רבותיי, צהריים טובים, אנחנו לומדים כתר שם טוב.
זה תורות קצרות ומבהילות מאת רבנו ישראל בעל שם טוב,
אור שבעת הימים,
לא פחות מזה.
ובפעם שעברה למדנו על קליפת ראומה. אתם זוכרים את קליפת ראומה?
השתפרתם בזה, אני מקווה, בשבוע האחרון.
קליפת שופוני.
שאדם עושה דברים טובים,
אבל הוא רוצה שגם יראו שהוא עושה דברים טובים, והקליפה הזאת יכולה להביא,
תביאו לי פרצת השבוע,
נכון?
נכון, ופילגשו ושמע רעומה, ותל את גמיל הן אחור, את טבח ואת גחם, ואת תחש ואת מעכה.
אז מקליפת רעומה אפשר להגיע לטבח, זה יטבח לך את הטוב, ואז גחם ומעכה זה מורך את הכל.
זה פילגש, כי זה בדברים טובים, זה לא בדברים רעים. בדרך כלל קליפה זה בדברים רעים.
כאן זה בדברים טובים.
אבל קליפת רעומה היא לא קליפה טובה. מה אתה צריך שיראו?
הכל בנחת, זה קשור לסוגיית חומרות.
אולי נגיד על הדבר הזה, מילה אחת או שתיים.
כתוב המחמיר תבוא עליו ברכה, נכון?
המחמיר תבוא עליו ברכה.
אז לכאורה ראוי שלכל אחד מאיתנו יהיו חומרות.
אבל מצד שני חומרה זה לא די כמה שעשרה תורה, שאתה כבר מוסיף על עצמך חומרות.
אז צריך למקם טוב את החומרות,
על פי החסידות.
מה זה חומרות לפי חסידות? קודם כל, לפי חסידות,
חומרות זה במצוות עשה.
תחמיר בעשה.
לדוגמה,
אתרוג, אל תקנה אתרוג בזה, תקנה אתרוג מהודר, שיהיה יפה, תתחבר אליו, שיהיה יפה, שנאה.
תפילין, תפילין שיהיו תפילין מהודרות, יפות, טובות,
סופר מהודר.
במצוות תעשה שבת, תחמיר בעשה של שבת, לא רק בלבים, בעשה, בעונג שבת, בכבוד שבת, בסעודות,
בהדלקת נרות שבת ושמן זית, שם התחמיר, אין בעיה, בזה כל המחביר תבוא לברכה.
לקחת עשה ולהיעדר בו יותר?
סוכה.
תחמיר, שתהיה סוכה טובה ומהודרת ושתהיה הרבה זמן בסוכה ושמח בסוכה, מעולה, טוב מאוד.
אז לגבי החמרה במצוות עשה אין שום בעיה.
זה לא בא על חשבון אף אחד בדרך כלל וזה לא מוסיפים כל מיני איסורים, אתה מהדר,
מרחיב את מצוות עשה, בסדר?
מה לגבי חומרות בלא תעשה?
אז שם, בחומרות בלא תעשה,
אז המרחב הנכון הוא להחמיר באיסור ולא להוסיף איסורים.
לדוגמה,
התורה אומרת שצריך לאכול בשר כשר.
אין בעיה, אז כשר, אז יש כל מיני כשרויות, תחמיר בכשרות.
אבל אם התורה אומרת לא לאכול בשר שאינו כשר,
אתה מחמיר, טוב, אז אם ככה אני לא אוכל בשר בכלל. מה אני צריך? לא,
לא טוב, אתה לא אוכל בשר. אלא אם כן זה מטעמים בריאותיים או טבעונים או לא יודע.
תורת צוותה, בסדר, לא צריך אתכם, אל תתחיל לפול יותר מזה להתרחב, כי אז החומרה הזאת לא נולדה לבוא לידי כולה, כי אתה מתחיל לגנוב מהגוף את הצרכים שלו.
אז גם כן בלאווים,
זה נכון אם אתה רוצה להחמיר, לא מחמיר בתוך הלאוו הזה בעצמו.
ואחד הכללים בחומרות
זה א', שזה לא בא על חשבון אחרים,
וב',
שלא רואים את זה.
שלא יהיה, ייפול חלילה בקליפת ראומה,
החומרה שלך.
כן, אני מחמיר, שימו לב, ראו את החומרות שלי, יש כאלה מקפידים ש...
לוקחים איזה משהו, מקפידים, יש כולם לראות את החומרה, את הכשרות,
מה אוכל... לא, אני לא יכול להצטער. מה הכשרות? לא, זה... כי... אתה רוצה להחמיר בכשרות מהודרת, אין בעיה, תביא לך כל מיני דברים, תדאג לעצמך, אל תעשה כאן בלאגן,
שכולם צריכים לראות מהדבר הזה, בסדר?
אז חומרה
היא דוגמה שיכולה ליפול חלילה תחת
קליפת ראומה.
גם ראינו בפעם שעברה,
ההוא מדברת עם אחד בשוק, נכון? והגענו לאלף כד מהבעל שם טוב.
באור שס
לעולם יהאדם רגיל לומר כל מה דאביד מן שמיא לטב עב דין,
וכאה ומעשה דרבי עקיבא.
ובשס, מסכת תענית, נחום אמר גם זו לטובה.
ויש להבין שינוי לשון בין זה לזה. מה ההבדל בין כל מה שעושים בשמיים לטוב עושים,
לבין מה שאומר נחום משגם זו גם זו לטובה.
וכתב באור למתק הדינים בשורשם
על ידי שנמצא בשורש הדין איזה חסד,
אז נמתק הדין בשורש חסד זה,
ונעשה הכל חסד.
ולכך נחום שגם זו מצאה חסד בשורש הדין,
ונעשה מיד חסד.
מה שאין כן בסתם בני אדם, שאינו יודע שורש החסד,
מכל מקום יהיה רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לתו עבדין מן הסתם גם שאינו יודע.
זו תורה חשובה מאוד של הבעל שם טוב, כמובן קודש קודשים.
זה נקרא, יש מושג פנימי, למתק את הדין בשורשו.
נכון?
מה זה למתק את הדין בשורשו?
מיתוק הדינים בשורשם.
אז כדי להבין מה זה למתק את הדין בשורשו, קודם כל, ננסה להבין מה זה למתק את הדין לא בשורשו.
למתק את הדין לא בשורשו זה לשים כפית סוכר בקפה.
בסדר?
קפה הוא מר,
אבל אי אפשר לשלוח אותו מה שהוא אמר, אז תעשה לו עם כפי.
למתק את הדינים הכוונה שאדם בא לו איזה מכה,
לא יודע מה, חטף איזה צער, איזה ייסורים.
