
אדם כמובן צריך לקחת אחריות על החיים שלו,
אבל אי אפשר להעריך לכל האפשרויות שבעולם.
אז זה אומר לך, בעקבות הבעל שם טוב, תדע לך, א',
במקום שמחשבתו של אדם נמצאת,
זה הבן אדם,
ולכן, מה?
תחשוב טוב.
תחשוב טוב, יהיה טוב.
טוב,
אז זה ממש תורת המחשבות פה.
בואו נמשיך,
בואו נמשיך, בואו נמשיך, בואו נמשיך.
מהבעל שם טוב, ואשיב הרגלי על ידתך פירוש ההרגל.
ואחי נמי כך, אם תשיב משבת רגליך,
ההרגל של עולם הזה,
אז ואכלתיך נחלת יעקב אביך, וכן וישא יעקב את רגליו,
גם כן ההרגל שיצא מגשמיות הרוחניות והבן.
אז זה חלק מהקריאות הקונספירטיביות של הבעל שם טוב,
של הפסוקים.
השיבה הרגלי על ידותיך.
פירוש ההרגל.
פשט הפסוק, דוד המלך אומר, אני...
הרגליים שלי מוליכות אותי ללמוד תורה.
הבעל שם טוב אומר,
אני רוצה להשיב את ההרגלים שלי אל רצון השם יתברך.
לכל אחד מאיתנו יש הרגלים, נכון?
הרגלים כאלה ואחרים.
והחוכמה היא, לפי הבעל שם טוב,
ליצור הרגלים בעבודת השם.
שהדברים ההרגליים שלנו,
כי אדם יהיה לו הרגלים, שהוא,
יש אחד יש לו הרגל, הוא כל בוקר עושה כוס קפה.
יש אחד יש לו הרגל, הוא עושה ספורט. יש אחד יש לו הרגל, הוא לא יודע, כל יום שם
ג'ל בשיער, לא יודע, כל אחד עם ההרגלים שלו.
הרגל זה כוח.
אז
זה נכון שאדם ירגיל את עצמו בדברים שקשורים לעדותיך.
וכן אם תשיב משבת, רגליך.
תעשה לך הרגלים של שבת.
הרגל בשבת.
שלא כל דבר, כל שבת צריך עכשיו
להמציא את הגלגל מחדש.
כל שבת עכשיו צריך להתחיל לחשוב מחדש על הדברים. אלא כבר חלק מהדברים נהיים, אה?
נהיים הרגל. נהיים איזה מין קביעות, איזה מין מסורת כזאת, ואז זה כבר זורם.
לקחת את העניין של הרגל, שהוא דבר חשוב מאוד,
ולקשור אותו לדברים של עבודת השם.
וזה ממש מתוק לראות את זה.
איך דברים שבעבר היו חידוש,
כשאתה אומר, רגע, אני רוצה לקבוע את זה בתור הרגל.
אני אתן לכם דוגמה.
לפעמים יש איזה שיר,
איזה שיר, נגיד מוצא שבת.
הרבה שנים היינו עושים הבדלה, מוצא שבת,
שרים איזה שיר וכל זה.
ואז פתאום הגיע איזה שיר שנורא אהבנו, אז צירפנו.
ואז הגיע עוד שיר.
היום נהיה לנו סדר ניגונים שהוא הרגל
בבית של איזה רבע שעה, 20 דקות, שאנחנו שרים כל מיני שירים,
וזה כבר נהיה הרגל. כלומר, אם אנחנו נשיר, אז הילדים יגידו, למה אתם לא שרים? מה זה? מה?
אז
לייצר הרגלים בעבודת השם.
שלא כל דבר יהיה
רק לפי מה שצריך, רק לפי ההלכה,
אלא כבר יש דברים שהם נעשים כהרגל.
אשיבה רגליי, אשיבה הרגליי אל עדותיך.
פירוש ההרגל.
ואכינם אם תשיב משבת, רגליך.
ההרגל
של אולם הזה, אז ואכלתיך נחלת יעקב, וכן לא יישא יעקב את רגליו.
כן, ויישא יעקב את רגליו.
יעקב הרים את ההרגלים. ויישא יעקב את רגליו, הוא הרים את ההרגלים.
שההרגלים של יעקב היו קשורים לדברים נישאים.
כן?
יפה.
הלאה.
מהבעל שם טוב, אנו תרו בדחנו בתענית כב שהם מייחדים כל ענייני הגשמי לקשרו ברוחני, זולת מי שהיה בעצבות
לא היה אפשר ליחדו
כי אם על ידי שהיה מבדחו תחילה.
