טוב, צהריים קרובים, אנחנו לומדים תורות קצרות ומלהיבות של רבי ישראל בעל שם טוב,
מתוך ספר כתר שם טוב.
קצת חזרה על שבוע שעבר,
שתי תורות ונתקדם.
ראינו בפעם שעברה את האפשרות הקונספירטיבית
לקריאה
קצת אחרת של הפסוקים,
ויש פה שתי תורות שהן בעצם על אותו עיקרון,
שבעצם אומרות ככה, כשאדם מרגיש
שהוא קרוב ושהוא בעניינים ושהוא פה, אז הוא רחוק.
ואילו דווקא כשהוא מרגיש ריחוק ושולב נשבר, אז הוא קרוב. אז זו התורה הראשונה, אתה הוא השם אלוהינו.
פירוש, כשסובר האדם שהוא נוכח השם תואר אתה, אתה,
אז מה?
אז הוא רחוק מהשם תואר הוא.
אם האדם חושב שהוא אתה, אז אומרים לו באמת אתה הוא.
מה שאין כן, כשסובר,
כשהוא נסתר,
תודה.
ורחוק מהשם, תואר הוא,
אז הוא קרוב ונוכח השם תואר אלוהינו.
כן, אם אתה,
לא, זה הוא.
אבל אם הוא, אז מה? זה אלוהינו.
אתה לא הבנת את הרעיון או לא הבנת את הקריאה בפסוק?
את הקריאה.
אז אני קורא אותה עוד פעם.
הוא כאילו משתמש במילה הוא פעמיים, בסדר? בפסוק. הפסוק הוא אתה, הוא השם אלוהינו בשמיים ובארץ.
אז הוא משתמש במילה הוא פעמיים.
אם אתה חושב שהקדוש ברוך הוא אתה, הוא קרוב אליך,
אז תדע לך שבאמת מה הוא?
הוא הוא.
הוא זה גוף שלישי נסתר, הוא רחוק ממך.
אבל אם, ואז כאילו קוראים את הפסוק, אתה,
הוא השם אלוהינו.
בסדר?
ככה הוא קורא את הפסוק. אם זה אתה, תדע לך, הוא השם אלוהינו ברח.
אבל אם האדם אומר, אתה הוא,
קדוש ברוך הוא, אני מרגיש רחוק ממך, אני מרגיש לא רעוי, אז אלוהינו.
אז הוא קרוב אליך.
בסדר?
כאילו הוא קורא את הפסוק,
את אותו פסוק הוא קורא בצורה כפולה.
אותו עיקרון בתורה הבאה
הלוך ילך ובכור נושא משך הזרע. פירוש
שאם חושב להליכה
ובוכה
ומצטער על הליכתו מעבודת השם יתברך,
אז סופו נושא משך הזרע.
מה שאין כן, מי שחושב עצמו לביאה,
בוא יבוא.
זה שכתוב בוא יבוא, מכוח זה וברינה ושמחה,
לבסוף נושא על אומותיו בלי זר.
עוד פעם אותו עיקרון.
הלוך ילך ובכור.
נושא משך הזרע. אם אדם מרגיש שהוא הולך,
כלומר הוא מתרחק, הוא לא מספיק ראוי,
ולכן הוא גם בוכה,
בסוף התנועה הנפשית הזאת היא עתידה להוליד זרע, היא עתידה להיות
תנועה נפשית שמקרבת אותו להשם יתברך. לעומת זאת, אם זה בוא יבוא ברינה,
אני מרגיש מבסוט, כן, אני כבר, אני בעניינים, אני בוא יבוא ברינה.
עושה אלומותיו, בסוף יהיה לך אלומות ללא זרע.
אז השורה, הקו המחבר, זה מובן?
בסדר, דוד, לא? דוד?
או, סוף אני זוכר. לא עופר ולא איתמר, אלא דוד.
אז זה מובן, נכון? עכשיו, אני חוזר על זה עוד פעם. אם זה הלוך ילך ובחור, אם אדם, תנועתו הנפשית היא
של הליכה ובכי,
הוא מרגיש ריחוק, אז באמת,
נושא משך הזרע.
אבל אם התנועה היא בו יבוא ברינה,
הוא בטוח בעצמו, מבסוט על עצמו, אני בעניינים, אני זה, אני...
נושא אלומותיו, זה רק אלומות ללא זרע.
כן, אלומה זה כאילו כבר ללא זעקה, שזה כמו החציר.
מה?
שזה נשא את זה.
אה, כן.
כמו... כן.