אז הוא אומר, אז או שהוא אחרי המכה הולך ועושה לעצמו איזה פיצוי,
טוב, הדין, עכשיו אני אמתק את הדין, אני אלך, אני אקנה לעצמי איזה משהו,
או שיגיד לעצמו, טוב, היה יכול להיות יותר גרוע,
בסדר?
ברוך השם שקרה, לא עלינו איזה תאונה, בסדר?
תאונה, נכנס בו מישהו.
אז אפשרות אחת, נכנס לך מישהו,
זה בא, עשה לי כזה יום גרוע, טוב, יאללה, בוא בערב נצא לאיזה מקום, נשכח מהצרות.
זה כאילו, זה מיתוק, הוא רוצה ל...
שערוץ תהיה להגיד, נו, ברוך השם,
היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם רק הייתי עושה ככה וככה. יותר גרוע, נגמר רק בזה.
ברוך השם, זה גם כן למתק את הדין. אבל זה לא בשורשו.
למתק את הדין בשורשו
זה להגיד, יש משהו מתוק בדבר הזה בעצמו. זה מקביל למה?
אמרנו קפית סוכר, וזה נכון, אבל כשמשה רבנו רוצה למתק את המים במראה, ויורהו השם עץ.
מה?
העץ היה מר,
והוא מתק מר במר. כלומר,
העץ, עצה גם,
המיתוק של המים בימה רע היה לקחת על ידי המרירות, אתה ממתק מרירות, זאת אומרת, אתה מבין
שבתוך המרירות עצמה מסתתר איזה יסוד מתוק. לדוגמה, אני חוזר רגע לדוגמה של התאונה,
דוגמה יותר בסדר,
התאונה, אבל יש דוגמאות יותר קלאסיות מזה,
נגיד בתאונה, אז בגלל התאונה,
סתם, היה לו פחחות כזה, אז הוא כבר היה צריך ללכת למוסך,
ואז המוסך,
בודק, הוא אמר לו,
אדוני, פח החוץ, הבלמים שלך גמורים. אתה עוד יום נוסע עם האוטו הזה ואתה נכנס בקיר.
מזל שהגעת בשנייה האחרונה. אה, ברוך השם, הקדוש ברוך הוא הציל אותי.
בסדר?
עכשיו, גם זה לא מתוק הדין בשרשו.
לגמרי.
זה על יד.
בגלל, כן, זה כמו מי שהלך למליה ערבונסקי, זכר צדיק לברכה.
אז הוא הלך לתרום כליות ואז גילו לו איזשהו משהו רפואי.
בסדר, אז אדם הולך לאיזה בדיקת רופא, פתאום...
אבל למתק את הדין בשורשו של זה שהדבר הזה בעצמו,
שהיה נראה לך שיש בו רע, בסופו של דבר התברר
שהוא-הוא הטוב.
וזה לא היה יכול לקרות ללא המה,
ללא הרע.
בדרך כלל הדוגמאות לזה לדוגמה
שמפטרים אדם ממקום עבודה.
אז גם פה, אתה יכול למתק להגיד לו, פיטרו אותי, אני...
טוב, יש לי חופש, אני מנצל את ההזדמנות,
אני אעשה מה שאני לא רוצה,
מה שמזמן לא הספקתי לעשות, אשפץ את הבית, ינקה, עד העבודה הבאה.
זה ממתק.
אפשרות שנייה להגיד, טוב, פיטרו אותי, אני יכול להוציא מהדבר הזה כל מיני דברים,
פיצויים, דברים שלא.
אבל אפשרות שלישית, שאדם מפטרים אותו ממקום העבודה,
ודווקא דרך ההתמודדות עם הפיטורים הוא מגלה מעצמו כוחות,
הוא אומר, אוקיי, אז יש כבר הזדמנות,
אז הוא כבר נפתח לאפשרות חדשות,
וגם ההתמודדות עם הערך העצמי שלו, האם אני שווה רק בגלל שאני עובד באיזשהו מקום או שאני... תראו, הוא סיפר לי פעם מישהו,
כאן שלמד כאן פעם במכון,
שהוא חזר בתשובה
בדיוק בסיטואציה כזאת. הוא היה באיזשהו מקום בצבא,
ואז משהו שלא הסתדר, אז הוא היה צריך להיות באיזושהי המתנה בין תפקידים, ובהמתנה תשמו אותו בבקו.
עכשיו, הוא היה בהמתנה בין תפקיד טוב אחד לתפקיד טוב שני, אבל כשתשימו אותך בבקוום,
אז אתה נמצא עם כל הסרבנים ועם כל האלה שלא רוצים להתגייס,
והשר שם למעלה לא בדיוק יודע דם מאין באת לאן אתה הולך. הוא מבחינתו, אתם כולכם אותו.
אז הוא אומר, לתקופת זמן מסוימת הייתי בלי כל ההגנות, בלי כל הסמלים ובלי כל... הייתי,
ואז זה עורר, אומר, עורר אותי, אבל הוא לא עכשיו באותו רגע, אז מי אני?
מי אני בלי כל הוואסח, בלי כל המסביב?
ומהמקום הזה התחילו כל מיני מחשבות שבסופו של דבר הביאו אותו לתשובה.
אז זה נקרא למתק את הדין בשורשו.
דווקא מהמציאות הלא טובה הזאת של איזשהו זמן ביניים,
התחדשו מחשבות שלא היו יכולות לעלות ולקרות ולצוף
בלי הרע הזה.
ואז בעצם אתה אומר, וואו.
עכשיו זה כמובן קשור למה שראינו מקודם,
אחת התורות שראינו בשבוע שעבר, לפני שבועיים,
שהרע הוא כיסא לטוב.
המומחיות של נחום איש גמזו, ואגב, אני לא יודע אם אתם יודעים,
אבל נחום איש גמזו ורבי עקיבא זה רב ותלמיד.
רבו של רבי עקיבא זה נחום איש גמזו, והגמרא במסכת ברכות
קוראות לנחום איש גמזו.
יש דעות שנחום איש גמזו זה גם שמעון האמסוני, זה אותו שם, כאילו זה אותו אחד.
לא, מה פתאום.
חושבי התלמיד של רבי עקיבא.
רבי עקיבא שונה לתלמידיו, רבי שמעון, רבי מאיר, רבי יוסף, רבי יהודה ורבי לעזר.
לא, לא.
הגמרא אומרת, זאת אומרת, גמרא מסכת ברכות, שאלו תלמידיו של רבי עקיבא, אתה ששימשת את נחומיש גמזו עשרים ושתיים שנה.
מה הוא אומר על זה ועל זה ועל זה ועל זה?
אז רבי עקיבא משמש,
אז נחומיש גמזו הוא הרב של רבי עקיבא,
הרב גדול מהתלמיד.
רבי עקיבא, בסיפור בגמרא במסכת ברכות, שהוא היה לו חמור ונר ותרנגול, נכון?