דנשקי
ארי ורקיע לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני,
דלדזה נעשה איחוד קדשו בריחו ושכינתיי.
טוב,
נעצור רגע,
מקווה שלא,
כן, בסדר.
אז אתם מכירים, הגמרא במסכת תענית
בדף כב, היא מספרת שפעם רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בשוק
ואמר לו, שאלתם אם יש כאן בשוק הזה בני עולם הבא.
הוא אמר לו, כן, שם בסוף השוק יש שני אנשים שהם בני עולם הבא.
הלך אליהם רבי יהושע בן לוי ואמר להם, מה אתם עושים?
אמרו לו, אנחנו בדחנים ומבדחים
את האנשים.
ועל זה הם היו בני עולם הבא.
אז זהו, סטנדאפיסטים, כאילו, הם זוכים לחיי העולם הבא, מה העניין?
אז הבעל שם טוב
נסביר את זה.
מה עושה בעצם בדיחה?
בעצם מה שאני רוצה להגיד לבעל שם טוב, שהם לא קיבלו, הם לא היו בני עולם הבא
על הבדיחות שהם סיפרו, אלא על משהו אחר.
רק שהבדיחות היו סוג של הכנה לאותו משהו אחר.
אבן יסוד בחסידות,
ואצל הבעל שם טוב במיוחד,
זה נקרא לייחד ייחודים.
שמעתם?
כשהבעל שם טוב עשה עליית נשמה,
ושאל את המשיח, אם מתי קראתי מר?
אז המשיח ענה לו,
לכשיפוץ ומנותח החוצה, זה כולם יודעים, כי יש שיר כזה,
אבל יש המשך.
וכשידעו כולם לעשות ייחודים ועליות כמוך.
לעשות ייחודים כמוך, הכוונה,
שכשהבעל שם טוב היה יוצא החוצה,
מכל דבר שהיה קורה, הוא היה רואה או ראה או רמז
או הדרכה בעבודת השם.
מהעלה של היה נופל מהעץ,
מהצמח שצומח, מבעל החיים שעובר,
מכל דבר.
הוא היה רואה הוראה והדרכה, הוא היה מייחד.
שום דבר בבריאה הוא לא סתם נפרד, אלא כל דבר בבריאה קשור באיזושהי צורה להנהגת הבורא יתברך ולהשלכות שלה עלינו.
כל אחד מאיתנו רואה את זה באיזושהי צורה, נכון?
אולי אנחנו לא רואים את זה במעלה של העץ שנופל,
כי אין לנו את העיניים של הבעל שם טוב.
אבל אדם שיש לו עיניים פקוחות,
אז הוא רואה דברים.
הוא רואה דברים, נכון? הוא רואה דברים, הוא שם לב.
חלק מהדברים, לפעמים זה איזה משפט שפתאום עובר לו מול העיניים,
לפעמים זה איזה סיטואציה שקרתה לו,
לפעמים מישהו שפנה אליו איזושהי שאלה, ובעצם השאלה
מטלטלת אותי הרבה מעבר למה שהתכוונו.
כאילו, העולם מלא ברמזים, העולם מלא ברמזים שנשלחים אלינו
כדי טיפה לטלטל אותנו ולנייד לנו את העולם.
היכולת שלנו
להתרחב ולראות בכל מיני דברים,
לראות בהם איזשהו רמז תלויה באיזה מעמד נפש של התרחבות.
שאנחנו ככה בהתרחבות כזאת, ואז אתה
רואה בדברים לא רק את מה שהם, אתה רואה גם את ההקשר שלהם,
בסדר?
אני זוכר את ה...
יש דברים שהם מאוד ברורים,
אבל אני זוכר שבחודש אלול אחד שמתי לב, סתם נסעתי פתאום ולפניי הייתה
הייתה אלפא רומאו,
פתאום שמתי לב למה שכתוב מעל המספר רישוי,
זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.
אמרתי, וואי,
אלול,
זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.
צריך להתחזק, צריך ככה ל...
זה שאתה נושם, זה לא אומר שאתה חי חיים באמת.
כבר צילמתי את זה,
ויש לי את זה על המחשב, עד היום.
את המספר רישוי הזה עם ה...
זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי.
זה ככה
חזק אותי,
לקנות אלפא רומאו.
סתם.
בסדר.
אבל זה תלוי אם אתה מגיע בראש טוב. אם אתה מגיע בראש ככה של הרחבה כזאת, אתה יכול להסתכל על שלד של מכונית ולהגיד בואנה, יש לי מזה הוראה לעבודת השם.
אם אתה מגיע קפדן ודחוק כזה.