טוב, אז מה הנקודה? הנקודה המחברת היא כזאת,
שבעצם זה הכל נע על הציר של מה שדוד המלך אומר,
לב נשבר ונדכה, אלוהים לא תבזה.
התחושה שאני בעניינים,
שאני על הסוס וכל זה, היא תחושה שבעצם בסופו של דבר מה שקורה,
מה שהיא גורמת לאדם זה להגביר,
מגבירה בו את הישות, מגבירה בו את תכלת הגאווה. וזה עצמו מרחיק,
מרחיק כל אפשרות של השראת שכינה.
ודווקא החוויה שאני לא ראוי,
שלא מגיע לי, ושאני בלב נשבר,
דווקא הדבר הזה הוא מקרב את השכינה, כי הקב' ברוך הוא, האלוהים מבקש את מרדף.
אז כדי להיות קרוב לקב' ברוך הוא צריך להרגיש שאני לא קרוב,
וכדי להיות ראוי צריך להרגיש שאני לא ראוי.
וכדי להיות נכון כמו שאברהם אבינו אומר לקדוש ברוך הוא, איננו אל תדבר אל אדוני ואנוכי עפר ואפר.
אני מרגיש שאני מעניין, לא ראוי. דווקא הענווה של אברהם והתחושה שלו שהיא עפר ואפר גורמת לקדוש ברוך הוא לדבר איתו עוד ועוד ולהתקרב אליו ושיש נחת רוח מן הגילוי הזה.
אז זה קצת הפוך או הרבה הפוך מאיך שאנחנו רגילים בדרך כלל
בעולם הזה, כן?
לא התחושה שלנו היא האינדיקציה,
אם אנחנו מרגישים טוב, אז סימן שאנחנו,
הקדוש ברוך הוא קרוב אלינו, לא, מה פתאום, יכול להיות שאתה מרגיש טוב וזה התחושה של עצמך.
אלא הדבר המרכזי הוא תחושת המרחק.
המרחק לא במובן שקדוש ברוך הוא לא קרוב השם לכל קרב, לכל אשר יקרא, הוא באמת, אבל דווקא כשהוא קרוב אליי, אני מרגיש שאני לא ראוי.
התחושה שלך היא לא ראוי, שזה לא מובן מאליו.
כן?
התחושה הזו של בית נשבר. נכון,
נכון, כמו דוד המלך.
כל הזמן לב נשבר.
כל הזמן.
טוב, בואו נראה, אז הכל שלוש תורות באותו עניין.
ואתה ישראל, מה השם אלוהיך שואל מימך, כי אם ליראה.
אז הוא מסביר ככה, פירוש,
שיהיה עניו
ומדרגת מה,
מה השם אלוהיך שואל מימך, אז המילה מה היא גם מילת קוד.
מה השם אלוהיך שואל מימך,
יכולת לפרש מה הוא שואל ממך, אבל המילה מה
היא גם מילת קוד,
שמשמעותה ענווה.
איך אנחנו יודעים?
משה ואהרון אומרים את זה פעמיים בפרשת בשלח,
ונחנו מה?
כי תלינו עלינו, ואהרון מה הוא? כי תלינו עליו. אז המילה מה היא בעצם מילת קוד לענווה. כשאתה אומר את המילה מה, אתה יודע שמדובר במשהו של ענווה. אז יוצא שמה משה רבנו אומר,
ואתה,
מה ה' אלוהיך שואל מעמך. כלומר, מה הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו?
שיהיה לנו בחינת
מה שנהיה עם ענווה.
כן, זה הכול.
תהיו עם ענווה.
מה זה ענווה?
כמו שאמרנו, שאדם מרגיש שהוא לא ראוי,
שאדם מרגיש שכל הטוב שיש בו הוא לא שלו, אלא שלש המתברך. ממילא אין לי מה להתגאות. מה יש להתגאות? מה זה שלי?
זה כמו פקיד בנק שיש לו מלא כסף במגירות וזה. אז מה, עכשיו הוא מתגאה על הכסף? זה לא כסף שלך בכלל.
זה שהשכילו אצלך, אתה רק צריך להיות מוטרד ולחוץ,
ולחוץ שבסוף היום הקופה שלך תהיה סגורה על האפס כדי שלא יחשבו שגנבת.
זה לא כסף שלך.
האדם הולך בעזריאלי, מסתכל, מתגאה על המגדלים. זה המגדלים שלך?
אתה בנית, אין לך מה להתגאות פה.
אז ככה האדם ביחס לכוחות שלו.
וזה מה שמשה רבנו מבקש מאיתנו.