בא אריה וטרף את החמור,
באה הרוח וקיבתה את הנר, באה הזאב וטרף את התרנגול, משהו כזה, וכל דבר רבי עקיבא אמר גם זו לא טובה, גם זו לא... סליחה, כל מנדה אביד רחמנה אשמאיה ליטב אביד.
ואז התברר שהגיע גונדה דה רומאי, הגיע גדוד רומאים, ואם היה חמור וזה, היו תופסים אותו.
אבל רבי עקיבא...
נחום איש גם זו יודע להגיד... אז רבי עקיבא אומר את זה באופן כללי.
נחום איש גם זו, המומחיות שלו הייתה שהוא ידע לקלוט את הנקודה בום, להגיד
מתוך כל מה שאתה רואה, גם זו לטובה. כלומר, הוא ידע לדקור את הנקודה ולהגיד,
זה,
זה, בתוך העניין הרע, זה, הדבר הזה הוא לטובה.
הוא מתברר לטובה.
ואומר הבעל שם טוב, בואו נראה את זה, לעולם יהיה אדם רגיל לומר
כל מה דעביד מי נשמעיה לטב עבדין כהו מעשה דרבי עקיבא. כלומר,
לא מצפים מאיתנו למדרגה, כמו נחום איש גם, זו מדרגה מאוד מאוד גבוהה,
לדעת לדקור את הנקודה. אבל כן מצפים מאיתנו שנדע להגיד,
להטיל ספק.
בסדר?
בא אליך משהו רע?
תטיל בו ספק, תגיד,
כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה מהשמיים הכל לטובה, אני כרגע לא רואה את זה, אולי אני אראה את זה יותר מאוחר, אולי הבנים שלי יראו את זה, בסוף זה יתברר לטובה.
האמת שאנחנו ממש מכירים את זה מניסיון החיים.
נכון, דברים שחשבנו בזמן נתון שהם דברים לא טובים,
במשך הזמן התברר שהם דווקא היו גורמי הצמיחה המרכזיים שלנו.
נכון, גם זו הייתה לנו הבחנה דקה מאוד מיד לדעת להגיד,
נסתכל להגיד איזה זה, אנחנו צריכים טיפה יותר זמן אולי,
אבל
למה זה כל כך חשוב?
למה זה כל כך חשוב לבעל שם טוב?
כי כבר הזכרנו את זה כמה פעמים, יסוד תורת החסידות,
האחדות האלוקית, לית אתר פנוי מיני כלל. אין דבר שהוא מהשם יתברך ודבר שהוא לא מהשם יתברך. הטוב מהקדוש ברוך הוא, וגם הרע מהקדוש ברוך הוא, כולם מהקדוש ברוך הוא.
אז כשמגיע אליך רע, מה זה בעצם?
זה טוב בדואר דיפלומטי.
חסוי ומכוסה, אבל זה טוב.
ואם אתה אומר, וואי, הדבר הזה רע, איזה דבר גרוע, איזה דבר דפוק הזה, אז כאילו,
עזוב רגע את הסיפור הפרטי של כל אחד מאיתנו.
כאילו עשינו הפרדה, כאילו אמרנו שיש חלק במציאות שהוא לא בשליטת השם יתברך ולא בהשגחתו.
אבל כשאדם אומר, כל מה שעושים מהשם הכל לטובה,
לא כתוב הכל טוב, הכל לטובה,
אז קודם כל אני אומר, הכל מהשם יתברך.
חלק מהשם יתברך גלוי, מונח, אני מבין.
חלק ממה שמתברך,
הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות איזה,
כשאתה רוצה
לעשות כל מיני השפעות על מדינות זרות.
אפשרות אחת זה לשלוח ביקורי דיפלומטים,
אז בדרך כלל חיוכים, מחוצות ידיים,
חלפת,
זה לא יוצא מזה הרבה.
אבל אם אתה רוצה להשפיע באמת, מה תעשה?
תשלח מרגלים,
תשלח כל מיני סמויים שישתלבו שם,
וזה, וישפיעו משם ככה מאחורה, אלי כהן כאלו, וכל מיני מרגלים וזה.
אז המרגל הזה הוא נראה בכלל כמו האויב.
אז כשהקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע על העולם ולתקן אותו או אותנו,
חלק מהדברים בצורה גלויה.
חלק מהדברים מלביש לנו כמו מרגלים,
כמו מרגלים בצורה סמויה, בסדר?
החוכמה שלנו זה להגיד הכל לטובה, כי זה יסוד באמונה.
שאין דבר שהוא מחוץ להנהגתו יתברך, וזה עיקרון גדול מאוד בחסידות.
אתה רוצה לשאול משהו, אלי?
כן, זה הרבה... מה כל כך מיוחד בחסידות שמעניין את העניין הזה של ה...
הכל לטובה, וכן עכשיו פספים כל מיני שירים כאלה כאלה כאלה, ויש מגמה כזאת שבנארץ צריך להיות
יפה. אז אפשרות אחת להגיד שזה סוג של חלק מהאופטימיות של החסידות,
שמסתכלת על המציאות בעין טובה, ובסוף הכל יהיה בסדר,
זו אפשרות אחת. אבל כאן אנחנו רוצים להגיד, גם אצל רבי נחמן,
כשאתה שומע שיר, ואפילו באסתרה שבתוך האסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך,
זה נראה כזה שיר, אבל זה חלק, לדוגמה, מתורה מאוד מאוד ארוכה ועמוקה של רבי נחמן,
שהוא ממש דורש פסוקים, הוא אומר, משה ניגש
אל הערפל אשר שמה אלוהים.
על הפסוק הזה הוא דורש את התורה הזאת, כלומר, איפה נמצא אלוהים?
גם בתוך הערפל, גם בתוך ההסתרה, גם בתוך המניעה. ואז רבי נחמן אומר, הקב' נמצא במניעות.
כי הוא לא רק נמצא בדברים הטובים,
אלא הוא נמצא גם בתוך המניעות. וכשיש לך מניעה, במקום לעקוף אותה,
תיגש אליה ותגלה מה הניסות שיש שם, איזה אור אלוקי יש דווקא במקום של המניעה שמפריעה לך, בסדר? גם היא מאיתו יתברך. ולכן זה ממש יסוד מוסד בהבנת תפיסת האחדות האלוקית של החסידות.
אפשר להגיד שמע ישראל השם הוא לא כן השם אחד, הכוונה הקב' הוא אחד.
זה נגיד התפיסה הפילוסופית של הרמב״ם ועוד.
שמע ישראל השם הוא לא כן השם אחד, הכוונה הקב' הוא אחד ואין ריבוי, בסדר?
ואחריהם
באו עוד ואמרו, הקב' אחד,
ולכן צריך לחפש בעולם, בבריאה,
לחפש הקשרים, כי יש מקור אחד.