שטויות, אלפה רומאו, הכל תאוות, הכל חומרי, שצטרפו כל אלפה רומאו, מי בכלל רוצה אותם, הגרמנים או לא יודע מי מציע, האיטלקים, לא יודע מי זה.
בסדר?
אתה מגיע כאילו יותר קפדן כזה.
אז עבודת הייחודים, לא סתם כתוב
שבעל שם טוב היה גם מאוד מאוד שמח, היה יהודי מאוד מאוד שמח,
היה מברך לב ישראל חי,
כן?
אז משיח, אומרים שמשיח הוא תראות שמח,
שמח, כן?
שזה ככה, זה חלק גדול מעבודת הייחודים,
שהיא עבודה מאוד מאוד גדולה, תלויה בשמחה.
ולכן, אם אתה רואה אדם עצוב,
אדם עצוב נמצא במצב של פירוד,
נכון?
שם בפרשת בראשית,
חלק גדול מהקללות זה עצב ופירוד.
בעצב תוכלנה, ארורה אדמה, בעצבון תוכלנה,
בלשך תשוקתך, וימשול בך, הכל כזה מלחמות, הכל כזה פירודים.
העצבות מביאה פירוד, והשמחה מביאה אחדות.
שכמה אנשים שמחים,
אז באופן טבעי הם שמים ידיים ורוקדים ושמחים וכאילו הכל ביחד והכל נחמד.
אז אותם בדחנים לא קיבלו שכר על העולם הזה, על הבדיחות שלהם.
רק הבדיחות שלהם
אפשרו לאותם אנשים שהם סיפרו להם את הבדיחות לראות את העולם בצורה אחרת.
לראות את הנהגת הבורא יתברך בעוד ועוד מקומות
מעבר למקומות שהם ראו אותם לפני כן. ולכן,
הוא אומר,
שהיו מייחדים כל ענייני הגשמי לקשרו ברוחני.
זה נקרא עבודת הייחודים.
קרה לך משהו גשמי,
אתה אומר, רגע, הוא תמונה של משהו.
אני יכול להתבונן ולראות איך הדבר הזה מהווה סוג של
איזושהי תמונה, של שיקוף, של תהליך עמוק ממנו.
היו מייחדים כל ענייני הגשמי לקשרו ברוחני,
זולת מי שהיה בעצבות, מי שהוא בעצבות,
אי אפשר לעשות לו כלום.
כן, הם היו באים לבן אדם ולהגיד לו, מה, לא שמת לב,
מה קורה איתך, לא שמת לב להשגחות, לא שמת לב לכל מיני רמזים.
לא, לא הזנתי לב, לא הזנתי לב, אני לא רואה, למה כי הוא בעצבות?
אז הוא היו מספרים לו בדיחה אחת או שתיים,
טיפה ככה מרחיבים אותו, ואז הוא היה יכול לראות את העולם מזווית אחרת,
מזווית יותר רחבה.
והעבודה הזאת,
הצדיקים אומרים שהסתיימה עבודת הבירורים והתחילה עבודת הייחודים.
עבודת הבירורים זה עבודה להגיד, אוקיי, זה של הקדוש ברוך הוא וזה לא.
מלאכת בורר. זה אוכל, זה פסולת.
זה מתאים לגלות.
בזמן של גאולה מתחילה עבודת הייחודים.
הכל שייך להשם יתברך. אני אתן לכם דוגמה לעבודת הייחודים, בסדר?
דוגמה.
המצב הפוליטי.
המצב הפוליטי.
בסדר?
אפשרות אחת, תסתכל עליו, להגיד, יש מצפוי דעתי מסובך,
וזה, אנחנו צריכים להרכיב ממשלה, ככה, ככה, ככה, איזה פתרון נמצא, איזה,
בסדר.
ו...נעשה עבודת בירורים רגע, לפני כן, ומה צריך ללמוד מהמצב הזה,
שאני יודע מה, להיזהר מלשון הרע, להיזהר מרכילות, להיזהר מפה,
בואו תראו כמה רעה הגאווה, זה כאילו,
אבל עבודת הייחודים באמת יכולה להגיד,
שכל מה שקורה למטה, בעצם זה שיקוף.
של משהו שקורה למעלה.
כלומר, כנראה גם למעלה משהו,
יכול להגיד הצדיק, כנראה גם למעלה
איזה משהו רוצה להיוולד ולא מצליח.