וכאן מגלה הבעל שם טוב עניין גדול מאוד.
פירוש יהיה עניו
ומדרגת מה?
ועל ידי זה יראה ימילתא זוטרתיה, כמו למשה רבנו, אתם מבינים?
כאילו, אם אדם יש לו גאווה,
חז״ל אומרים שכתוב, אתה ישראל, מה השם לך השם יימך? כי אם לי יירא.
אז הגמרא אומרת, מה זה כי אם ליירא? מה, יירא זה כזה דבר קל? כזה,
זה דבר קשה להיות ירא אלוקים.
אז הגמרא עונה, אין, לגבי משה ייראה מילתא זוטרתי. באמת כן, לגבי משה רבנו זה קל.
אבל עדיין לא פתרנו את השאלה, בסדר, למשה רבנו זה קל, מה איתנו?
הוא עונה כאן, הבעל שם טוב, תשובה מאוד מאוד עמוקה.
הוא אומר, אתה יודע למה למשה הרבה נראה קל להיות ירא?
אתה יודע למה?
כי הוא היה עניו.
כי הוא היה עניו.
אחרי הענבה, יראה היא מאוד מאוד פשוטה. אני תכף אסביר איך זה עובד.
הסברנו מקודם.
אם אדם אין לו ענבה, אז זה מאוד מאוד קשה שתהיה לו יראה.
באמת, זה נראה, או, איך אני...
אבל אם אדם יש לו ענבה,
היראה היא זמינה. נסביר מה הכוונה.
מה זה ענבה?
ענבה, כמו שאמרנו מקודם,
זה זה שאדם מודע היטב לדברים הטובים שיש בו,
אבל הוא מבין שהדברים הטובים, במיוחד הדברים שבהם הוא מוכשר,
שזה דברים שהוא לא עבד עליהם, אלא יש לו אותם,
הם
פקדונות שניתנו לו מאת השם יתברך. הרי לא עבדת על זה, נכון?
או גם אם עבדת ופיתחת את זה, אבל היסוד הוא
איזשהו יסוד אלוקי,
אז זה לא שלך בכלל.
אז אין לך מה להתגאות.
אז מה כן?
רגע, אם מישהו נתן לי את זה,
אם מישהו נתן לי את זה,
הוא נתן לי את זה לצורך משהו.
ואם אני לא אשתמש בזה, אז מה?
הוא ייקח לי את זה.
אז אני אראה.
שאני לא אפספס,
שאני לא אטעה.
קיבלתי מכבי בחוק כישרון.
הגמרא אומרת,
זו גמרא מזעזעת.
כאילו, הגמרא קדושה, אנחנו מזדעזעים מהגמרא.
הגמרא אומרת, למה נבות מת?
יש את הגמרא כל מיני שאלות כאלה, מה זה למה? הוא מת כי איזבל רצחה אותו. לא.
זה שהיא איזבל רצחה אותו זה עניין אחד.
מוות אם הוא לא היה איזבל היה נדרס בכביש
אז מה הגמרא אומרת
אתה זוכר אהרון נתניה
הגמרא אומרת נבות היה לו קול יפה
אנחנו עכשיו ירצו את של רב שלמה יכר לי בך
היה לו קול כולם אהבו לשמוע אותו
וכשהוא היה מגיע ומבקשים ממנו להתחזן הוא לא היה לא אם היו מבקשים אנשים פשוטים זה לא רק כשהם מבקשים ממנו
גדולים והיה הרבה קהל רק אז הוא היה מסכים ככה ל...
אז אומרים לו, אתה באת לעולם,
ניתן לך קול יפה,
זה לא שלך, זה מתנה.
מה אתה משחק פה משחקים?
איפה שמבקשים לך תהיה.
שלום יקר ליבך, בכל מקום שביקשו ממנו להופיע,
הוא הופיע.
יש סיפורים, הוא היה נוסע שעות
בשביל להופיע לפני ילד אחד חולה.
לא האמינו, היו תקופות, שלום יקר ליבך, היו תקופות שבארצות הברית הוא היה,
כמו,
הוא הופיע לפסטיבלים וזה, אלפי אנשים.
אני מתקשר איזה ילד חולה בבית חולים, ובחכה ארבע שעות נסיעה לנסיעה אליו
לשיר לו.
אומרים שככה הוא נפטר.
השיר האחרון שהוא שר לפני שהוא נפטר היה,
הוא היה בשדה תעופה, מישהו ראה אותו עם גיטרה, אה, שלמה הוא מוטה שיר לי שיר.