אבל החסידות אומרת, הקב' אחד, הכוונה,
אין שום דבר בלעדיו.
הכל זה אלוקות.
ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.
אחד זה לא רק אחד שאתה אמור לחפש בין הקשרים, בין הדברים הנפרדים, איזשהו קשר,
כמקורה מדבר אחד,
אלא כשהחסינות מדברת על אחד, כשהבעל שם טוב מדבר על אחד,
אז הוא אומר, אין כלום מבלעדי אלוקות.
והקדוש ברוך הוא,
אני אתן דוגמה,
נגיד לגבי בריאת העולם.
הבעל שם טוב אומר, הדמור הזקן חוזר על זה,
לעולם השם דברך ניצב בשמיים,
שהקדוש ברוך הוא מקיים את העולם כל רגע ורגע. הבריאה לא הייתה אירוע שקרה לפני כך וכך שנים, ומאז הקדוש ברוך הוא משגיח על העולם, מנהל, אבל הוא לא בורא אותו.
אומר הקדוש ברוך הוא בורא את העולם כל רגע ורגע.
לעולם השם דברך ניצב בשמיים, הבריאה היא כל הזמן
הזרמת חיים אלוקית, אונליין, כעת.
תיאוריית המפץ הגדול,
זה מה שהיא אומרת.
היא אומרת שהיקום כל הזמן מתפשט,
והסיבה שהוא לא...
האמת שזה...
ככה ניוטון אמר.
כשניוטון שאל את עצמו,
הרי הוא גילה את כוח הכבידה, אז הוא שאל את עצמו,
אוקיי, אז אם יש כוח כבידה, למה בסוף זה לא...
נופל קורס כלפי עצמו, אז ניוטון כתב את זה במפורש. הוא אומר, אלוהים מתערב מדי פעם ומסדר.
ככה הוא כתב, המדען הגדול הזה.
אבל בתיאוריית המפץ הגדול,
מדברים על יקוב שכל הזמן מתפשט,
אבל יש לו כל הזמן איזונים בתוך עצמו,
שההתפשטות שלו היא מאוד מאוד מדויקת באופן שהיא לא תגרום לו ללכת לאינסוף.
מדברים את זה למין בלון.
תחשבו שכל היקוב הוא בלון.
כדור הארץ הוא נקודה על הבלון.
הבעלון הזה מתנפח.
הוא מתנפח בקצב מאוד מאוד איטי באופן שזה לא יתפוצץ.
אבל הוא כבר לא מתנפח.
הניפוח הזה, המתמיד, זה השגחה האלוקית מתמדת.
טוב, סגרו סוגריים, זה לא שיעור בפיזיקה עכשיו,
אבל אז אומר הבעל שם טוב,
לעולם יהיה אדם רגיל לומר כל מדע אבדין ונשמע אל היטב אבדין וכאומה סדר רבי עקיבא
ובשס תתענית ונחום אמר גם זו לטובה. אז נחום איש גם זו הוא הרב של רבי עקיבא, אז הוא יודע להגיד גם זו לטובה.
עכשיו הבנו מה זה למתק את הדין בשרשו, נכון?
על ידי שנמצא בשורש הדין,
בסיבת המעשה, ללכת רגע,
כן, או אם לדוגמה,
אני חוזר רגע לדוגמה של התאונה עם הפחחות,
בסדר?
אז מה זה למתק את הדין בשרשו בהקשר הזה?
זה שאדם יגיד לעצמו, אוקיי,
היה לי כאן
איזו תאונה בפח,
אבל התאונה הזאת גילתה לי שיש לי איזו תקלה מהותית בנהיגה שלי, בסדר?
לפעמים אדם מגלה, פתאום,
אומר לעצמך, רגע, איך זה קרה?
איך לא ראיתי את העמוד הזה?
אתה פתאום שמע, אתה רואה, יוצא החוצה כל הצד של האוטו דפוק.
דבר ראשון, אתה מתבורר,
ביטוח, טוב.
תסתכל על הנזק, טוב.
אז אתה אומר, טוב, היה חוט יותר גרוע, אם הייתי נכנס בחזית, היה הולך המנוע, זה רק פח החוץ. זה קצת מיתוק.
ואז פתאום אתה אומר לעצמך, רגע, רגע.
איך אני לא ראיתי את העמוד הזה?
מה היה פה?
למה לא ראיתי אותו? אני אמור לראות אותו.
מעניין.
התחיל לעשות כל מיני דברים,
ואז
תעשה לעצמך, רגע, רגע, אני נהגתי ככה מעמוד ככה.
אתה עושה ככה,
אתם רואים? עכשיו אני רואה את שתי האצבעות שלי, אני רואה.
אתם יודעים איך זה גלאוקומה?
יודעים?
אתם לא יודעים איך זה גלאוקומה?
אני אסביר לכם מה זה גלאוקומה.
גלאוקומה, יש כל מיני סיבות שבגללן בני אדם מתאוורים.
רוב הסיבות, אנשים שמים אליהם לב. לדוגמה, אדם שיש לו קרע ברשתית,
יש כאלה שיש להם רשתית מתוחה ופתאום היא נקרעת, מייד הם רואים בתוך שדה הראייה שלהם חור שחור.
הם רואים שפתאום יש להם...
מה?
כן.
אז הוא מיד רץ לרופא ותופרים את זה עם לייזר.
כן? מחברים את הרשתית.
קטרקט.
מה זה קטרקט? יש לנו עדשה בעין,
והיא מגיעה והזקנה, העדשה נהייתה. אז הוא שם לב שהוא רואה עכור, הוא רואה שלאט לאט הוא רואה עכור. יש כאלה שמתאוורים מזה.
הרופאים הצדיקים של מדינת ישראל, שבוע שבוע פגשתי אחד כזה,
יש רופאים במדינת ישראל, פרופסורים לרפואת עיניים,
אחת לכמה זמן נוסעים למדינות עולם שלישי,
אפריקה, ההוא שפגשתי נסע לאוזבקיסטן משהו,
ופשוט מודיעים שהם הגיעו, והם נמצאים שם חודש מנתחים, אנשים הולכים אליהם ברגל שלושה שבועות,
מגיעים ברגל,
והם פוקחים עיוורים.
אנשים מגיעים עם קטרת עדשה עכורה לגמרי,
מוציאים, מכניסים חדש, יש להם מפלסטיק באמת.
אז זה גם כן שם לב, אבל יש גלקומה,
גלקומה זה שדה ראייה, בדיקת שדה ראייה.
כל אחד מאיתנו, בלי שאנחנו נשים לב, למרות שאנחנו מסתכלים ככה,
הראייה שלנו, אתם רואים, אני עכשיו מסתכל,
קדימה, אני מסתכל על השעון,
ואני רואה את האצבעות הזאת, למרות שאני מסתכל על השעון.
זאת אומרת, שדה ראייה, תקין, הוא פה.