יש איזה משהו תקוע, נכון? זו התחושה, שמשהו תקוע, משהו לא מצליח להיות,
הכל כאילו דורך במקום. ואז אתה אומר לעצמך, רגע, כל המציאות הזאת שאנחנו חווים היא בעצם כדי שנבין שעם ישראל, ככה אני מפרש את זה לעצמי, אפשר כבר לחלוק עליי, אבל, שעם ישראל
הוא מאוד מאוד מזכיר לי את תחילת ספר שמואל,
שצריך כבר לעלות מדרגה,
וזה לא קורה, ואז כאילו הכל נתקע.
אין מלך בישראל, אישה ישר בעיניו יעשה,
אלה לא מסתדרים עם אלה, אלה לא מסתדרים עם אלה, הכל תקוע, והכל בא לידי ביטוי אצל אישה אחת שקוראים לה חנה,
שהיא עקרה,
שהיא רוצה לעלות ולא מצליחה.
רוצה לעשות ממשלה ולא הולך לה.
אז יכול להיות שכל המצב עכשיו
הוא בכלל כולו נועד כדי שנוליד ממנו תפילה
ללידת המדרגה הבאה של עם ישראל.
במדרגה הבאה זה מדרגה הבאה, זה לא more of the same, זה משהו אחר.
זה נקרא עבודת ייחודים.
אבל אי אפשר לעשות עבודה כזאת עם מקום של קפדנות או קנטרנות, אתה צריך גם הרבה שמחה וצחוק בתקופה הזאת.
מספקים לנו לא מעט הפוליטיקאים, זה בסדר.
זה עבודת הייחודים.
טוב, על השתי שעות האלה נדלג, בואו נגיע לתורה הזאת של ויחי יעקב,
שהיא גם כן קשורה מאוד מאוד למה שדיברנו ונראה איך זה קשור.
ויחיד יעקב ארץ מצרים מהבעל שם טוב בצר לי הרחבת לי
כי הצדיקים ינון שלוחד ומטרונית להתפלל על חסרון השכינה.
בדיוק מה שדיברנו.
עכשיו עמך כולם צדיקים כל אחד מאיתנו יכול להיות צדיק לצורך העניין אתה רואה איזה משהו המשהו הזה בא ללמד אותך
אני זוכר שאנחנו גרנו הייתה תקופה שגרנו בנגב
במושב יבול
עכשיו זה העונה בדיוק של החיפושיות,
יש שם כאלה חיפושיות שחורות.
מכירים אותם? מכירים אותם? חרפושיות כאלה, איך קוראים להם כאלה, זה... הולכות ככה.
איך?
אורי כדורי, כן, איך שקוראים לזה? יש לזה הרבה שמות.
ולפעמים חיפושית,
יאללה קורא לתאונת דרכים, אתה מתהפכת על הגב.
ומה קרה?
ולא...
מה, כן, חיפושית זה, וכן, כן.
והיא ככה על הגב, ולא...
ואתה רואה אותה כמטענה וכל זה, הכבל היה.
אתה רוצה לעזור לה להפוך אותה?
בדרך כלל הן מתהפכות לבד, מגיעה טיפה רוח וכל זה.
אז לפעמים אתה אומר, רגע, היא התהפכה, הטבע הפך אותה, הטבע גם יחזיר אותה. כנראה עכשיו יש איזה,
היא עכשיו מתפללת, הקדוש ברוך הוא, תציל אותי.
כן?
גם בחיפושית הפוכה על הגב,
אתה יכול ללמוד איזושהי תפילה, תראה מה קורה כשמשהו לא במקום, תראה כמה צער נגרם.
שמישהו הפוך, שמישהו על הגב, כמה כאב יש בדבר הזה.
אז,
וגם עם ישראל טיפה על הגב.
ככה, כמה צער יש בדבר הזה.
כשמשהו לא במקום, כשמשהו לא כמו שצריך.
אז כל דבר אפשר להפוך אותו למנוף לתפילה על חסרון שכינה.
וזה נודע מחסרונך. וזה כתוב, ויחי יעקב בארץ מצרים, רצה לומר על ידי הגלות והצרות והמצרים שהיה ליעקב,
ידע להתפלל מזה על החיסרון שנקרא גם כן יעקב. ויחי יעקב,
שחיבר השכינה אל חי החיים על ידי המצרים. בצר הרחבת לי.
נפלא.
כאילו איך הוא קורא את הפסוק?
ויחי יעקב על ידי ארץ מצרים. דווקא בארץ מצרים היה ליעקב חיים.
למה?
כי יעקב מגיע למקום שבו הכל הכל מצרים.
הוא גם מכיר את המצרים האלה מהחיים שלו.