אדם כבר היה בן שבעים, יותר מגיל שבעים, יכול היה לנפגעת,
אני עצר, הוריד את הגיטרה, שר לו חסדי השם כאילו תמנו כאילו חלו רחמה, והוא המשיך.
בסדר?
אבל אם אדם לוקח את הכישרונות שלו אל עצמו,
ואז אני לא רק כל אחד, ורק תלוי מי פונה אליי, ומה זאת אומרת, ואני כזה אדם גדול,
אז הוא, ייקחו לו את זה.
וכישרונות יכולים גם להילקח,
צריך לדעת, זה קורה.
אבל אם אדם יש לו ענווה,
כלומר הוא מבין שהדברים הטובים שיש בו זה מת השם יתברך, אז מיד ליד הענווה באה עירה, רק שאני לא אפספס, רק שאני לא אטעה, רק שאני לא אשתמש בזה לשימוש הלא נכון, כן.
לא, לא יותר קשה להגיע לאיראן, ואז יש עניין של התבוננות.
כשאדם מתבונן,
אז הוא יכול להגיע לאיראן בצורה מאוד פשוטה.
אני חוזר,
יראה, לפחד, להיות ירא כל הזמן,
קשה לנו, אנחנו זורמים משהו, קשה לנו לפחד.
אבל אם אני עושה איזושהי התבוננות,
שהיא לא מאוד מסובכת,
שאומרת, תקשיב,
הרי הדברים הכי משמעותיים שיש לך,
שהם באים לך ככה, איך זה בא לך ככה? ואתה עבדת על זה.
מה שייך פה להתגאות?
יש כאלה שהם,
יש להם כישרון שהם יודעים כזה לצייר פרוטרטים כאלה. בתוך שנייה הוא מצייר לך.
מה, אתה שואל אותו איפה למדת את זה? הוא אומר לך, לא למדתי את זה אף פעם.
ככה.
אז אתה אומר, אז לא שייך פה גאווה, נכון? זה לא שלך.
היית עובד על זה. גם כשאדם עובד על משהו אפשר להגיד שאת הכישרון ללמוד נתן לו הקדוש ברוך הוא. אבל להגיד ששם עוד יש איזה
אחת איצי של גאווה כלשהי, כן?
אבל פה מה שייך, אתה הרי יודע שזה לא שלך.
אז מיד כשיש את ההתבוננות הזאתי,
אז צמוד אליה מגיעה היראה.
מה היראה? רגע, אז אם יש כאן איזה פיקדון שניתן לי,
אני עכשיו מוטרד שאני לא אעבד אותו, שאני אשתמש בו כמו שצריך.
אדם קיבל כוח דיבור.
כוח דיבור.
איך אתה, אתה, יש לך בעיה לדבר מול קהל?
אה?
עדיף שלא תדבר על מול קהל.
אתה שותף לרוב האנשים בעולם שהפחד המרכזי שלהם זה פחד
לדבר מול קהל. אתם יודעים, זה הפחד מספר אחת בעולם,
פחד קהל. יותר מהפחד מהמוות.
רואים בדרך פדיחותא שאדם יעדיף להיות
זה שנפטר ולא זה שמספיד.
לדבר מול קהל, יש אנשים שזה מטיל עליהם אימה, אני צריך לדבר מול קהל, לא, לא יכול,
מכין דברים וכל זה.
אז עכשיו יש כאלה שאין להם את הפחד הזה.
מגיל ארבע הוא עומד על כיסאות עם רמקול ומבבל את המוח.
אז מה זה? עבדת על זה? לא, כן, נתנו לך את זה,
אז אתה עושה עם זה דברים טובים.
עושה עם זה דברים טובים.
יופי.
אז זה דומה לפקיד בנק הזה שדיברנו עליו, נכון?
יש לנו כאילו כל מיני אוצרות.
ההוצרות האלה לא שלנו, הופקדו אצלנו.
אז הפקיד בנק, לפקיד בנק זה בעצם ברור לו שזה לא שלו, נכון? למרות שכל היום הוא סופר מלא מלא כסף,
אבל זה ברור לו שזה לא שלו.
אז מכיוון שזה ברור לו שזה לא שלו, אלא של מישהו אחר,
אז מה יש לו מיד בנפש?
בנפש,
ירעש, אני לא אפספס פה אף איזה מאה שקל של איזה מישהו שיברח לי.
עכשיו, היה לי, בגלל הספר הקדוש-ארי, אם זה אלול,
אז היה לי בבית הרבה כסף מזומן.