עכשיו הסדר מתחיל להצטמצם, בלי שהם שמים לב, מתחיל להצטמצם.
זה לא מפריע לך, כי אתה רואה, אתה מסתכל, אתה לא בודק, אתה מסתכל ככה.
כשעושים בדיקת גלאוקומה, שמים את העיניים בתוך איזה מין זה,
וזורקים לך כל מיני נקודות אור, וכל מיני... בספקטרום, ורוצים לראות, וכשאתה רואה, אתה צריך ללחוץ.
ולפי הלחיצות, אתם יודעים מה המצב שלך.
אז בן אדם לא יודע,
הוא פתאום לא שונא שזה נסגר, ופתאום ביום אחד,
זה נסגר לו לגמרי, והוא לא רואה.
אז פתאום הבן אדם הזה אומר, למה לא ראיתי את העמוד הזה, הוא עושה ככה, הוא רואה שהוא לא רואה את האצבעות, ככה, ככה. אוי, רק פה אני רואה אותם.
תפסת את זה בזמן.
ניתקת את הדין בשורשו.
התופעה השלילית
גילתה לך משהו שלא היית יכול לגלות בלי התופעה הזאת.
עכשיו תשמעו,
איך זה קשור לשם של נחום איש גמזו,
בסדר?
נחום הוא בעצמו השם
ממתק את הדין בשורשו.
כי יש לנו בתוך השמות האלה של שורש נחם,
יש ארבעה שמות.
בסדר?
שלושה או ארבעה.
יש לנו מנחם,
מנחם מנדל.
זה פעיל,
נכון?
פעיל.
מי שצריך הוא מנחם אותו, מנחם אותו, מדבר על ליבו.
זה כאילו, זה משול באיזשהו מקום לקפית סוכר.
קרה לך משהו רע, ובא מישהו ומנחם אותך,
תתגבר, בהרבה התגברות,
גם אתה תתגבר וכו' וכו'. אז זה מנחם, בסדר?
יש מי שהוא לקח את הנחמה,
הפך אותה כבר לסוג של אומנות.
הוא יודע איך לנחם.
הוא יודע מה להגיד לאנשים.
אז איך נקרא לו?
נחמן.
כי סיומת נ' סופית תמיד מבטאת מה?
בעל מלאכה אומן.
יש מי שרוקד, אבל מי שהוא אומן הוא רקדן.
יש מי שמשחק, מי שמשחק הוא שחקן.
אבל יש מי שמנחם, מי שיודע לנחם הוא נחמן.
הבדיחה אומרת שאם הוא ממש טוב בזה, אז הוא נחמן מאומן.
It's for you, Jnr.
אבל יש מי
שהוא מראש כבר,
כל דבר רע הוא לא יכול להיות שהוא רע, יש בו יסוד טוב.
מראש הוא מגיע עם גישה כזו למציאות, אז איך נקרא לו?
נחום.
וזה יסוד המשחק נחום תקום.
המבוגרים פה, יודעים מה אני מדבר, הקטנים, הצעירים,
שהם בדור של הפאסבוק והוואטסאפ
וכל הדברים
הם לא יודעים אבל היה משחק כזה פעם
מן ביצה כזאתי
שיש לה עופרת כאילו בבסיס וזה נקרא נחום תקום. אתה מפיל אותו ועוקם, אתה כמובן. נכון.
מה זה?
בכל מצב ועוקם.
מה מקים אותו?
המשקל הפנימי שלו,
יש לו איזה משקל פנימי שכל הזמן מקים אותו הוא לא יכול ליפול
כי המשקל הפנימי שלו כל הזמן מקים אותו,
זה נחום, הוא נחום מעיקר רע אתה לא יכול להפיל אותו
זו מדרגה מאוד גבוהה, אז אנחנו איש גמזו.
אפילו רבי עקיבא לא מגיע למדרגה הזאת, תלמיד שלו.
רבי עקיבא הוא או נחמן או מנחם.
הוא נחמן.
אנחנו צריכים להיות גם כן בפוזיציה הזאת.
בסדר?
יש לי תורות שלמות על משחקי ילדים,
אז אולי פעם נעביר שיעור על זה.
על משחקי ילדים, יש בזה המון המון אמיתות גדולות. משחקי ילדים, יש...
טוב, יאללה.
אז הבנו את זה.
יהי רצון שנזכה למתק את הדין בשרשו.
בשס מנחות.
רום אורש לקיש, פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה.
בכתיב אשר שיברת מלמד, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אישר כוכך ששיברת.
שואל הבעל שם טוב והוא תמוה,
איך אפשר שביטולה של תורה זהו יסודה?
הוא פירש הבעל שם טוב כי והחיות ארצו ושוב.
לפי שכל דבר מתלהב לשוב לשרשו,
ולכך, על ידי אכילה ושתייה ועסק, משא ומתן,
מתבטל האדם מלימוד תורה ובעבודת השם,
ואז נחה הנשמה מהתלהבותה ומתחזקת
לשוב לדבקות יותר עליון.
ובזה אמרו חז״ל, פעמים שביטולה של תורה זה יסודו.
בסוד והחיות, רצו ושוב ואבן.
טוב, הבעל שם תורה ואבן, אז חייבים להבין.
הרעיון נראה מוכר,
בכל זאת אני רוצה טיפה להרחיב אותו.
אני רוצה להתחיל מחוויה,
חוויה אישית שלי על סביב התורה הזאתי.
יש ימים בשנה,
אני קורא להם ימים של בוהו.
אתם יודעים מה זה בוהו? בארץ את התוהו ובוהו.
בוהו זה מצב כזה שאתה ככה,
מצב בהייה.
עכשיו?
לא, עכשיו אנחנו בשיעור, אני מקווה שאתם לא בבוהו עכשיו.
אל תפאס אותי.
לא, לא, חשבון זה אחלה, חשבון זה שגרה, אני מת על שגרה.
זה כיף, שגרה.
גם שגרה בעם ישראל זה חידוש, כי בדרך כלל אין שגרה.
בתוך השגרה יש את כל הבלגן הפוליטי וכל זה.
לא, אני אגיד לכם מתי הימים האלה מגיעים. לדוגמה, יום אחרי פורים,
פורים עוצמתי וכולי,
שאתה אומר לעצמך, יאללה, פורים, והיה קבלות, וסרקה, אז עכשיו אני רוצה להסתער.
אצלי אני מדבר כמו קורה אצלי, יום שלם אתה ככה.
או שנה שעברה חווינו את זה חזק, גם כן יום אחרי החתונה של בתינו,
לאורך ימים ושנים, עם חתנה,
אז שמחה עצומה, גם שמחה, שמחה, ריקודים, וגם מחתן ילד, ראשון, בת, ראשונה, זו שמחה עצומה.