אז הוא אומר, יש לי כאן הזדמנות סוף סוף להתפלל על המצרים הללו. אני יודע היטב שכל המצרים האלו
הם איזשהו
שיקוף של חסרון בהופעת שכינה.
כן, כשאדם חולה,
כשיש מחלות, חסרון בהופעת שכינה.
כשיש מריבות, כשיש ציניות, זה הכל חסרון בהופעת שכינה.
אז דווקא העובדה שיעקב נמצא במצרים,
בצר לי, דווקא במקום של ההיצרות,
שם יש לו איזו התרחבות,
כי דווקא שם הוא,
הוא לא מתפלל רק שהחסרונות לא ייגעו בו,
או שהחסרונות ייפתרו.
הוא מבין שהחסרונות האלה הם איזשהו שיקוף לעולם בלי ריבונו של עולם.
ואז
יש הבדל,
כמו מספרים על רב חיים שפעם בא להתרים איזה עשיר לעצים לעניים לחורף.
הוא דופק בדלת והעשיר פתח לו,
או רב חיים הגעת, כן כן,
מה אתה רוצה? והוא מתחיל לדבר איתו על הפתח, החורף כך. אז עשיר אומר לו, הרב ייכנס, הוא אומר לו לא, אני מדבר איתו על הפתח, זה עשר דקות רבע שעה, בינתיים קר, קפוא, ומדבר איתו כל מיני דברי תורה וכל זה.
הוא אומר לו רבי מה אתה רוצה?
ובסוף אחרי עשרים דקות אומר לו, באתי שתיתן תרומה לעניים לעצים,
להסקה, לחורף.
אז מיד העשירה, אתה נותן לו סכום גדול,
ואז הוא נכנס.
אבל למה הוא נכנס לתה להתחלה?
הוא אומר לו, אם אנחנו היינו יושבים ליד האח המבוערת שלך בחום,
והייתי מבקש ממך תרומה, היית נותן לי איזה שקל. אבל כשהרגשת קצת שקר לך,
כשהרגשת את המיצר בעצמך,
הדברים נראים אחרת.
אז דווקא כשיעקב נמצא בתוך מצרים
ורואה את המיצר,
דווקא משם זה מוליד אצלו תפילות הרבה יותר משמעותיות,
הרבה יותר על צער שכינה, מאשר שהוא נמצא בארץ ישראל,
באחוזה שלו.
וזה קורה לכל אחד מאיתנו לנצל מצבי מיצר,
כאלה או אחרים,
סוף סוף אתה נמצא באיזה מצב מיצר,
יש לך הזדמנות להתפלל על צער שכינה, באופן שאתה מקווה שלא תהיה לך עוד פעם.
זה מזכיר לי טיפה את השנה אחרי הגירוש מגוש קטיף.
בראש השנה אחרי הגירוש, הגירוש היה באב, נצרים, י״ז באב,
אז בראש השנה, ערב ראש השנה,
היינו משפחתית, יישובית, בכזה מצב שכל הרכוש שלנו היה זרוק באיזה מקום,
באיזה מחסן,
היינו בלי בית,
בלי רכוש,
וגם לא יודעים איפה נהיה.
לא יודעים איפה נגור, כלום.
ככה,
זה לא מצב שבן אדם בדרך כלל מגיע אליו באמצע החיים.
שפתאום ביום אחד אין לו מושג קלוש איפה הוא יגור, מה הוא יהיה, מה הוא יעשה, מה הוא יעבוד,
צפרדים שלא ילמדו כלום.
עכשיו, זה מצב כזה מבאס, אתה אומר לעצמך,
אתה אומר לך, כאילו, תתבחן על עצמי,
יש לך לגיטימציה להתבכיין.
אבל אז בערב ראשון אמרתי לעצמי, וואי,
יש לי אחלה הזדמנות להתפלל על צער שכינה.
כאילו, כנראה גם הקדוש ברוך הוא כבר ככה אלפי שנים, בלי בית, בלי זה, לא...
אז במקום להתבחן על עצמו, בוא נתבחן על צער שכינה.
כי אני מקווה שלא תהיה עוד הזדמנות כזאת, כן?
אבל אם כבר הגיעה, בואו ננצל אותה.
וזה מה שקרה ליעקב, אחי יעקב,
שחידרה שכינה אל חיי החיים,
על ידי המצרים בצר לי הרחבת לי.
עכשיו זה הופך טיפה את העבודת הבצר לי לעבודה,
אם אדם כבר הגיע לאיזה מקום של מיצר,
אז לא סתם הגעת, הגעת כדי להוליד משם איזושהי תפילה.
שנזכה לזה רבותיי, שבת שלום ומבורך.