כלומר,
אנשים רצו לקנות את הספר, אז הבאתי מההוצאה ספרים ומכרתי.
זה לא כסף שלי, זה כסף שצריך לעבור להוצאה.
אחרי זה אנחנו, סוף שנה, מתקזזים או עושים חשבון, אבל בינתיים זה כסף שעובר אליהם.
אז יש לך בבית עשרות אלפי שקלים
בחלק מהזמן.
אז אתה מוטרד, רגע, כל חמישים שקל, אני צריך לבדוק, שלא בטעות, שלא התבלבלתי, שלא זה, ששמתי לב. אנשים שאלו לזה בלאגן, כי אתה לא... שאלו אותך במזומן, שאלו אותך בביט,
בפייבוקס, כל אחד באיזה מקום אחר, אתה צריך לנהל את כל האירוע הזה.
אני הייתי פקיד בנק, חודש אלו, לפני מה שאני עושה, אני פקיד בנק.
כן?
כאילו סופר, רואה, שיוצא.
כי זה לא שלך.
אז שזה לא שלך, אז הדבר הבא הוא מיד ייראה.
אז תראו מה הוא אומר.
ענווה, הזרעה יהיה מילתא זוטרתא,
כמו למשה רבנו, בזה שכתוב כי אם לאירא.
ובזה יובאנו פילגשו ושמה ראומה, פילגשו היינו ענווה פסולה ושמה ראומה.
כלומר, מה זה ראומה? קליפת ראומה, ראומה.
אתם מבינים?
עכשיו זו מדרגה שלישית.
למדנו את זה, אבל זה כזה מתוק שאני רוצה לחזור על זה.
מדרגה שלישית. המדרגה הגרועה זה גאווה, זה צריך להוריד את זה מהפרק.
המדרגה השנייה צריכה להיות ענוותן.
אה, ונראה לך שהיה צער רע, הלך לישון? מה פתאום?
עכשיו הוא אומר לך, טוב, טוב,
בוא תבליט את הענווה שלך.
אמרנו שהמילת קוד לענווה זה מה?
ראו מה?
בואו תראו כמה אני ענווה תן.
בסדר?
זה פילגש.
זה ענווה פסולה.
קליפת ראומה זה קליפה שבה האדם רוצה שידעו כמה הוא ענווה תן.
יכול להיות דבר כזה.
הוא רוצה לשבת מאחור ולא מקדימה,
אבל הוא רוצה שכולם ישימו לב שהוא יושב מאחור ולא מקדימה.
אז הוא נכנס מקדימה כדי לשבת אחורה.
אתם מכירים את זה?
הוא אומר, לא, אין צורך, אין צורך.
אם היית באמת רוצה להיות תנוותן, היית מגיע בזמן, ואף אחד לא היה רואה שאתה נכנס, והיית יושב.
בסדר?
איזה מין טריק כזה.
איזה מין...
זה נקרא קליפת ראומה.
קליפת ראומה זה קליפה שבה האדם מבליט
את מידת הענווה שלו, מצחיק.
כלומר ראו מה?
וכוונתו ראו שיש בבחינת מה?
שהוא מידת הענווה.
הדבר הזה בטל את טבח שעל ידי זה העץ הערה טובח אותו.
כן? הוא אמר, עכשיו דרך זו הוא יגמור אותך העץ הערה דרך הקליפה הזאתי,
עד שבאר ראובן שמעון לוי יהודה,
כמו שיש שמות השבטים בקדושה,
כן יש בה קליפה.
והוא ראובן, ראו שאני בן,
שמעון שעושה הטוב כדי שיהיה שמעו בכל העולם,
לוי שיתחבר לאנשי מעשה כדי יהודה, פירוש כדי שיודעו וישבחו אותו. כלומר, כל הדברים שהוא עושה,
הכל זה בשביל מה?
כאילו אתה תורם בעילום שם,
אבל אתה דואג שבסוף ידעו את השם הזה.
זה לא לגמרי בעילום שם.
בעילום שם, אבל יש כאן איזה...
אתה דואג שזה יהיה גם בעילום שם, כן, לא רוצה זה, אבל גם בסוף ש...
אתה אומר, אתה יודע, עיינו שם, זה הוא, אה, אה, אפשר, אה?
אל תגיד שאני טענתי,
בדיוק.
קליפה מתוחכמת,
קליפת ראומה.
זו תורה נפלאה.
טוב, הלאה.
זה קצת תורות, תורות אני זוכר שראינו, אבל הן כאלה חשובות ש...
הלאה.