אז יום אחרי, אתה רוצה, כאילו, אמור,
היום, ככה.
יום אחרי איזה אירוע גדול,
לא, זהו, אז בהתחלה, זה היה נראה לי נפילה.
זה לא נפילה, זה זמן בהייה.
זמן בהייה זה זמן עיכול.
אתה כאילו צריך לעכל מה היה.
המוח אומר לך, נו, קדימה, תמשיך הלאה.
ואני לא יודע, החלק היותר עמוק בנפש אומר, רגע, אני צריך זמן לעכל מה היה.
אז אתם יודעים שילדים,
יש להם ילדים בוהים.
יש איזה מחקר או מחקרים, ראיתי ככה מלמעלה ברשת, שאחד הנזקים של הסמארטפונים וכל זה, זה שזה מצמצם את זמן הבעייה של ילדים.
האם תוהו זה מצב תהייה? כן, כן, בדיוק.
תוהו זה, לא, תוהו זה לא רק תהייה, תוהו זה מצב לא מתוקן.
אבל לא,
תוהו זה מצב שבו כל כוח הולך עד הקצה בלי להסתנכרן עם כוחות אחרים.
בוהו זה מצב של עיכול.
ואז,
הבוהו הוא מצב נצרך. ילדים שבוהים בזמן הזה הם מעכלים דברים. אני זוכר שכשהייתי בשיעור א' בישיבה,
אז אני זוכר שהעירו לי שאני בוהה המון.
ואני לא, אתה לא, אדם לא עושה נובל עצמו. הייתי בשביל בית המדרש,
והיום אני יכול רטרואקטיבית להבין שבגלל שזו תקופה עם המון המון שינויים,
ואתה לא רגיל, לא לשעות הלמידה ולא לתכנים אולי, ובכלל לכל המצוות של הישיבה, אז
לעכל את זה, אתה תופס איזה באייה.
אבל זה זמן חשוב, הבואו הזה, בסדר?
באוטובוס וכל זה, הסתכל מהחלון, הדברים,
בזמן הזה הדברים מסתדרים איכשהו.
אז אומר אשלה קיש,
אדם לומד תורה,
קיים מצוות, יש איזו
תנועה של עלייה.
אבל התכלית שלנו זה להיות כאן,
לדעת בארץ דרכך, לא להתנתק,
אז דווקא באמצע ההתלהבות הזאתי אדם אוכל ושותה ויש לו עסק משא ומתן מתבטל מלימוד תורה בעבודת השם אז אין שם הנחה
נוצרת איזה כאילו זה איזה מין הפנמה של המדרגה הקודמת איזושהי הרגעה של המדרגה הקודמת ואז יש
כלומר מה שהוא בעצם בא להגיד זה שסדר עבודת השם שלנו
הוא לא בנוי
בגרף כזה
עולה.
אלא הוא יותר בונים כמו אקג.
אקג שאולי הכיוון הכללי שלו הוא כיוון של עלייה.
אבל זה מין קפיצה ואז
איזה הירגעות, מנוחה, ואז שוב פעם קפיצה,
שוב הירגעות,
שוב קפיצה,
שוב הירגעות ככה. צריך שהקו הכללי של האקג יהיה קו של עלייה מתונה, אבל
זה הולך ככה.
יום אחרי שמחת תורה, גם.
יום אחרי שמחת תורה והקפות שניות, יאללה, שמחת תורה, חקדנו עם התורה, בואו נתחיל.
למה הוא קורא לזה ביטולה של תורה, זהו יסודה?
כי מהות התורה זה להיות כאן בארץ.
ואם אדם מרוב לימוד תורה ומרוב חוויות רוחניות הוא מתנתק, הוא נהיה כדור פורח באוויר, זאת לא המטרה.
המטרה היא פה, לדעת בארץ דרכך.
יש סיפורים על זה, על הרב קוק.
טוב, סיפורים גבוהים מאוד, אבל
נספר את הסיפור הזה. הרב קוק פעם היה בכרמל, באיזה בית הערכה שם,
ולפני התפילה הוא התחיל לדבר עם השומר. הלך לשומר שם,
התחיל לדבר איתו על הצמחים,
על כל מיני דברים.
ואז הרב צביד היה שם, אז הוא שאל אותו מה זה לפני התפילה השיחה הזאתי.
אז הוא אמר לי, היה לי כזאת בעירה לפני התפילה, הרגשתי צמאון לעיל חי, שהייתי חייב להרגיע.
אז דיברתי על קצת עניינים של עולם הזה, ככה טיפה
להרגיע את הכיסופים, כי המטרה היא פה,
כאן בעולם הזה זאת המטרה.
יאללה.
תקשיבו, בואו רגע נדלג את התורה הבאה, למדנו לדעתי לפני ראש השנה או יום כיפור.
בואו נדלג רגע שתי תורות לכז כי היא קשורה לתורה שראינו עכשיו
ואז אולי נחזור.
מהבעל שם טוב עניין מילתא דבדיחותא קודם הלימוד.
היו מספרים בדיחות
לפני הלימוד.
בסדר?
יש לכם בדיחה?
מה?
לפני,
תוך כדי, אחרי, כן?
קודם הלימוד.
אז אנחנו לא סיפרנו בדיחה, זה לא בסדר.
אפשר לספר בדיחה.
מה?
סיפרתי אותה נראה לי.
אני אספר אותה עוד פעם, ואהבתי אותה.
סיפר לי אותה איזה חבר, ממש נהניתי.
יהודי אחד הגיע לרבה מגור ואמר לו, תשמע רבה, אני...
ספרתי לכם אותה?
מי לא שמע אותה?
אל תברך אותי. הנה, מלא לא שמעת.
תגיד, אל תבועס.
איזה מחשבית צמחות אתה.
אני אוהב את הבדיחה הזאת.
אמר לו,
תשמע, אני בן 70, הגעתי לגיל 70, בן 70 לזקנה, אני מודאג.
אז הרב אמר לו, הכול בסדר, כמו שכשהגעת לגיל 40 לבינה לא קרה כלום, גם עכשיו, אל תפחד,
אל תחשוש.
אז מילתא דבדיחותא קודם הלימוד.
כי החיות רצו ושוב,
הנה עוד פעם המושג הזה רצו ושוב, והאדם בסוד קטנות וגדלות.
ועל ידי השמחה ומילתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו יתברך.
וזה שכתוב, ואנא תרי בדחנא שם מפקחים צער האדם על ידי מילתא דבדיחותא ואז יוכלו לקרבו ולהעלותו.
זה שכתוב, ויקח את שני נעריו אמו ואת יצחק בנו, שזה פרשת
שבוע שעבר,
כי על ידי הצחוק
לשם שמיים יכול להעלות השנים של נערות גם כן אמו. כי הוא קורא את הפסוק, ויקח את שני נעריו אמו, את שנות הנעורים,
ואת יצחק בנו.