מהבעל שם טוב, מהפסוק ועבר יום אל העין,
יצא שם של קפיצת הארץ.
איך נבאר את זה?
יש לנו שם של קפיצת הדרך,
יש דברים כאלו.
היום קל מאוד להבין את זה, לא קל, אבל אפשר להבין את זה,
אחרי הפיזיקה של איינשטיין, שבעצם גילתה, תורת היחסות הפרטית,
שבעצם גילתה שיש אפשרות כזאת, שאדם יהיה
בית ובעונה אחת בשני מקומות,
אם נוסעים במהירות האור, אז
הזמן הוא יחסי, אתה עומד והזמן נוסע.
אבל בנפש, אני חושב,
זה ועבור היום אל העין,
יצא שם של קפיצת הארץ,
אז אתם יודעים שלפסוקים מסוימים יש להם אנרגיה רוחנית שעוזרת לך. לדוגמה,
יש סגולה ידועה לפני שמדברים במי שיש לו פחד קהל,
או גם מי שאין לו.
לפני שמדברים להגיד את הפסוק ונוח מצא חן בעיני ה' כן יצא חן בשכל טוב בעיני אלוהים ואדם.
ואז הדבר הזה גורם שתהיה נשיאת חן.
הפסוק מוריד איזושהי אנרגיה רוחנית.
אז הפסוק ועבור יום אל העין עוזר שתהיה קפיצת דרך. עכשיו, קפיצת דרך,
אנחנו מבינים שזה הייתי פה ועוד דקה נהיה פתח תקווה.
לא, לא חייב.
יכולה להיות קפיצת דרך אחרת שבו אני בתוך זמן קצר מגיע לנקודה.
אתם מכירים את זה?
ויש איזשהו, בין אם זה בלימוד, בסוגיה, בגמרא, או סתם באינטראקציה עם מישהו,
בשיחה בא אליך מישהו את החול, לשבת איתו.
אבל הפסוק ועבור יום אל עין, שאדם אומר אותו,
עוזר איזושהי סייעתא דשמיא, שבה מה?
בזמן קצר אתה מגיע לנקודה.
זה מאוד מאוד מקצר את הדרך.
לפעמים באים כל מיני אנשים להתייעץ,
או משהו כזה, אליי, או לאנשים אחרים, זוגות.
אז יש להם כאילו, מדברים, מדברים, מדברים. בסוף צריך איזושהי אינטואיציה להבין, אוקיי, מכל הדברים שנאמרו כאן,
מה הנקודה, מה הדבר שאם אני אגע בו, זה שם.
אפשר יהיה, או אפילו רופא, לפעמים, אתה הולך לרופא גר, רופא זה.
אומר לו דוקטור, כואב לי פה, כואב לי פה, כואב לי כאן, כואב לי שם. רופא מומחה,
יודע להסתכל, או להגיד לך, הבנתי, זה כל מה שאתה מדבר,
זה פה.
ואז לוחצים, אהה!
זה הנקודה.
מפה מגיע כל הכאב.
וכמה פעמים אתה הולך לאיזה רופא,
ואומר לך, טוב, תעשה אלף אחד בדיקות,
ובסוף זה לא זה, ולא פה, ולא משם אתה מסתובב, או לפעמים מוסך.
לאוטו יש לו בעיה, נכון?
מתחילים עכשיו לבדוק לך את האוטו מהאקזורז על הטמבון. כל דבר, רגע, אולי זה זה, אולי זה זה, כל יום זה זמן, זה עבודה, זה עצבים, זה כסף, זה פה, זה שם.
צריך ללכת איזה מוסך, אם הוא מוכר לך, תדליק את הרכב,
תן גז,
תן גז, רגע, מה אני שומע?
יש לך בעיה בשסתום הימני של הקרבורטור השמאלי, זהו, פוף.
נכון?
אבל לא מרוויחים על זה כסף, זה בעיה.
ככה שאתה עושה הרבה בעיות, היבואן משלם, הביטוח משלם, כל המערכת עובדת, משתמנת מעצמה.
אם אתה שם מגלה את הבעיה, מה?
יש בדיחה על איזה עורך דין,
שהיה לו סטאז'ר, קיבל סטאז'ר לעבודה.
אז הוא אומר לו, תשמע, אני יוצא לחופשה שבועיים,
הנה התיקים וזה.
אחרי שהוא היה אומר לו, נו, מה קורה? מה היה? אמר לו, תשמע, הכל בסדר וזה. אפילו היה את התיק הזה שתקוע אצלך המון זמן, אני גמרתי לך אותו.
אמרו לו, מה גמרת?
מה אתה גומר?
התיק הזה לא גומרים אותו, זה מתפרנסים ממנו כל הזמן.
מה עשית?
כן, לא גובה את זה.
אז לבוא היום אל העין, להגיד את הפסוק הזה, זה להצליח להגיע מהר,
יחסית,
אל ליבם של דברים. אתה יושב ומדבר עם תלמיד או עם חבר,
כל מיני דברים. בסוף לדעת, רגע,
זה הנקודה, על זה תשים את הדגש.
בסדר?
זה ברכה.
גם בערב המשנה, ראובה מדברת עם אחד בשוק,
משנה בכתובות,
על פי אין דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה פעמים ואחד.
פירוש עם האחד.
ובזה יובן, ראובה מדברת עם אחד בשוק, פירוש.
כי גם בשוק
שעוסק
בעסק עולם הזה,
מכל מקום דיבורו עם אחד על ידי ייחודים.
אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו, היה צריך להיות כתוב מאה ואחד פעמים.
למה כתוב מאה פעמים ואחד?
באמת, זה ההבדל?
כזה הבדל דרמטי, הרי הגמרא אומרת,
ושבתם וריתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.
אז צדיק ורשע, אנחנו מבינים מי זה. עובד אלוהים זה שונה פרקו מאה פעמים. סליחה, מאה ואחת. לא עבדו זה רק מאה. עד כדי כך, הפעם האחת היא כל ההבדל.
תשובה,
לשון המשנה מדויקת, לשון הפרקו מאה פעמים ואחד.
הוא שונה מאה פעמים, אבל המאה הפעמים זה עם האחד,
עם השם יתברך. הוא כל הזמן שם את הקדוש ברוך הוא מול העיניים.
ראו המדברת עם אחד בשוק,
הכוונה ראו את הנשמה של כל אחד מאיתנו,
כשהיא בשוק,
ולמרות זאת היא מדברת עם מי?
עם האחד.
וזו אפשרות שדיברנו עליה השבוע כשלמדנו את הסיפור במעשה מאבא אומנה,
שאדם עובד את הקדוש ברוך הוא בדברים שהוא נמצא בהם.
אפשר לעבוד, השם יתברך בכל דבר.
מה אתה אומר?
למה? לא.
אה, המשנה עצמה, פשט, ברור. ומה עושה כל היום הבעל שם טוב?
הופך חושך לאור.
לא, אם פשט המשנה, זה היה כאילו.
מה זה? הדיון אם בכלל אפשר להביא לה, זה לא זוכר מסובב, אלא להביא לה... אני אומר, עכשיו קפץ לך הגן של הגמרא, של הניגלה, אבל הבעל שם טוב,
הוא אומר לך, הוא מפרש את הדבר הזה הפוך.
ראוי מדבר את זה על הנשמה,
עם אחד, הקדוש ברוך הוא, תוך כדי שיהיה בשוק.
ככה הוא מפרש.
ובזה יובל רבו מדברת עם אחד בשוק, פירוש כי גם בשוק
שעוסק בעסק עולם הזה,
מכל מקום דיברו עם אחד על ידי ייחודים.
מה הכוונה דיברו עם אחד על ידי ייחודים? תשימו לב, זה לא שנגיד בן אדם עובד, ותוך כדי שהוא עובד הוא שם ברקע תהילים, וכל הזמן זה, אבל הנה, אני כל הזמן יש לי,
אני כל הזמן עם הקדוש ברוך הוא. לא, לא. הוא עובד, מה?
בדיוק. הוא עובד, ובעבודה עצמה הוא מייחד ייחודים.
הוא אומר, אני עכשיו רוצה לייחד את קודשא בריחו ושכינתי,
וזה קורה תוך כדי העבודה עצמה. העבודה שלי עצמה היא איזשהו צינור שדרכו אני מתקן את העולם.
ולכן אני, כשאדם עושה את מלאכתו נאמנה, בין אם זה מבחינת הזמנים או מבחינת איכות העבודה או מבחינת האדם, אתה יודע, הרבה פעמים אנחנו,
בואו נאמר ככה, הרבה מאוד אנשים בסופו של דבר עוסקים בלתת שירות.
גם אם אתה לא עובד עם בני אדם by definition, בהגדרה,
אתה לא מורה או זה או רופא או משהו כזה, לא יודע,
בחנות בסדר עוסק כאילו בסחורה עדיין כשבא לך מישהו לקנות סחורה כלשהי
אתה יכול לעשות לו חוויה
כל מיני סוגי חוויות אנשים לפעמים מגיעים במצבים רגישים
הם רוצים אבל אין להם מספיק כסף אז צריך טיפה לעזור להם לתווך להם את זה
וכמעט כל אחד בסוף הוא יכול לעבוד מול בני אדם ולהפוך להם את החיים ליותר נעימים קצת בסדר?