תורה נפלאה.
תורה נפלאה.
קודם כל,
בואו נתבונן רגע במושג צחוק ובדיחה.
צחוק מבחינה גופנית זו תופעה לא רגילה,
שלכאורה אין לה אח ורע אפילו לא בכי,
כי הביטוי להיקרע מצחוק,
כן? בוא נגיד ככה, כדי שאדם יגיע לאותה מדרגה שהוא נקרע מצחוק בבכי, הוא צריך שיקרה לו איזה אסון טירוף,
בסדר?
לעומת זאת מבדיחה,
ברמות של זה, אני יכול לספר לכם עכשיו שזו בדיחה מצחיקה, ועוד בדיחה מצחיקה, ופה כולנו נקרע מצחוק, נכון?
אפילו הביטוי נקרע מצחוק, כלומר, משהו באישיות שלנו נקרע ונפתח דרך הצחוק.
בסדר?
לכן צחוק זה דבר חשוב מאוד מאוד מאוד.
לא סתם שליש מאבות האומה שלנו נקראים מצחק.
כי צחוק זה הכלי להגיע דרכו לאמונה.
בעצם המילה צחוק היא שתי מילים, צא חוק.
צא מהחוקיות,
צא מהשכל,
תצחק ותיפתח אל הדברים שהם מעל השכל.
ויש הרבה מאוד דברים שהם מעל השכל.
הרבה מאוד דברים
שהם מעל השכל, נכון?
שהם בכתר,
דברים של אמונה, שהם לא הגיוניים.
מה הדרך להגיע אליהם? מה הדרך להתממשק איתם? לצחוק אותם לתוכנו.
גם לפני לימוד תורה,
אנחנו בעצם הולכים להיפגש כאן עם,
התורה היא חוכמה אלוקית, היא לא חוכמה אנושית.
חוכמה אנושית זה דבר שאתה יכול להבין אותו, הוא ליניארי, הוא הגיוני.
התורה, במיוחד תורת הפנים,
אני אגיד לכם משהו על תורת הפנים, בסדר?
בתורת הפנים,
תורת הסוד, תורת הפנים,
יש בעיה מובנית.
מובנית.
מה הבעיה?
אתה לא יכול ללמוד כלום עד שאתה לא יודע הכול.
זה ככה.
כלומר, בניגלה אתה יכול להגיד לבן אדם, תקשיב, בוא תתחיל ללמוד פסוקי התורה.
אחרי זה משנה.
משנה אתה יכול... כן. אחרי המשנה
תלמד רמב״ם.
אחרי רמב״ם גמרא. אתה יכול לבנות איזשהו...
אתה יכול להגיד לאדם, תנא, תתחיל יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, אתה בונה לו איזה ציר.
אתה לא חייב, כדי ללמוד את יהושע, אתה לא חייב להכיר את ישעיהו.
נכון?
יהושע, יהושע, אני יכול ללמוד את יהושע.
כדי ללמוד משנה,
מסכת ברכות, אני לא צריך להכיר גמרא, מסכת נידה. אני ללמוד משנה, מסכת ברכות.
אני יכול להתקדם.
בפנימיות, אתה לא יכול לדעת מה זה כתר אם אתה לא יודע מה זה מלכות.
אין מה לעשות, אתה לא יכול.
זה כל המושגים קשורים אחד בעת ובעת,
הכל קשור להכל.
אתה לא יכול לדעת מה זה אצילות,
אם אתה לא יודע מה זה יצירה,
אם אתה לא יודע מה זה עשייה,
אם אתה לא יודע מה זה הביער,
כל המושגים קשורים אחד לשני.
אז איך אפשר ללמוד? מאיפה תתחיל?
תשובה,
כולם אומרים את זה, הכל כתוב בכל ספרי הקדמות.
מתחילים ללמוד בלי להבין.
לומדים, כאילו מתחילים להסתובב מסביב.
אתה מתחיל ללמוד, לקרוא, להסתובב, אתה לא מבין כלום.
אומרת,
ולאט לאט הדברים מתחילים להיכנס.
מה?
אפילו שאתה גם לא יודע.
כן. נכון, רדלה. נכון?
יש שאתה יודע שאתה לא יודע, ויש רשת דלא ידע ולא התיידע, לא לעצמו ולא לאחרים. כאילו זה בכלל בעין, אבל אתה מסתובב,
מסתובב, מסתובב, מסתובב.
הדבר הזה הוא לא... אז מה זאת אומרת, אבל...
זה לא חוקי, אין בזה שום חוקיות שהוא מגיע, נכון. אז כדי להצליח להיכנס לעולם הזה צריך
לשים איזה בדיחה לפני כן.
לכאורה, הבעל שאתה מפרש את הבדיחה הזאת, היא קודם הלימוד של התורה הפנימית.
איזה בדיחה, טיפה לפתוח את הדברים שייפתחו לאפשרויות נוספות שהן
לא דרך השכל, ולימוד תורה פנימית הוא חד משמעית.
השכל נמצא שם נוכח, אבל הוא משהו אחר לגמרי מאיזה משהו הגיוני לינארי.
הרי הגמרא מאוד מאוד דומה למתמטיקה.
הגמרא היא מאוד מתמטית,
מסודרת, היא מובנית.
כל מי שלימד גמרא אי פעם,
בשלב מסוים הגיע לתרשים זרימה, נכון? אין דבר כזה ללמד גמרא בלי איזה תרשים זרימה.
אביי ורבא, המחלוקת מכאן מכאן, רבי יוסי ארמנן, תק תק תק תק, רמב״ם,
הלוח שלך מתמלא מהר מאוד.
בתורה פנימית אתה,
זה מין זה להסתובב ליד,
וכמו שהזוהר מתאר את האהוב שמסתובב סביב שער האהובה, ומדי פעם היא מציצה עליו,
מדי פעם היא מרימה לו איזה רמז, מדי פעם הוא רואה משהו, מין זה,
כל מיני כוכבים נוצצים וכל זה. אז כדי להיפתח לאפשרות הזאתי
צריך לבוא בראש טוב, בשמחה.
שהיא פותחת, ואז אתה...
נפתחים אצלך עוד ערוצים של קליטה
מעבר לערוץ השכלי.
בסדר?
זה מה שהוא אומר.
עניין מילתא דבדיחותא קודם הלימוד,
כי החיות רצו בשוב
והאדם בסוד קטנות וגדלות,
ועל ידי השמחה ומילתא דבדיחותא יוצא האדם מקטנות לגדלות.
הקטנות זה,
השכל הוא נקרא קטנות, כי הוא קטן, הוא רוצה כל דבר לפי חוקים, לפי איך שהוא מבין.
גדלות זה יכול להיות כדי לקלוט דברים מעל השכל.
מעל השכל.
הגדלות היא מאוד מאוד נצרכת, לדוגמה,
במערכות יחסים. אחד המידע אם להתחתן או לא.
אז יש כאלה באים לדייט עם איזה טבלת אקסל. הוא מסתכל,
תורנית, כן, וי.
צדיקה, כן.
הוא מסמן לו וי על האקסלים שלו, ואחרי זה עוד אקסל, ואז הוא... ככה לא מתחתנים.
אתה צריך לקלוט דברים מעוד מקומות, מהלב, מהרגש, מכל מיני דברים, איזו תובנה פנימית, יש כאלה שישר יודעים, הם כאילו מרגישים איזה אינטואיציה מאוד מאוד חזקה.
כשאתה אומר, זה זה,
אני יודע, כמו יעקב ורחל, זאת הפעם.
עוד קצת נפגשים כדי טיפה לתת להרגשה הזאת איזה, אבל זה ברור שזה קליטה על חושית, על שכלית.
זה קורה מצחוק.
זה שכתוב, ואנא תראה בדך אני שוהי מפקחים צער האדם על דמית הזה בבכותה,
ואז,
הרי הגמרא אומרת,
הגמרא אומרת, זו גמרא נפלאה.
רבי יהושע הולך בשוק ופוגש את אליהו הנביא. רבי יהושע, אליהו הנביא ורבי יהושע היו ככה,
כן, כל היום מדברים, מפגשים.
ואז
רבי יהושע שואל את אליהו הנביא, תגיד, יש פה בשוק הזה שני אנשים שהם בני עולם הבא?
אז רבי יהושע אומר לו, הנה כן, שם אתה רואה ליד עבדי, שם, שני החבר'ה האלה, הם שם, לך תרוץ אליהם.
אז רבי יהושע רץ ואומר להם, תגיד, מה אתם עושים?
אומרים לו, אנחנו בדחנים ומבדחים בני אדם.
ואללה, סטנדאפיסטים כאילו?
מה העניין?
תשובה, אומר כאן הבעל שם טוב,
אם מספרים בדיחות,
על ידי שהיו מפקחים צער האדם על ידי מיתא ובדיחו אותה,
אז יוכלו לקרבו ולהעלותו.
סגנון הרב לסרי,
בסדר?
מה עושה הרב לסרי לוחמים ושנים?
יש לו הרי הרצאות בזוגיות וכל זה. עכשיו, כשמגיעים בני זוג להרצאה,
לא תמיד הם מגיעים בגלל שנחמד להם ביחד.
לפעמים הם מגיעים כי לא נחמד להם ביחד, וכל אחד מגיע עם ההגנות שלו ועם הזה שלו.
ואז בא הרב לסטרין, מספר ככה כמה בדיחות, ארטילריה לרכך את היעד.
מתחילים לצחוק.
עוד ארטילריה, ואז הם מתחילים לקח לי, פתח לי, קרה. ואז, כשזה פתוח, בום, מכניס איזו תובנה, ואז הבעל, בדרך כלל הבעל הוא הבעיה.
נכנס לו עידור תשובה בלב, אה, איזה,
אני לא בסדר.
אבל אם הוא היה אומר לו את התובנה בלי לפני כן לקרוע אותו מצחוק,
אז מה היה עושה הבעל? היה מיד מתגונן, לא, אתה לא יודע, זה יהיה, שמע, הכל היה באזורים הרגילים.
דווקא בזה שהוא הצחיק,
אז כאילו פתח איזה פתח, האמת זו ממש גמרא מפורשת.
הגמרא מספרת מעשה, אני לא אספר, לא ללמוד כאן את כל הסיפור,
אבל הגמרא מספרת מעשה מצידן,
מאיש ואישה שלו היה להם ילדים ורצו להתגרש.
הלכו לרבי שמעון, אמר להם, כמו שהתחתנתם מתוך משתה,
גם תתגרשו מתוך משתה. ואז כתוב, עשו משתה, ושיקרתו יותר מדי, נתן לו לשתות יין.
ואז אומר המדרש, כיוון שנתיישבה דעתו עליו,
אמר לה ביתי, כל חפץ טוב שיש לי בביתי, תלי לך ולכי.
כלומר, כשהוא שותה, הגמרא, המדרש אומר, איך קורא לזה?
נתיישבה דעתו.
רבי שמעון ראה שהם כאילו מהודקים,
כל אחד בזה שלו, הוא אומר, יאללה, טיפה תשחררו.
אז הוא, אם נותן לזה טיפה לשתות יין, אז הוא טיפה משתחרר,
אז הוא אומר לה, יאללה, קחי משהו, נהיה לארדס.
סוף סוף, ואז מה היא עושה?
לקחת אותו.
אז כאילו היא מחזירה לו בקריצה.
סוף סוף כאן משהו השתחרר.
ואז הם באו לרבי שמעון, ברך אותם ונדלה עם ילד.
אז אומר כאן הבעל שם טוב,
המילתא דבדיחותא זה כלי לפתוח את האישיות,
ואז אתה יכול להכניס אהבה או זוגיות או פנימיות התורה או תיקון המידות בזוגיות שהיא ככה מהודקת וכולי,
ואז יוכלו לקרבו ולהטור.
ולכן הם היו מבני העולם הבא, כי הם
השתמשו בטכניקה של הבדיחות כדי לקרב את האנשים. זה שכתוב,
וייקח את שני נעריו אמו ואת יצחק בנו, כי על ידי הצחוק לשם שמיים,
שאדם צוחק לשם שמיים לא כדי לאוג על אחרים חדילה, כדי לפתוח את האישיות,
יכול לעלות השנים של הנערות גם כן אמו.
כן, אדם לוקח איתו את כל שנות הנעורים שלו ואת כל מה שהוא עשה,
הוא לוקח משם תובנות
לעבודת השם, בתנאי שאתה לא דוחק את זה הצידה ולפעמים השכל אומר, השנים האלה זה סתם, חבל שהיו, בליי, תצחק, תפתח, ואז תראה שדברים מתחברים והאדם מעלה יחד איתו גם את שנות הנערות. זו תורה נפלאה מאוד, שכמובן בחסידות הרבה צחקו.
היו אדמו״רים שהיו בעיקר צוחקים.
היו כאלה שהיו שותקים.
רבי נחמן מלדל מבורקי היה נקרא רבי השתקן.
הוא היה מגיע להתוועדות,
שותק ארבע שעות,
ואז דופק ואומר, דיברנו מספיק.
היו כאלה שהיו צוחקים.
זה כמה שהיו עושים, היו צוחקים.
צוחקים, או מצחיקים, היו,
גאוי לכולם לצחוק.
כל הזמן מחייכים, כל הזמן צוחקים, כל הזמן, לא זוכר כרגע מי.
ויש לו דבר, זה כמובן סודות גדולים.
שנזכה רבותיי, שבת שלום, ברוכים תהיו.