או לחוויית מפגש נעימה
אז זה נקרא ייחודים אני לא רוצה לעבוד
הקדוש ברוך הוא רק בדברי קודש בלבד ואז כאילו העבודה זה מחוץ לתחום ואני רק כמה המבחן שלי זה כמה פרקי תהילים הספקתי להגיד
במהלך העבודה או כמה מצוות הצלחתי לקיים שהן לא קשורות לעבודה אלא דרך העבודה עצמה ראו המדברת את הנשמה עם אחד תוך כדי שהיא בסוף בשוק היא עושה ייחודים
וזה נפלא מאוד יכול להיות מגוון של בעלי מקצועות יכולים
בדיוק עכשיו יש לנו מישהו בקהילה שיושב שבעה על אביו
אבא שלו היה מנהל תחנת מוניות הרבה שנים, 30 שנה, מנהל תחנת מוניות.
ובעצם תוך כדי הלוויה והשבעה,
הוא שמה מתברר שהתחנת מוניות שלו הייתה תחנת חסד כל היום.
הוא כל הזמן דואג לאנשים, ומי שלא, אתה יודע, אימא ששחטה את הילד שלה בזה, ואין מי שיביא אותו,
שיש לה איזה סדרן שיכולה להגיד לו, תקשיב, תשלח את הנהג שמכיר, שיאסוף את הילד,
כשיש לך מישהו שסוגר לך,
אל תדאגי גברת, אני כבר שם, אני כבר מסדר לך, אני כבר פה, אני כבר שם.
30 שנה הוא התעסק בלעשות חסדים דרך המוניות.
אומרים שמה שהאדם עושה כאן, הוא גם עושה שם.
מי שהיה גבאי פה, גם גבאי שם.
ריבשטיין מכר לי בך, ניגן פה, הוא ניגן שם יחד עם דוד המלך.
ויש כאלה שהם
היו מנהלי תחנת מוניות פה, הם גם מנהלי תחנת מוניות שם.
כל נשמה שצריכה להגיע לאיזה מקום,
אני אקח אותך בוא.
אז הוא נמצא בהכל, של אלוהים נשמתו,
יהודי יקר.
צבי הרש יצחק בן צבי הרש יצחק.
איך זה יכול להיות?
אבא שלו נהרג בסוף מלחמת העולם השנייה לפני שהוא נולד.
אז קראו לו על שם אבא שלו.
אז זה כבר סיפור בפני עצמו.
טוב,
אז יש לנו כאן תורה ארוכה, אני רואה.
אז זה מה שהסברנו.
יש ייחוד, זה שאתה לוקח את מה שאתה עושה
ומייחד אותו לקדוש ברוך הוא. אתה לא אומר, טוב, זה מה לעשות, זה גנב, מה לעשות, אני חייב להתפרנס. אבל עוד מעט אני מגיע לבית הכסף ואני אוכל להגיד תהילים. לא, עבודת הייחודים, אומרים את זה
על חנוך.
לא, כאן זה ייחודים אחרים.
זה מה שאומרים על ויתלה חנוך את האלוהים, שהיה מייחד ייחודים על כל מנעל שהיה תופר.
אז מה הכוונה?
יש כאלה שאומרים,
לכל מנהל שהיה תופר, אבל הוא לא היה אומר תהילים תוך כדי. לא, הוא היה, את התפירות עצמן, הוא היה הופך לעבודת השם יתברך.
שהמנהל יהיה חזק, ויהיה טוב, ומי שיקבל אותו יהיה לו הרבה זמן זה, וזה עבודת השם יתברך.
בסדר? אז זה נקרא ההוא המדברת עם אחד בשוק.
וזה קשור למה שדיברנו בשבוע שעבר, שבעצם לפי הבעל שם טוב, אין מציאות שהיא פנויה מהשם יתברך.
מרצונו, אין דבר כזה.
הכל קשור אליו.
אז גם העבודה שאני עושה,
גם העבודה שאני עובד היא חלק מרצונו שמתברך.
אני מתקן את העולם בשליחותו.
אז שיהיה כמו שצריך.
טוב, נעמוד כאן היום, טיפה נקצר כי אני צריך לצאת. חזקו ואמצו, שתהיה שבת שלום. אז תביאו את הד...
